להרגיש כמו הבן של יהודה המכבי

לפני מספר שנים ראיתי באקראי בטלוויזיה ראיון עם אדם חרדי, שהתייחס ליום העצמאות. אותו אדם ליגלג על החג הזה, ואמר (ציטוט מהזיכרון): "רק לפני שבועיים חגגנו את יום העצמאות האמיתי, בליל-הסדר. באכילת מצה וחרוסת הזכרנו את קבלת העצמאות האמיתית. פסח – זה חג העצמאות האמיתי של עם ישראל, ולא החג הזה שה'ציוינים' המציאו".

ואני חשבתי אז: כמה הוא צודק – וכמה הוא טועה. פסח אכן הוא חג העצמאות האמיתי, העצמאות שלנו כעם יהודי. ביום העצמאות שנחגוג בשבוע הקרוב נחגוג את עצמאותנו כמדינה יהודית. וכשם שזה לא יכול ללא זה, כך זה לא יכול ללא זה. כמו שאין משמעות לעצמאות מדינית בלי עצמאות דתית, כך אין משמעות לעצמאות דתית בלי עצמאות מדינית. זו תמצית תפיסת הציונות-הדתית. משך 2,000 שנה עם ישראל חי בגולה חיים נכים, חיים פגומים. 2,000 שנה חי העם חיים דתיים, בלי חיים לאומיים. לפני 67 שנים זכינו לחגוג את שני החגים הללו, שאינם סותרים זה את זה כמו שאותו חרדי סבור, אלא משלימים זה את זה: פסח – ויום העצמאות.

ראשית צמיחת גאולתנו? תוכיח!

יום העצמאות הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה העברי, ויסלחו לי כל אנשי האמונה. בלי לזלזל ח"ו בשום חג אחר, בוודאי לא בחגי התורה, יום העצמאות הוא החג היחיד (כמעט) בלוח השנה, שהוא חג ארץ-ישראלי אמיתי: חג שכל עילתו והווייתו מתרחשת בארץ-ישראל.

יום העצמאות שני דגלי ישראל מונפים משני צידי הרכב שלי, כתזכורת שמדובר בדגלה של מדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שאנו אומרים בכל שבת בתפילה לשלום המדינה, עם כל הפגמים והחוליים והנסיגות והממשלות והמחלות, שבימים אחרים הייתי כותב עליהם בהתלהבות. מדינת ישראל איננה איזו אפיזודה חולפת בתולדות העם היהודי, אלא שלב מאוד משמעותי בתהליך שיסתיים בביאת המשיח. עצם קיומה של המדינה מוכיח שהגאולה השלימה לא רחוקה.

למה אני כל כך בטוח בכך? כי מזה אלפיים שנה לא היה כאן שילוב של חמישה גורמים, שהתרחשו בעם היהודי בבת אחת, כשהם שלובים זה בזה. נסקור אותם אחד לאחד.

הראשון - עצמאות מדינית. עם ישראל ריבוני בארצו. רוב אוכלוסיית ארץ ישראל יהודים. תגידו על הנשיא ועל ראש-הממשלה ועל שרי הממשלה והרמטכ"ל מה שתרצו, והכל נכון, אבל כולם יהודים. מתאים בדיוק לדברי הרב משה בן נחמן, רמב"ן, בהשגות לספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה מצווה ד: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ' (במדבר ל"ג, נ"ג)... והראיה שזו מצווה". אחרי 2,000 שנה, הדור של הורינו ושלנו, זכה לקיים את המצווה הזאת.

השני - פריחה רוחנית. מתי בארץ ישראל היו מוסדות תורה מכל המינים, מכל הגדלים ומכל הסוגים, 'מרבד' של מוסדות תורה מקריית-שמונה ועד אילת, ישיבות תיכוניות וישיבות גבוהות וכוללים וישיבות הסדר, ועוד ועוד?

השלישי - פריחה פיסית של ארץ-ישראל. מישהו עוד זוכר שרק לפני מאה שנה הארץ עוד הייתה כולה ביצות? בשנת 1867 ביקר בארץ-ישראל מרק טוויין, ואת רשמי ביקורו פירסם בספר 'מסע תענוגות לארץ הקודש'. וכך הוא כותב בין היתר, בתיאור אותנטי מדויק של ארץ ישראל, מאה שנה לפני מלחמת ששת הימים: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קירחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהם צמחיה דלה עטוית עצב ויגון. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך... זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושיברון לב... ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר. רובצת עליה קללה שיבשה את שדותיה והצמיתה את אונה..." כך נראתה הארץ לפני מאה שנה.

על הפסוק פרשת בחוקותי "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ", אומר רש"י, בשם חז"ל בספרא: "'והשמֹתי אני את הארץ' - זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". גם הרמב"ן, שחי למעלה מאלף שנים אחר החורבן, עלה בעצמו לארץ וראה במו עיניו את שממותיה, כותב בפירושו לפסוק זה: "מה שאמר בכאן: 'ושממו עליה אויביכם' היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה, כמוה, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

במסכת סנהדרין (דף צח ע"א) ישנו דיון מאוד מעניין בשאלה, איך נדע שהגיע תחילת הגאולה? מה נראה בשטח? סיכום הדיון: "אמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל"ו) 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". מפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתיתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".

את כל זאת זכה הדור שלנו לראות בעיניו. עם ישראל חזר – והכל התהפך. השממה מסיפורו של מרק טוויין הפכה לגן פורח. מתי בהיסטוריה של הארץ הדרך מתל אביב לבאר-שבע בלב הנגב הייתה כל כך ירוקה?

הרביעי - קיבוץ גלויות מכל ארבע כנפות תבל גם בימינו אנו. כבר ידענו נשיא מדינה מרוקני, ולאחרונה התמנה המג"ד האתיופי הראשון, אחרי שהיו לנו כבר רמטכ"ל עירקי, רמטכ"ל פרסי, וכמה אלופים תימנים.

(נקודת אישית ברשותכם: כאב לילדים שיש להם סבא פולני, סבתא עירקית, סבא טורקי וסבתא תוניסאית, המונח 'קיבוץ גלויות' לא יכול להיות משהו ערטילאי. זו גם ההזדמנות לשתף אתכם בדילמה שלא מרפה ממני כבר שנים רבות: אז מה הילדים שלי, אשכנזים או ספרדים? ומה הנכד שלי מבני שאשתו חצי-עירקית-חצי-תימניה?)

והחמישי - תחיית השפה העברית, שפת התנ"ך, כשפת דיבור יומיומית. יש לי הרבה ביקורת על מפקדי צה"ל, אבל אלוף פיקוד שמדבר במכשיר קשר צבאי בשפה העברית, היה עד לפני דור חלום דמיוני. מפקד הצבא האחרון שנתן פקודות צבאיות בעברית לפני מפקדי ההגנה היה בר-כוכבא, וגם הוא לא נתן את כל הפקודות בעברית (חלק מאיגרותיו נכתבו ארמית). מתי זכינו שכל תינוק יהודי בארץ-ישראל, המילים הראשונות שהוא אומר הן "אבא, אמא, לא רוצה" בעברית תנ"כית?

כל אחד מהמרכיבים הללו בנפרד אירע בהיסטוריה של הארץ. שילוב של כולם – התקדים הזה נוצר רק במדינת ישראל. הווי אומר, שיש כאן תופעה שהיא מעל לטבען של אומות העולם. מדינת ישראל בת ה-67 היא המשכה של התנועה הציונית בת ה-127. ו-127 שנות ציונות אינן פיקציה.

זו הסיבה שביום העצמאות אני לובש חולצה לבנה והולך לתפילה חגיגית שבה אומרים הלל שלם בברכה, למרות ששום סנהדרין לא פסקה כך, ושר את "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", במנגינת ההימנון הלאומי של המדינה שלי.

יום העצמאות, כפי שכתבתי, הוא כמעט החג היחיד בלוח השנה, שהוא חג ארץ-ישראלי אמיתי, שכל עילתו והווייתו מתרחשת בארץ-ישראל. יש רק עוד חג אחד כזה, עתיק יותר ומסורתי יותר: חג החנוכה. יום העצמאות בשבילי הוא החג היחיד בלוח השנה שאבא שלי, אבא אמיתי ולא כמשל, היה אחד מרבבות הלוחמים שהביאו ליצירתו. ומכאן שיום העצמאות הוא היום היחיד בשנה, שבו אני מרגיש כמו איזה ילד של יהודה המכבי.

הפקרות מדינית וביטחונית

ישנו מאפיין נוסף לשני החגים הללו, חנוכה ויום העצמאות: בשני המקרים מדובר היה בהחלטה מנהיגותית בלתי ריאלית בעליל, מנוגדת לכל היגיון. החלטה שבכל בחינה רציונלית תיחשב להפקרות של מנהיג.

למרד החשמונאים היה הרבה פחות סיכוי להצליח ממרד בר-כוכבא, שפרופ' הרכבי המנוח אהב לנופף בו כדוגמה להחלטה פזיזה של מנהיג שהובילה לחורבן בלתי הפיך. יוון הייתה אז מעצמה עולמית, ולקומץ המורדים בראשית ההתקוממות לא היה שום סיכוי מולה. (ספר מכבים ב'‏ מספר על 6,000 מורדים שהיו זמינים ליהודה בראשית המרידה, ואילו ספר מכבים א' מזכיר את המספר 3,000). משל למה הדבר דומה? למצב בו מועצת יש"ע מחליטה לצאת למלחמה בארצות-הברית.

וכך גם לפני 67 שנה. קשה לתאר מהלך כל כך חסר אחריות ומופקר מבחינה מדינית וביטחונית, מאשר החלטתו של דוד בן-גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח. הוא לא היה יכול להגיד 'לא ידעתי'. שבועיים לפני-כן כבר ידע בן-גוריון, שמצרים החליטה להצטרף לפלישה לארץ-ישראל, עם סוריה וסעודיה. גולדה מאיר יצאה לפגישה עם מלך ירדן עבדאללה יומיים לפני ההכרזה, וקיבלה ממנו הצעת שלום הגיונית, שיכולה הייתה למנוע את המלחמה: אל תכריזו על מדינה, אני אשלוט על הארץ ותקבלו גם אוטונומיה וגם צירים בפרלמנט הירדני ונציגות בממשלה הירדנית, כמספר הצירים שלי. למה אתם ממהרים להכריז על מדינה?

במקום לקפוץ על ההצעה ההגיונית, השיבה גולדה במשפט משיחי: "עם שחיכה אלפיים שנה, אי-אפשר לומר שהוא נחפז... וכל המאמצים שלנו לא נועדו רק כדי לקבל נציגות בפרלמנט הירדני". משה שרת חזר מארה"ב ובפיו מסר חד-משמעי משר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל: "כאיש צבא רצוני לומר לכם: אל תסמכו על היועצים הצבאיים שלכם. הם עכשיו שיכורי הצלחה לאחר הניצחונות שנחלו. מה יהיה אם תבוא פלישה ממושכת? האם אתם מביאים בחשבון איך זה יחליש אתכם?...".

ה'יועצים הצבאיים' דווקא לא היו שיכורי ניצחון. שני אנשי הצבא הבכירים, ישראל גלילי ויגאל ידין, נתנו לבן-גוריון תחזית די קודרת מה צפוי אם תפרוץ מלחמה, ורק ידין היה קצת אופטימי: הוא העריך שהסיכויים לניצחון ולתבוסה באחוזים הם חמישים-חמישים.

בן-גוריון לא הקשיב לקולות השפויים. הוא מנע מהשרים את המידע ששמע הן מהמדינאים גולדה ושרת, והן מאלופי המטכ"ל; לא התייחס להצעת האו"ם להסכים להפסקת אש ולדחות את ההכרזה על הקמת המדינה; העביר על חודו של קול בממשלה הזמנית את ההחלטה להכריז על הקמת המדינה; ביצע את ההכרזה – וכל האזהרות התממשו: פרצה מלחמה. צבאות ערב פלשו למדינה בת יומה שבקושי היה לה צבא רציני. הצבא המצרי דהר לעבר תל אביב כשהכוח היחיד שניסה לעצור אותו היו כל מטוסי הקרב של חיל-האוויר הישראלי באותה עת, ארבעה במספר; הלגיון הירדני כבש את גוש-עציון, את עטרות ואת בית-הערבה, פלש לעיר העתיקה של ירושלים והגיע עד לטרון, תוך שהוא מטיל מצור על ירושלים באמצעות ניתוק כביש ירושלים-ת"א; הצבא הסורי כבש את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן והטנקים שלו הגיעו לשערי קיבוץ דגניה. בסופו של דבר...

...בסופו של דבר ניצחנו במלחמה. קמה המדינה, התבססה ופרחה, הקימה מאות יישובים וקלטה מיליוני יהודים ופיתחה חקלאות מפוארת ותעשיה ששמה הולך בעולם, ואתר וייז ודיסק-און-קי. כי למזלו של בן-גוריון, הדמויות הפעילות בתש"ח היו אנשים מסוגם של הרב הרצוג וחיים הרצוג ולא של בוז'י הרצוג (הבן והנכד), ושל איתן ושרה לבני ולא של ציפי לבני (הבת של).