יום השואה ולאחריו חג העצמאות חלפו. נאמרו בהם כל הדברים הנכונים, אך כרגיל - על הלקחים הכואבים עברו בשתיקה. ראש ממשלתנו, בתגובתו החריפה והבלתי מנומסת בעליל על סכנת חימושה הגרעיני של אירן, נתן דוגמה חיובית כיצד מקדמים סכנה בטרם פורענות במקום לשאת נאומים נמלצים "אחרי מות". הצרה היא, שמבעוד מועד, כשניתן עדיין למנוע את הרעה, ניבוי של זוועות עתידיות אינו מעשה פופולרי, לא כל שכן דרישה מטרידה לפעול מיד ולזעזע את השקט המזויף. מה גם, שהדורש פעולות מנע מסתכן שיאשימו אותו, כי הוא זה שהחל את מעגל האלימות. יתייגו אותו כ"קיצוני", כלומר - מי ששיקול דעתו אינו מאוזן, ומי שש להיחשב ככזה?
ז'בוטינסקי הזעיק את יהודי אירופה להציל את עצמם, אך הממסד המתון והמיושב ראה בו "אלארמיסט" (מזעיקן). בדיעבד, העובדה שנמצא לפחות אחד שהזהיר במלים הכי מפורשות מפני השמדה, מעידה כמאה עדים שאפשר היה לראות את הנולד, ולו ראו ופעלו, מי יודע כמה היו ניצולים. ולמרות שצדקתם של ז'בוטינסקי ותנועתו הוכחה במבחן ההיסטוריה, חלפו עוד עשרות שנים עד שירדה מהם הסטיגמה של חמומי מוח ופורשים.
וינסטון צ'רצ'ל הוא הוכחה חיה שניתן היה להבחין בסכנה בהתהוותה ולחסוך למין האנושי בין 60 ל-70 מיליון נפשות שנכחדו, וגם הוא ספג את מנת הבוז והחרמות המזומנת ל"קיצונים". העיתון הלונדוני המכובד "טיימס" הציע אפילו להוציאו להורג, על התנגדותו לאותו "השלום" שהפייסן צ'מברליין הביא עמו ממינכן.
הרצל חש בסכנה האורבת לעם היהודי באירופה, העז לבטא זאת בקול רם ואף הציע פתרון. גם הוא זכה לקיטונות של לעג ודחייה ומת צעיר, עם לב שבור. אך ללא חזונו, חזון התקומה הלאומית, ספק אם העם היה יכול לקום מאפר השואה.
עד היום הזה, מדינת ישראל, ולא כל שכן יהודי אמריקה, לא התמודדו עם העוול שנעשה לפיטר ברגסון, הוא הילל קוק, שבימי השואה הנהיג באמריקה קבוצה קטנה של "קיצונים" שדרשו מאת הנשיא רוזבלט לפעול מיד להצלת יהודי אירופה, כשתהליך ההשמדה היה בעיצומו. אותה השעה, הממסד היהודי האמריקני, כמו הממסד בארץ, קיבלו את דין המעצמות שסרבו לנקוף אצבע נגד השמדת היהודים שהם היו מודעים לה, מחשש לעורר את האנטישמיות שהייתה נפוצה גם בארה"ב. היהודים בעיוורונם העריצו את רוזבלט וסרבו לראות שהאיש אדיש לחלוטין לגורל היהודים. סטיפן וייז ושאר המנהיגים המכובדים של יהודי ארה"ב היו לא רק שותפים לשתיקה ולחוסר המעש, הם רדפו את ברגסון, כולל הלשנות בפני השלטונות. הקבוצה פרסמה מודעות ענק בעיתונים, כינסה 100.000 איש במופע "לעולם לא נמות" במדיסון- סקווייר- גרדן בניו-יורק ובערים אחרות, שכיכבו בו מגדולי כוכבי הוליווד, אספה מיליון חתימות, ארגנה מצעדי רבנים ותפילות בכנסיות, והעיקר - פעלה בקונגרס למרות התנגדות הנשיא רוזבלט (מזכיר לכם משהו?), עד שאילצו אותו להקים בעצמו וועד הצלה - War Refugee Board - שהייתה לו יד בהצלת 200.000 יהודים. לא בתודה ולא בברכה גמלו לקבוצה הקטנה על הישגיה. עד היום הזה היא לא זכתה להכרה ונחשבת קיצונית ויוצאת דופן. עד היום לא התחשבנה ההיסטוריה עם ההנהגות "השקולות", שמרוב מתינות לא היו מסוגלות לקדם מצב קיצוני באמצעים קיצוניים.
בנימין נתניהו, ראש מדינה קטנה בסך-הכל, העז ללכת ראש בראש נגד נשיא ארה"ב בעניין קיומי לעמו ולא נרתע גם מלקרוא לילד בשמו: מניעת שואה שנייה. כצפוי, העונש הגיע מיד. התקשורת העוינת ירתה בו חיצי רעל לעגניים כ"זורע פאניקה" ומפחידן לאומי, המנצל את השואה כדי להיבחר שוב. ואם לא די בכסאח עם אובמה, לא עשה נתניהו חשבון גם לנשיא רוסיה פוטין, שידידותו המוצהרת לישראל אינה מפריעה לו לספק לאירן נשק קטלני.
אני עצמי חטאתי כנראה בביקורת שמתחתי על הליכתו של נתניהו לקונגרס האמריקני לנאום נגד הפצצה. גם אני נתפסתי לשיקול הרציונאלי והמתון, שהתערבות ישראלית בנושא השנוי במחלוקת בינמפלגתית באמריקה עתידה לגרום לנו נזק מדיני. אלא שזו בדיוק הנקודה: נוכח הצהרת כוונות מפורשת להשמיד את מדינת ישראל ביחד עם צעדים מעשיים להוציא כוונה זאת אל הפועל - מתבקשת שבירת כלים, פעולה הנוגדת שיקול דעת רציונאלי. להפך - היציאה מן השגרה, "עיכוב הקריאה", הם גופם משדרים כי שעת סכנה לאומית היא ו"אין בודקין בשעת הסכנה". זו תופעה פתולוגית, שביום השואה לא קשרו אצלנו ולו במלה אחת את איומי השואה האקטואליים והמיידיים עם השואה ההיא, כאילו לא בנו מדובר. נותר רק קולו הבודד של נתניהו המזכיר לנו שוב ושוב שברגע זה המדינה היחידה בתבל הנתונה לאיום השמדה היא ישראל. אם התכונה של ראיית הנולד והנכונות להתעמת עם הסכנות גם כשמכל העברים יש רק אדישות וזלזול נחשבת למנהיגות, יש לעם ישראל מנהיג.
נחום גולדמן, שכיהן כנשיא נצחי של הקונגרס היהודי העולמי, וכמו כל האחרים היה שותף למחדל המנהיגותי בעוד העם הולך ונרצח, הביע בערוב ימיו חרטה עמוקה. הוא סיפר שהציעו לו בשעתו לשבת על מדרגות הבית הלבן בהפגנה של אזעקה ומחאה, אך סרב לעשות זאת כי זה נראה לו לא-מכובד ולא מקובל, יוצא דופן. עם האסון שאין לו שעור לנגד עיניו הוא קבל מרה כל ימיו, על כך, שאפילו את הצעד הקטן והסמלי הזה של יציאה מן השגרה הוא לא היה מוכן לעשות.
