שחרור טבריה: היום בו חרבה העיר (חלק ו')

טבריה של חורף 1948, חייתה עדיין תחת האירועים שהתחוללו בה רק לפני עשר שנים, וקבעו במידה רבה את העומד להתרחש בה ערב חג הפסח תש"ח.

השלום היחסי, והניסיונות לשמור על דו-קיום בעיר המעורבת באמצעות המנהיגות המקומית של משפחת טברי הוותיקה, אך בקושי החזיקו מעמד, ובינואר 1948 חסמו הכנופיות המזוינות של הכפר לוביה, את כביש נצרת טבריה, לאחר שב-24 לפברואר תקפו אוטובוס שהוביל נוסעים ליד קרני חיטין, ובניסיון לטבוח את נוסעיו, נהרגו שני נוטרים מארגון ההגנה בטבריה, בעת שגוננו על נוסעי האוטובוס. לאחר ההתקפה נחסם הכביש לתחבורה יהודית, והתנועה לעיר נעשתה דרך כביש כפר תבור פוריה. חרף "הסכם השלום" בין הצדדים בעיר, עסקו שני אלה בהצטיידות בנשק, ובצבירת כוח לקראת הבאות. מערך הכוחות היהודי כלל כ-400 חברי הגנה חמושים בנשק קל, ובו פלוגה מגדוד הגליל (השלישי) של חטיבת פלמ"ח יפתח, ופלוגה מוקטנת של 60 לוחמים מגדוד 12 של גולני.

בעיר חנה גדוד צנחנים מהדיביזיה המוטסת ה- 6 בפיקוד קולונל אנדרסון. מפקדת הכוח התמקמה במבצר המשטרה בכניסה לעיר והגדוד, במחנה ליד קריית שמואל בצפון העיר. לגדוד זה נספחה מחלקה ובה 3 טנקי קרומוול, והכוח הזה נטה לצד הערבים, והפריע לכוחות ההגנה לפעול נגד ההתקפות של הכנופיות הערביות, שמספר לוחמיהן היה כפול ממספר לוחמי הכוח העברי בעיר.

כוח ערבי זה כלל 500 ערבים אוחזי נשק בהרכב של אנשי כנופיות, אנשי צבא ושוטרים לשעבר, וכן 30 חיילים סוריים על ציודם. באזור עילבון וטורען נמצא כוח התערבות קרוב, אותו ניתן היה להטיל למערכה בהיקף של כ - 800 חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י, בהם מחלקה של לוחמים עירקיים, שהמתינו לפקודה לתקוף את טבריה.

כמו-כן, נפרסו בצמח הערבית חיילים מחיל הספר של הלגיון הערבי, שאיימו להתערב במערכה על טבריה. לערביי טבריה בעיר העתיקה היה ציוד לחימה שהספיק לכל 500 אוחזי הנשק, שכלל רובים, מקלעים, מרגמות, אקדחים וכמות רבה של תחמושת. העיר העתיקה של טבריה, בה היה מאז ומתמיד רוב יהודי ברור, ננטשה בלחץ הכנופיות הערביות עקב מעשי רצח, ירי והתנקשויות, ונותרה בה רק מחלקה אחת בת 25 לוחמים, שהגנה על הרובע היהודי הנטוש. נטישה זו עודדה את הערבים, והעלתה את המורל בקרב אנשי הכנופיות, אך היו לה בהמשך גם השלכות טרגיות, בכל הקשור להחלטה להרוס את הרובע העתיק של טבריה, לאחר שחרור העיר.

הסכם הפסקת האש ההדדי נשמר בחלקו עד 5 באפריל 1948, אלא שאז פתחו הערבים באש על עוברי אורח יהודים בשוק, הרגו חמישה זקנים יהודים, ולקחו כבנות ערובה, עשר נשים יהודיות קשישות. ההגנה הגיבה במהירות, הניסה את הערבים מהשוק, ושבתה 12 ערבים שנמצאו בו, כחשודים בשיתוף פעולה עם הכנופיות. קרבות התלקחו בכל רחבי העיר, ואילצו את קולונל אנדרסון להתערב, ולהציע הסכם הפסקת אש וחילופי שבויים, שהתקבל על יד שני הצדדים, ובו השייח טברי ייצג את הצד הערבי. בתחנת אגד ברחוב הגליל נערכו חילופי השבויים, ולאחריהם צעדו המנהיגים משני הצדדים לאורך הרחוב, במחווה שנועדה להמחיש את רצון שני הצדדים בשלום. אלא שמעשה זה עורר את זעמו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, והוא הכריע בנושא היריבות הקיימת בין המנהיגות המתונה של משפחת טברי, לבין המנהיגות הקיצונית של סובחי שהין, ומינה את האחרון לראש המפקדה הערבית בטבריה. מנקודה זו אפסו הסיכויים להסדר של שלום, ורשות הדיבור ניתנה לחבר פאראבלום¹.

ב-8 באפריל 1948 נפתח הקרב על טבריה בין שני הכוחות היריבים: הכוח הערבי בפיקוד סובחי שהין, לבין כוחות ההגנה, תחת המפקדה של חטיבת גולני הצעירה, שפיקדה על שלושה כוחות שהועמדו לרשותה בעיר: כוח פלוגתי של גדוד ברק מס' 12 מגולני, כוח פלוגתי מתוגבר של גדוד הגליל, מיפתח פלמ"ח, וכוח של גדוד חי"ש של ההגנה בטבריה. בעורף המערכה על טבריה, ניצבו

יישובים אחדים במרחב הכנרת, מהם ניתן היה לתגבר את הכוחות הלוחמים בעיר, בכוח אדם ובציוד לחימה, תוך שימוש בכלי שיט קטנים, ממונעים ולא ממונעים, לתנועה, מהם ואליהם, מהעיר טבריה.

לחטיבת גולני הייתה תוכנית קרב סדורה, בעלת אסטרטגיה בת ארבעה מהלכים עיקריים, שכולם יבוצעו בקרבות לילה: מהלך ראשון: שליטה על הרכס המערבי של העיר וחסימת תגבורת מהעורף הערבי של טבריה, הן ע"י כוחות קאוקג'י מעילבון וטורעאן, והן מהכפרים לוביה ונאסר א דין, הסמוכים לעיר. מהלך שני: כיבוש העיר העתיקה במתקפה דו ראשית מהיבשה, ובהנחתת כוחות תגבור בדרך הים אל תוך העיר העתיקה ממזרח. מהלך שלישי: כיבוש המפקדה הערבית בבניין "סית מחפוזה", ומיטוט השליטה והפיקוד של סובחי שהין על העיר, על-ידי כיבוש מלון טיבריאס מידיו, כדי לאפשר בכך, שליטה על הדרך הראשית בין נצרת טבריה. המהלך רביעי: השתלטות על הדרך לגליל העליון וצפת.

בליל ה-12 באפריל 1948, בוצע בהצלחה מלאה ובהפתעה, המהלך המערבי הראשון, כאשר כוח של גדוד ברק כבש את הכפר נאסר א-דין, ואת גבעת שייח קדומי, על הרכס המערבי השולט על טבריה. בכפר נאסר א דין הסתתרו לוחמים וצלפים ערבים בין בתי הכפר ואוהליו, והקרב בתנאי החשיכה, ובאופי בו התגוננו אנשיו מאחורי אוהלים וחושות חסרי כל מיגון, גרם לפגיעה לא מכוונת בכמה אזרחים, תוך כדי הסתערות הכוח.

התושבים נסו להרים, וחלק מהם הגיע למשטרת טבריה, שם סיפרו לבריטים על "הרג שעשו היהודים באנשי הכפר". סיפורים אלה הפכו למיתוס, ולחלק מתעמולת הנכבה, ואפילו יוסף נחמני, מראשי הציבור בטבריה, ודמות מפתח בקרב על העיר, הלך שבי אחריה, ודיבר על "מחזות זוועה שהתחוללו בכפר". מכל מקום, בדומה למה שארע במקומות אחרים בארץ, סיפורים אלה תרמו לבריחה ההמונית של הערבים, והקלו על שחרור העיר בהמשך הקרב. הערבים פנו בזעקה לבריטים ודרשו מהם להוציא את לוחמי ההגנה מהעיר העתיקה, בטענה "שאין שם אזרחים יהודים".

מפקד גדוד הצנחנים הבריטי אנדרסון, זימן את משה וייס (צחר), סגן ראש העיר וחבר בכיר בהגנה, והציג בפניו אולטימטום להוצאת אנשי ההגנה מהעיר העתיקה, באיום של הפגזת עמדות ההגנה. בהתייעצות עם מפקדת החטיבה, נדחה האולטימאטום, וכאשר הגיעה הפרשה לנציב העליון, אלן קנינגהם,

התקבלה ממנו הוראה לבטל את האולטימאטום, ולא להתערב במלחמה שבין שני הצדדים. וייס אמר למושל המחוז הבריטי: "אתם חוזרים לאנגליה וכאן מתנהלת מלחמה בינינו לבין הערבים על גורל הארץ, מוטב שלא תתערבו, ואנו נגמור את העניין בטבריה בשלושה ימים". לאחר שהבריטים הבטיחו לא להתערב, הוחל השלב השני של הקרב.

בלילה שבין 13 ל-14 באפריל, הונחת במבצע נועז והחלטי, כוח פלוגתי מגדוד ברק של חטיבת גולני עם תחמושת רבה, בחוף הטיילת של הרובע היהודי, בסמוך לבית הכנסת כְּנִישְׂתָא רבּא עץ-חיים. תגבורת זו הגיעה בספינת מנוע שיצאה מעין גב, כאשר בחוף של חצר כנרת, נקשרו אליה ארבע סירות נוספות, ועליהן הלוחמים והתחמושת. הספינה גררה את הסירות לקרבת החוף, ואז נותקו הסירות שהגיעו לחוף בחתירה. בעת הנחיתה, רותקו העמדות הערביות באש של הכוח הנצור ברובע. למרבה המזל עבר המבצע בשלום וללא נפגעים.

בלילה שבין ה-16 ל-17 באפריל תקף כוח מגדוד ברק של גולני את "בית מחפוזה" שממנו צלפו על השכונות היהודיות, ובו שכנה המפקדה הצבאית של הערבים בפיקוד סובחי שהין. הכוח התקרב לבית בחשאי, והפתיע את הפיקוד הערבי שהיה בישיבת חרום שנערכה בו, בשל תבוסותיו בקרב. הבית פוצץ על יושביו, ולמעשה גרם לחיסול ההנהגה הצבאית, ולמיטוט הפיקוד הצבאי הערבי בעיר.

בלילה הבא, אור ל-18 באפריל 1948, השתלטה פלוגה מהגדוד השלישי של חטיבת יפתח על מלון טיבריאס, ששלט על הכניסה הצפונית לעיר, מכיוון כביש נצרת. במקום התחולל קרב קשה, והמגינים הערביים לחמו היטב, תוך ניסיון לתגבר את כוחם באמצעות כוח בן כארבעים לוחמים מכפרי הסביבה, שנע בכלי רכב מכיוון כביש נצרת. תגבורת זו עלתה על מארב חוסם שהוצב על הכביש. בקרב נהרגו עשרה לוחמים ערביים, ארבעה נשבו, והיתר ברחו מהמקום. בזה נשבר סופית הכוח הערבי, ובבוקר ה- 18 באפריל 1948, בעת שהכוחות החלו להיערך לשלב הרביעי של הקרב, בקשו הערבים הפסקת אש. העיר נכנעה להגנה ללא תנאי, ובתיווכו של המפקד הבריטי אנדרסון, יצאו ממנה התושבים

הערביים באוטובוסים, משאיות וכלי רכב פרטיים, כשהן מלוות על-ידי הכוח הבריטי, בשתי שיירות נפרדות, לכיוון נצרת וצמח.

היה זה הישג חשוב, מעבר לכיבוש העיר עצמה, שכן הכוחות פעלו בתכנון אסטרטגי נכון, ותוך ניצול של דרכי הפעולה האפשריות, הן ביבשה והן דרך הים, בהפתעה טקטית, ובלחימת לילה שמוטטה את האויב. יש לזכור שהכוחות שלחמו לא באו ברובם, מיחידות של צבא סדיר, אלא מכוחות מיליציוניים מקומיים, חלקם כוחות המנוסים בלוחמת גרילה זעירה, אך לא בלחימה סדירה.

עם כיבוש טבריה, העיר הראשונה ששוחררה במלחמת העצמאות, נפתחה הדרך, ונוצר התקדים לפינוי ערים ויישובים ערביים בעקבות המלחמה הטוטאלית שהוכרזה על הישוב היהודי בארץ ישראל. ביחסי הישוב עם שלטונות המנדט, התקבע העיקרון, עליו עמדו כל הכוחות יהודיים הלוחמים ערב הקמת צה"ל, שאין נכנעים ללחץ הצבא הבריטי, לוותר על עמדות ושטחים שנתפסו בשלבי העזיבה שלהם עד 14 מאי 1948, ובלית ברירה לוחמים נגדם, ומסכלים את כוונותיהם. כך נהגה ההנהגה הצבאית בטבריה, וכך נהגו כחודש אח"כ, כוחות האצ"ל בקרב על שכונת מנשיה, ובמערכה לשחרור יפו, בהם מרבית חללי האצ"ל, כ-40 במספר, נפלו בלחימה נגד הבריטים. תרמה לכך ההתנהגות השערורייתית של הבריטים בפרשת רצח לוחמי "היוצק", שפורקו מנשקם והוסגרו לטבח ע"י הערבים ליד חולון, כמו בפרשת שייח ג'ראח (שכונת שמעון הצדיק) בירושלים, שלאחר כיבושה על-ידי ההגנה, אולצו לוחמיה, באיומי הנשק הבריטי, למסור אותה לערבים, דבר שאיפשר בהמשך, את טבח שיירת הרופאים להר הצופים, בו צפו הבריטים באדישות, ולא נקפו אצבע כדי לעוצרו.

עד יום הכרזת העצמאות, נוצר מצב, שבו בטבריה, אך גם בחיפה, צפת, ויפו, התרחש וואקום שלטוני, שלווה בלקונה משפטית, ובלקיחת סמכויות למעשים, שהייתה בהם פגיעה אנושה בזכויות האדם, זכויות הקניין, ובעקרונות המשפט והצדק הטבעי.

שני אנשים בעיר טבריה הובילו בדרך זו, לית דין ולית דיין, וללא כל צורך מלחמתי, להריסה בלתי חוקית של בתי התושבים, ערבים ויהודים כאחד, שנאלצו לצאת מהעיר בשל מצב המלחמה, ובעת שחזרו אליה, מצאו שהחל מסע של הרס מכוון, שלא תוך כדי לחימה, ולאחר תום הקרבות.

בראש מסע ההרס הזה, תוך ניצול לרעה של מעמדם בעיריית טבריה, פעלו שני אישים: משה וייס (צחר) ויוסף נחמני, שהורו לצה"ל לפוצץ את בתי העיר בתואנה חסרת בסיס של "תנאים סניטריים לקויים, הפצת מחלות ומגפות על-ידי עכברושים ומזיקים, ויציבות מבנית לקויה", כל זאת, כשכלל לא היו מצבורי גופות חללים, או מקורות זיהום העלולים לחולל מפגעים של תברואת הציבור, וכל הבתים עמדו שלמים.

יש לזכור שהעיר העתיקה עצמה עברה בתקופת שלטון המנדט מספר שינויים שיקומיים חשובים שהקלו על הצפיפות בעיר, ושיפרו את כושר הניקוז של מי הגשמים, ופינוי הביוב לאחר אסון הצונאמי של גשמי חודש מאי 1934. בעקבות שיטפון זה, שגרם לפגיעה קשה בחיי אדם, נהרסו בתים רבים, ובמקומם נסללו רחובות חדשים והורחבו דרכים קיימות, פעולות ששפרו את מצבה התברואתי של העיר, ואף את פניה ואיכות חייה, כאשר בחופיה נבנו מרכז תיירות ימית, טיילת ומעגן דיג, הקיימים עד עצם היום הזה.

ממשלת המנדט גם ערכה סקר, ונקבעה תוכנית אב לשיקום עתידי של העיר לצרכיי מסחר ותיירות, תוך שימור הייחוד ההיסטורי והארכיטקטוני שלה.

ההרס המכוון וחסר התכלית של העיר העתיקה, לא התרחש בשלב קצר אחד, אלא נמשך לאורך חודשים ארוכים עד קיץ 1949, כאשר במהלך התקופה הזו ניסו בעלי הבתים היהודיים שגורשו על לא עוול בכפם מבתיהם, לעצור את ההרס בכל דרך חוקית, אך כל העתירות, הפניות לממשלה, משרד הפנים, נשיא המדינה ובית המשפט העליון, היו לשווא. כולם אטמו את אוזניהם משמוע, ואת לבם הקשו כאבן.

אנשים ששבו לביתם השלם והתקין, נדרשו לצאת ממנו, תוך שהוא נהרס מיידית בדחפורים, ולחלופין, מפוצץ בחומרי נפץ או מועלה באש. לאחר שנעשה העוול הזדוני הזה, קידשה אותו המערכת השלטונית של מדינת ישראל הצעירה על שלושת רשויותיה, בניגוד לכל עקרונות המשפט, הצדק וזכויות הקניין, בניגוד לנהוג במדינה דמוקרטית תקינה. כל המעיין בארכיוני המדינה והעיר טבריה, ימצא בהם את ההתכתבות האומללה וחסרת האונים של מאות מתושבי העיר עם רשויות המדינה, כשהם מנסים בתחינה ובמר ליבם, לפנות למצפונם של ראש הממשלה, מוסד הנשיא, שריו, בתי המשפט בכל ערכאותיהם, משרד הבריאות, משרד הפנים, וכולם השיבו פניהם ריקם.

אפילו המקומות הקדושים ליהדות, שהובטח כי לא ייגעו בהם, נהרסו כמעט עד האחרון שבהם, בעוד שהמקומות הקדושים לדתות המוסלמית והנוצרית לא נפגעו, אולי משום שליהודים אין כידוע, דעת קהל עולמית שתסייע להם, והתקשורת העברית בארץ ישראל הייתה מגויסת לטובת השלטון.

שנים חלפו, והעיר היהודית הראשונה שחודשה בארץ ישראל לאחר גלות ספרד, עיר הקודש של קהילות אבואלעפיה, אלחדיף, אבו חצירה, ומשכן הכוללים האשכנזים, והספרדים לדורותיהם, נהרסה כליל, והפכה לאחר שנגזלה מבעליה החוקיים על-ידי המדינה, לנדל"ן יקר ערך, עליהם בנה לימים, חתנו של יוסף נחמני, את בתי המלון המפוארים של טבריה.

לשאלה המתבקשת, האם ראו מי ממנהיגיה של טבריה לאחר שחרורה, את הרובע העתיק כנדל"ן, ממנו אפשר לעשות הון ולא במשפט? אי-אפשר היום לדעת, אם כי במסמכי ארכיון המדינה נמצאו תלונות של הנגזלים המרמזות על האפשרות הזו.

בארכיון המדינה נותרו לנצח, מאות התכתבויות של פליטי הרובע היהודי העתיק עם רשויות המדינה, כולל החלטות מקוממות של ממשלת דוד בן-גוריון, והוא עצמו, בהתייחסות מבטלת למצוקת הנגזלים, וקבלת נימוקיהם השקריים של מחריבי הרובע. גם הפיצוי עבור רכושם הגזול, היה עלוב ומבזה, בהתאם להמלצותיה של "וועדת החקירה להרס הרובע העתיק בטבריה", ועדה שלא חקרה כלל את מעשה ההרס על-פי המנדט שניתן לה, ואף לא דנה בסוגיה, מי נתן את ההוראה, אלא עסקה ימים ארוכים בסחבת ממושכת על גובה הפיצויים לנגזלים, שלבסוף ניתנו לנפגעים, ביד קמוצה ובאיחור רב עד תחילת שנות השישים.

מן הרובע היהודי העתיק נותרו כיום רק שרידים מתפוררים מחצר הסניור ומדרש שמואל, ועוד שלושה בתי כנסת ששרדו ושוקמו לאחר את ההרס הברברי. העיר טבריה לא התאוששה מאז החורבן האורבני של הרובע העתיק, שהיה כרוך בגרוש ונישול בעליו החוקיים, והחרבתה של קהילה יהודית עתיקה, ששימרה את המורשת העתיקה של טבריה לדורותיה. תהליך ההרס שבוצע על-ידי הצבא, לא חס גם על החומות העתיקות של העיר שהקיפו את הרובע העתיק, וגם הן נהרסו בלא להתחשב בערכן הארכיאולוגי וההיסטורי, ולתפארת מדינת ישראל.