השנה היא 2025. תוכנית העשור למלחמה בַּגזענות ובאי-שוויון נשאה פרי. מאות אלפי מועסקים ערבים חדשים השתלבו בַּשוק הפרטי, בַּהייטק ובַשירות הציבורי. הפערים החברתיים בין האזרחים הערבים והיהודים הצטמצמו פלאים, והכלכלה משגשגת לטובת כל התושבים. היהודים לומדים ערבית, הערבים שוקדים על העברית. תלמידים יהודים וערבים מתוודעים לגדולי אנשי הרוח והוגי הדעות של שני העמים. היישובים הערביים זכו לתוכניות מתאר, שחוסכות מתושביהם את מפּח הנפש של הריסת בתיהם.
במוסדות השלטון ובדירקטוריונים, במשרדי הממשלה ובבתי המשפט, אפשר לפגוש אנשים מכּל שׂדֵרות החברה. פלשתין חוגגת את עצמאותה. ישראל ופלשתין מקיימות קשרי תרבות, תיירות וּמסחר, שהתבססו לאחר הכרה הדדית והסכמה על פתרון צודק לסכסוך ארוך-השנים.
כל זה קרה רק אחרי שהשׂכלנו להבין כי האינטרסים האמיתיים של שני העמים הם משותפים. שניהם מבקשים את ברכת החיים.
זו אינה רק משאלת לב. בכוחנו לעשות זאת. אנחנו יכולים להעמיק את התהום בינינו, ואנחנו יכולים לבחור בחיים.
אדוני היושב-ראש,
בתחושת שליחות אני עומד כאן כנציג הרשימה המשותפת, על שלושה-עשר נציגיה, המשקפים את פניה המגוונות של החברה הערבית, ואת שותפינו היהודים במאבק למען השלום והדמוקרטיה.
לפני חודש צעדתי לירושלים יחד עם נציגי הכפרים הלא מוכרים בנגב. יצאנו מהכפר הלא מוכר ואדי אלנעם. בשנות החמישים ריכזה המדינה את כל תושבי הכפר במקום אחד, ומאז הם מתגוררים סמוך לאתר הפסולת הרעילה רמת חוֹבָב, ללא חשמל, ללא ביוב וללא מים. בוואדי אלנעם פגשתי את סאלם בן השש, שעם רדת החשיכה, אין לו אלא לבהות באורות הבוקעים מן הרפתות בקיבוצים, ובחוות הבודדים שמסביב.
עמיתיי חברי הכנסת, נסו לבחון לרגע את המציאות דרך עיניו של סאלם. הביטו במציאות גם דרך עיניו של מג'ד, סטודנט ערבי באוניברסיטת תל אביב, שלא עולה בידו לשכּור דירה. נסו לדמיין את טריקת הטלפון כאשר מבחינים במבטא שלו, או כאשר שומעים את שמו.
רְאו את המציאות דרך עיניהם של עימאד ואמל, זוג ערבי צעיר המחפש בית. 700 יישובים חדשים בנתה המדינה מאז הקמתה, 700 יישובים יהודיים, ואף לא יישוב ערבי אחד במשולש ובגליל. לרוב היישובים הערביים הקיימים אין תוכניות מתאר מעודכנות. ואני תוהה, היכן אמור הזוג הערבי לגור? באוויר?
שימו עצמכם במקומה של היבה, נערה מלאת חיים שזֶה עַתָּה סיימה את התיכון ומחפשת עבודה בַּקניון. במודעה שצדה את עינה היא גילתה שהדרישה מופנית ליוצאי צבא בלבד. האם דרושה מיומנות צבאית כדי למלצר?
אלה הם בני הדור המשכיל ביותר שקם לציבור הערבי, אך הדלתות נטרקות בִּפְניהם, שוב וַשוב.
בשם סאלם מואדי אלנעם, בשם מג'ד הסטודנט, בשם עימאד ואמל, בשמה של היבה, בשמם וּבזכותם אני מתייצב כאן.
עמיתיי חברי הכנסת, אני עומד מולכם היום כנציגו של מיעוט לאומי שהמדינה ממאנת בעקשנות לקבל אותו כפי שהוא מגדיר את עצמו.
אני מכיר בּעל-פה מאות שירים של
מחמוד דרוויש, סמיח אלקאסם ו
תאופיק זיאד, וזכיתי לקרוא בספריהם של אמיל חביבי ו
מוחמד עלי טאהא, אף שלערבים אסור ללמוד אותם בבית הספר. האם לא הגיע הזמן שנקבל את התכנים שלנו בדלת הראשית של מערכת החינוך?
גבירותי ורבותי, השפה הערבית היא שפה רשמית. היא נמצאת בשלטי רחוב בתל אביב כחלק מהמרחב. וּראה זה פלא, הדבר לא הביא חורבן על דייריו של אף רחוב.
הכרה בזכויות הלאומית אינה גורעת משאר האזרחים; נהפוך הוא, היא מעשירה את המרחב שאנחנו חיים בו.
נמשיך לדרוש להכיר בנו כקבוצה לאומית הזכאית לשוויון מלא, אזרחי ולאומי, וניאבק על כך.
אדוני היושב-ראש,
אני חש הזדהות עמוקה עם סבלם של היהודים במשך דורות רבים. אני מרגיש את המועקה הרובצת על בני העם היהודי, הנעוצה בעברו, ואני מבין את החרדה שיהודים רבים חשים. אינני מקל בה ראש. אך סבלם של היהודים אינו מצדיק עוול או אפליה כלפי האזרחים הערבים, וגם לא את המשך השעבוד של העם הפלשתיני בשטחים הכבושים.
בזמן ששרי הממשלה מעמיקים את הכיבוש, פוגעים בזכויות הבסיסיות של העם הפלשתיני ומעבירים את כַּספֵּי המיסים שלנו להתנחלויות במקום לַשְכָבוֹת המוחלשות, יש מי שדורשים שחברי הכנסת הערבים יפסיקו לדבר על הכיבוש. יש אפילו מי שמבטיחים, שמצוקותינו כמיעוט יזכו לאוזן קשבת, אם רק נמלא את פינו מים בנושא הזה.
ואני שואל אתכם, חברי הכנסת, איך אני יכול להחריש מול הגורל הטראגי של בני עמי, בגדה, בעזה ובמחנה הפליטים ירמוכ? הטרגדיה הפלשתינית נמשכת יום-יום ושעה-שעה, וישראל עודנה מתכחשת לאחריותה ביצירת המצב הזה.
לא נעצום עין נוכח המתרחש סביבנו, ולא נחדל לחתור לחרות, לפיוס ולצדק. זכותנו וחובתנו, כפלשתינים וכאזרחי מדינת ישראל, להתייצב מעל כל במה ולקרוא: "שלח את עמי". גם אחינו זכאים לחרות!
האדמה היפה הזאת טובה לכולנו, ערבים כיהודים. אם נהפוך אותה לשדה קרב היא תקיא אותנו; אם נזרע יחדיו זרעים של עתיד היא תברך אותנו בכל פירותיה.
חבריי חברי הכנסת, בנעוריי נפעמתי מהמאבק העממי של העם הפלשתיני באינתיפאדה הראשונה, והובלתי הפגנות סולידריות בחיפה. בן 15 הייתי כשקיבלתי זימון לחקירה בשב"כ. תחילה לא הבנתי את פשר הדבר, חשבתי שזכיתי באות כבוד ונמלאתי גאווה. אט-אט התברר לי האסון: חקירה רדפה חקירה. התחלתי לחשוד בכולם, ובתוך כך התנתקתי מחבריי ונותרתי לבדי. אילולא הוריי, פאטמה ועאדל, היושבים היום ביציע, אינני בטוח שהייתי מחזיק מעמד.
מי שהיה אז ראש השב"כ הוא היום עמיתי כאן. אני פונה אליך בראש מורם, כאדם אשר לא שכח ולו ליום אחד, את הנער הצעיר מלא הלהט והתקווה מחיפה, שחייו כמעט נהרסו בגלל השב"כ. חרף העבר, אני פונה אליך ומצפה ממך להיות שותף אמיץ, למען קידום השוויון והדמוקרטיה לכלל האזרחים.
מכאן אני פונה לאזרחים הערבים שהעניקו לנו את קולם ואמונם.
סבינו וסבותינו היו בני דור הנכבה; كما ينبت العشب بين مفاصل صخر הורינו היו בני הדור שנאבק ושרד בצל הקיפוח והאפליה; הדור שלנו ייאבק וישיג את השוויון.
אחיי ואחיותיי, أخواتي وإخوتي,
ההיסטוריה לימדה אותנו כי אל לנו לחשוש שזהותנו הלאומית תִיטַשטֵש. האימפריה העות'מאנית גמרה אומר לשלול את זהותם הערבית של נתיניה הערבים ולהפוך אותם לטורקים, ורדפה כל סממן ערבי וכל אינטלקטואל. סופרים ומשוררים ערבים הועלו לַגרדום, אך ההישג הטורקי בקרב הערבים הסתכם באימוץ מילת הלעג הטורקית: "טוז"!
האם גם אתם שומעים את רעם הצחוק של ההיסטוריה?
בתקופת הממשל הצבאי בישראל ניסו לפגוע בגאוותנו הלאומית. על כך כתב המשורר המהולל מחמוד דרוויש: سجل أنا عربي / תרשום, אני ערבי!
אחי ואחיותי, אל תיכנעו לייאוש ולחוסר האמונה. كل الثقة بانتمائنا القومي. הזהות שלנו איתנה ואנחנו נגן עליה, ועם זאת נשתלב ונשפיע. הגאווה והזהות הלאומית אינה שוללת את הרצון להיות חלק מכלל החברה במדינה.
אחי ואחיותי,أخواتي وإخوتي, התחלתי ב-2025, ואני יודע שבשנת 2015 המצב שונה לחלוטין. אנו צועדים במסע ארוך, יהיו בו לא מעט מהמורות ומִכשולים. יהיו מי שיטילו בנו דופי. יהיו מי שיתפללו לכישלוננו. אבל קשיים לא ירתיעו אותנו ולא ישברו את רוחנו. יחד, שלובי זרועות, נמשיך במסענו. המגדלור המוסרי שלנו מנחה אותנו, כי דרכנו צודקת. דרכנו ראויה.
אדוני היושב-ראש,
אני,
איימן עודה, לא מהווה איום, כמו גם חצי מיליון האזרחים שנתנו לנו את קולם, אדוני ראש הממשלה. כל אזרח צריך לשמוח בהצבעה של אזרחים, להיות גאה בכך שהם נהרו לקלפי חרף המדיניות שראש הממשלה מוביל. הקולות הללו תובעים את זכותם לשוויון אזרחי ולאומי – להם ולכל אזרחי המדינה.
אסיפת העם באַתוּנה העתיקה פשטה את הרגל, לא בגלל אויב חיצוני. היא התפוררה בגלל חוק האוסטרקיזם, שאפשר את גירושם של חברי פרלמנט בגלל דעותיהם בהצבעה דמוקרטית. וכאשר האוסטרקיזם היה כלי פופולרי, הפרלמנט האַתונאי איבד את כוחו המוסרי. היום, כשהרוב מקדם את חוק החרם, חוק העמותות, חוק הנכבה, חוק האזרחות, חוק ועדות הקבלה וחוק בג"ץ – אנחנו נמצאים בעידן האוסטרקיזם הישראלי. זו איננה רק עריצות הרוב; זו רדיפה.
בכנסת הקודמת דיברו ראשי המפלגות על פוליטיקה חדשה, אבל המשיכו להוביל את הפוליטיקה הישנה רוויית השנאה והשיסוי. התשובה שלנו, אחריותנו המוסרית, היא העמידה לצד כל הקבוצות המוחלשות: לצד האתיופים, המזרחים, החרדים, הרוסים, עובדי הקבלן, מחוסרות הדיור. גם לצדם של אלה שחונכו לחשוש מפנינו ולשנוא אותנו. גם הם, גם אנחנו ראויים לשוויון. "אי-צדק במקום אחד הוא איום על הצדק בכל מקום", אמר מרטין לותר קינג.
חברי הכנסת, בין בני משפחתי הנרגשת בַּיציע יושב גם בני אסיל. מחרתיים יִמְלְאוּ לו ארבע. אסיל קרוי על שם דודו אסיל עאסלה, אחי אשתי, שנורה לַמוות בגיל 17 בכפר עראבה באירועי אוקטובר 2000, בעת שחיפש מחֲסה במטע זיתים ולא איים על איש. האחראי לא נשפט והצדק עדיין לא נעשה. אנחנו נרדוף את הצדק ונדאג שהוא ייעשה וייראה.
כשנולד בני, בדיוק בתאריך שבו נולד דודו, ראינו בזה סימן. החלטנו לקרוא לו אסיל כסמל לבחירה שלנו בחיים. הרי יהיה אשר יהיה, בנינו ונכדינו ימשיכו לחיות יחד בארץ הזו, ערבים ויהודים. אין לנו ברירה אלא לבחור בחיים.
הבה נבחר בחיים.
