מקובל להצביע על ועידת מינכן בספטמבר 1938 כסמל מדיניות הפייסנות ההרסנית של בריטניה וצרפת מול גרמניה. זה נכון, אך מתעלם מן העובדה שהפייסנות החלה כמה שנים קודם לכן ובפועל נמשכה עוד שנתיים לאחר מכן. בעלות הברית יכלו לחסל את האיום הנאצי בעוד באיבו, וגם לאחר פרוץ המלחמה יכלו לסיים אותה במהירות. הנה הפרטים, וכל קשר להתנהגות הנוכחית מול אירן - ממש איננו מקרי.

ב-16.3.15 הודיע אדולף היטלר על גיוס חובה לצבא הגרמני, תוך הפרה בוטה וחד-משמעית של אחד הסעיפים המרכזיים ביותר בחוזה ורסאי. המעצמות לא עשו דבר. ב-7.3.36 נכנס הוורמאכט לחבל הריין, שעל-פי חוזה ורסאי היה מפורז. המעצמות לא עשו דבר. תגובה צבאית מהירה ונקודתית בשני האירועים הללו הייתה בולמת את היטלר ואולי אפילו מביאה לנפילתו.

ב-3.9.39 הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה, אך זו נותרה על הנייר בלבד. מכה צבאית של צרפת בו ביום, כאשר רוב הצבא הגרמני עסוק בכיבוש פולין, הייתה עשויה לסיים את המלחמה כמעט בן-רגע. אבל עד 10.5.40, כאשר גרמניה פלשה להולנד, בלגיה וצרפת, לא נורתה אפילו ירייה אחת בחזית המערב. ואז - אז היה כמעט מאוחר מדי.

גולדה מאיר, משה דיין, דוד אלעזר ואלי זעירא - אדריכלי המחדל של מלחמת יום הכיפורים - לא המציאו את ההליכה העיוורת אחרי קונספציות. קדם להם, ובענק, יוסף סטאלין. ושוב: כל קשר לתפיסות של מנהיגים מערביים מסוימים את האיום האירני - אינו מקרי.

מבצע "ברברוסה", הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22.6.41, היה המבצע הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, עם מיליוני חיילים ואלפי טנקים ותותחים. את כל אלו היה צורך להעביר לחזית המזרחית, ומובן שהדבר לא יכול להיעשות בלי שהרבה אנשים יראו הרבה דברים. סטאלין קיבל עוד ועוד אזהרות על הפלישה המתקרבת, אבל דווקא הוא - אולי הפסיכופט הפרנואידי ביותר בתולדות המנהיגות העולמית - סירב להאמין. סטאלין היה בטוח שהיטלר יקיים את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הוא עצמו הקפיד שברית המועצות תמלא את התחייבויותיה עד האחרונה שבהן; כאשר באה הפלישה, היו רכבות אספקה סובייטיות בדרכן לגרמניה.

"ברברוסה" הכניס את סטאלין להלם מוחלט ולחוסר תפקוד שנמשך מספר ימים. לזכותו יש לומר, שהוא התעשת והוביל את ברית המועצות - באכזריות ובעקשנות - להתאוששות שהסתיימה בברלין.

יוזף סטלין היה אחד מהאישים שעיצבו את מלחמת העולם השנייה. דומה, שלא היה אירוע בתולדות האנושות בו היה משקל כה כבד לאנשים בודדים - בעיקר מנהיגים וגנרלים. בלי אדולף היטלר המלחמה לא הייתה פורצת; בלי וינסטון צ'רצ'יל בריטניה לא הייתה מחזיקה מעמד; בלי פרנקלין דלאנו רוזוולט ארה"ב לא הייתה מחזיקה את בריטניה בחיים; בלי יוזף סטלין ספק אם בריה"מ הייתה מתאוששת מהפלישה.

ובצד הצבאי: היינץ גודריאן הביא לעולם את ה"בליצקריג"; ברנרד מונטגומרי בלם את הגרמנים באל-עלמיין; גאורגי ז'וקוב היה אחראי לניצחון בסטלניגרד; ארווין רומל כמעט כבש את מצרים; דווייט אייזנהאואר הצליח להנהיג כוחות מתחרים של גנרלים יריבים.

האם יש ליחידים אותו משקל גם בעידן המודרני, של תקשורת כהרף עין ושל מחשבי-על? התשובה חיובית. ראו להיכן דרדר ברק אובמה את ארה"ב והעולם החופשי, ראו כיצד הציבה אנגלה מרקל את גרמניה בראש אירופה, ראו כיצד ולדימיר פוטין מחייה את המלחמה הקרה.

לצד מקומם של המנהיגים, מלחמת העולם השנייה גם הוכיחה את החשיבות העצומה של עמידת העורף. הציבור הבריטי שילם מחיר כבד של עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים והרס רחב ממדים - אך תמך בכל ליבו בהמשך המאבק. העם הסובייטי הקיז את דמו ב-20 מיליון הרוגים (!) אך נלחם על כל שעל. גם העם הגרמני נלחם עד הרגע האחרון, הרבה אחרי שהתבוסה הייתה ברורה. העם האמריקני התגייס למאמץ ותוך שנה-שנתיים הפך צבא חלש וקטן (הצבא הרומני היה גדול ממנו) למכונת מלחמה אדירה.

במלחמה המודרנית - ומלחמת העולם השנייה הדגימה זאת בצורה הקיצונית ביותר - העורף הוא חזית. בשבעת העשורים שחלפו מאז הסתיימה מלחמה זו, הוכח שכמעט אין נקודה בה לא יכולים לפגוע צבאות אויב. לכן, המורל האזרחי חשוב מאי-פעם - כפי שראינו בעצמנו בקיץ האחרון.

בכותרת המשנה של המדור דיברתי על "קץ השמדת יהודי היבשת" ולא על "קץ השואה" - כי מבחינתם של הניצולים ושל העם היהודי, השואה ממש לא הסתיימה ב-8.5.1945. הדברים ידועים ואינם צריכם הוכחה, וכאן אני מבקש לעמוד על נקודה אחת שאולי פחות שמים לב אליה.

רבות עוסקים בעמידה-מנגד של עמים וממשלות אל מול רצח היהודים. אם בזמן המלחמה עוד היו לכך הסברים שניתן לדון בהם (תלאות הקיום, הפחד מהגרמנים, משאבים מוגבלים וכן הלאה), הרי שהיחס אל היהודים לאחר המלחמה אינו נהנה מהגנות כאלו. בריטניה סירבה לפתוח את שערי ארץ ישראל בפני הניצולים; האפיפיור פיוס ה-12 סירב לסייע בהחזרת ילדים שהוסתרו במנזרים; פולנים רצחו יהודים ששבו לבתיהם; לצרפת נדרש זמן רב עד שביטלה את החוקים האנטישמיים שהנהיגו בה הגרמנים; הבנקים בשווייץ סירבו להחזיר את כספיהם של הנרצחים; ועוד ועוד.

זהו מסוג המקרים עליהם ניתן שסוף הדבר מעיד על ראשיתו. מי שאוטם את ליבו כלפי שרידי המחנות, מוכיח שסירובו להפציץ את אותם מחנות לא נבע מנימוקים אוביקטיביים. מי שמסרב להחזיר ילדים לעמם, מוכיח ששתיקתו בזמן הרצח של הוריהם לא נבעה משיקולים מדיניים. מי שרוצח את שכניו ששרדו רצח עם, מוכיח שלא סייע לרוצחים כמי שכפאו שד. מי שמותיר על-כנם חוקים אנטישמיים, מוכיח ששיתוף הפעולה שלו בגירוש וברצח לא נעשה בכפייה. מי שדורש תעודות פטירה מאושוויץ מוכיח, שנעילת שערי מדינתו בפני מבקשי מקלט לא נבעה מנימוקים כלכליים. את הלקחים הללו חובה עלינו לזכור ולהזכיר בקול רם וברור.

"האו"ם הוא הבמה המקובלת להפגנת שנאה", אומר סר האמפרי אפלבי לראש הממשלה ג'ים האקר. כאשר האקר תוהה על כך, מצביע האמפרי על העובדה שבכל רגע נתון מתנהלות מלחמות בין מדינות החברות בארגון, שקם כאחד מלקחי מלחמת העולם השנייה במטרה מוצהרת למנוע מלחמות נוספות.

אז מלחמת עולם לא הייתה לנו ב-70 השנים האחרונות, אבל מלחמות עם מיליוני הרוגים - היו ויש ויהיו. ידו של האו"ם קצרה מלהושיע משום שהוא אינו ארגון-על-עולמי, אלא מקום בו מתנגשים אינטרסים של למעלה מ-200 מדינות. נכון שהארגון ממלא תפקידים חשובים בשיתוף פעולה בינלאומי, וגם שולח כוחות המסייעים למנוע התנגשויות נקודתיות, אבל בתפקיד שלשמו הוקם - הוא נכשל כישלון חרוץ.

הכישלון הוא גם של האנושות בכללה. 70 שנה אחרי שנחשף העולם כולו לאימי מחנות ההשמדה והריכוז, 70 שנה לאחר שפושעי מלחמה הוקעו ונתלו - מעשים של רצח עם הם כמעט דבר שבשגרה. הם התרחשו בקמבודיה, ברואנדה, בסודן, ביוגוסלביה. אם אירן תשיג את מבוקשה, זה גם יהיה גורלו של העם היהודי בכלל ובישראל בפרט. ארגוני טרור מוסלמיים מבקשים להשמיד, להרוג ולאבד את כל מי שאינו מקבל את אמונותיהם. ומה עושה העולם? קצת מחאות, קצת כוחות צבאיים, קצת משפטים.

כל זה כמובן חשוב מאוד, אבל העובדה שמעשי רצח המוניים עודם מתרחשים - מלמדת שהעולם לא למד, וכנראה גם לא ילמד, את הלקחים החשובים ביותר של מלחמת העולם השנייה: מי שמפיץ שנאה וארס - סופו שיעבור למעשים; מי שמפתח טכנולוגיות לרצח המונים - סופו שישתמש בהן; מי שמדבר על רצח עם - סופו שיבצע אותו.