פירסמתי מספר מאמרים וספר בהם הבאתי מספר עובדות ההיסטוריות הקשורות בסכסוך הישראלי- פלשתיני. אני בעד פתרון של שתי מדינות לשני עמים- דגש על שת מדינות לאום- ובעד שוויון אזרחי לאזרחי ישראל הערבים בישראל.
מטרת כתיבתי היא לדחות את האג'נדה הפלשתינית הנתמכת ע"י השמאל הקיצוני שליהודים אין כל זכויות בארץ הזאת. אני מתנגדת להפיכת מדינת היהודים ל"מדינת כל אזרחיה". לעניות דעתי מונח זה הוא מילה מכובסת לאי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ זו. אני חילונית אבל אני גאה במורשת התרבותית של העם היהודי ומודעת לקשר ההיסטורי העמוק של העם הזה למולדתו אותה אולץ לנטוש. הדרישה לביטול כל המאפיינים היהודיים מצד אחד, והדרישה ליישוב הפליטים הפלשתינית בישראל ולא במדינת פלשתין, מצד שני, נועדה להפוך את היהודים למיעוט שיאפשר הפיכת "מדינת כל אזרחיה" למדינה פלשתינית נוספת.
מדינת היהודים נתונה תחת מתקפה תקשורתית בארץ ובעולם על עצם זכות הקיום שלה בטענה המופרכת שהציונות היא תנועה קולוניאלית כמו של הלבנים בדרום אפריקה וכל מטרתה היא לגזול מבעלי הארץ הזאת, הפלשתינית, את ארצם.
במאמרים שלי ובספר שפירסמתי הפרכתי את טיעונו של שלמה זנד בסיפרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שהרומאים לא עסקו בהגלייה ושהיהודים התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי (640 - 1099) ולכן הפלשתינים הם צאצאי היהודים והארץ שייכת להם.
המניע שלי לפרסומים שפירסמתי הוא להוכיח שליהודים יש זכויות היסטוריות שאינן ניתנות להפרכה. לעם היהודי יש שורשים עמוקים בארץ הזאת בה הוא הקים 3 מדינות ויצר אוצרות תרבות שהפכו לנכסי תרבות של האנושות כולה.
הפלשתינים אינם "עם ילידי" הערבים כבשו את הארץ מידי הנוצרים- הביזאנטינים שירשו אותה מהרומאים שחיסלו את מדינת היהודים (ממלכת החשמונאים) ואת הרוב היהודי (2,5 מיליון ) בארץ בתקופת הכיבוש הרומאי של הארץ (63 לפנה"ס - 324 לסה"נ). לאחר שהרומאים חיסלו את הרוב היהודי בארץ התרכזו היהודים שנותרו בה בעיקר בגליל המזרחי והמיעוט היהודי דבק בקרקע וצאצאיו חיים בארץ עד היום.
הערבים שלטו כאן כ-400 שנים ככוח כובש - לא ככוח מתנחל. הארץ הייתה מיושבת בצפיפות (כ-3 מיליון תושבים רובם נוצרים) בעת הכיבוש הערבי. האזור של השומרון התרוקן במידה רבה מיושביו השומרונים בל הדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים נגד השלטון הנוצרי-ביזאנטי. אזור זה הפך לאזור הנדידה של שבטים בדווים ונדרשו להם כמה מאות שנים כדי לעבור להתיישבות קבע. בשאר חלקי הארץ הנוכחות הערבית הייתה זניחה. השבטים הבדואים העדיפו לתקוע יתד בשולי הארץ ולפשוט עם עדריהם על שטחי החקלאות ועל דרכי המסחר, לבזוז ולרצוח.
קיימת הסכמה בין ההיסטוריונים שרוב תושבי הארץ מהמאה ה-4-5 לסה"נ ועד המאה ה-14 היו נוצרים שמוצאם היה סורי-ארמי, הלניסטי או מצליינים מאירופה. הרוב הנוצרי חוסל במאה ה-14 ע"י השלטון הממלוכי (מוסלמים ממוצא תורכמני) וכך על-פי מפקד האוכלוסין העות'מאני הראשון (1525/6) זמן קצר לאחר כיבוש הארץ ע"י העות'מאנים (מוסלמים ממוצא תורכמני) היו בארץ כ-126,000 תושבים וכ-80,000 מתוכם היו ערבים.
לאור עובדות אלו הערבים אינם יכולים לטעון שזוהי ארץ ערבית מקדמת דנא, ושהם "עם ילידי" כמו האינדיאנים באמריקה. הטיעון הזה נועד לבסס את טענתם שליהודים אין כל זכויות בארץ זו וזוהי, כמובן, טענה מופרכת כפי שהוכחתי בסיפרי.
בשלהי המאה ה-19 היו על-פי מסמכים עות'מאניים כ-26,000 ערבים וכ-21,000 יהודים בגליל. בארץ כולה היו כ-80,000 יהודים וכ-200,000 - 300,000 ערבים משני עברי הירדן.
רוב ערביי הקו הירוק מהגרי עבודה מספר הערבים החל לגדול בעיקר עם התחלת הפעילות הציונית בארץ בשלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט הבריטי ועד 1945 עלה מספרם ל-1,200,000 . גידול האוכלוסין העצום לא בא כתוצאה מריבוי טבעי. מחקרים מוכיחים שתוחלת החיים בארץ הייתה נמוכה ושיעור תמותת התינוקות היה גבוה משום שהמצב הכלכלי היה גרוע, רמת החיים הייתה נמוכה ביותר וכן מצב התברואה והבריאות. זאת הייתה ארץ מוזנחת, דלת אוכלוסים ושוממה ברובה.
מחקרים מוכיחים שבשלהי המאה ה-19 החלה הגירה ערבית מארצות ערב והאיסלאם. ההגירה לא הלכה למה שנקרא כיום הגדה המערבית (יהודה ושומרון) אלא לאזורים בהם הייתה התיישבות יהודית בתחומי הקו הירוק של ימינו. המחקרים מוכיחים שהסיבה להגירה הייתה האפשרויות לתעסוקה כתוצאה מהפיתוח הכלכלי ע"י התנועה הציונית וממשלת המנדט הבריטי. רמת החיים והשכר בתקופת המנדט עלו בהרבה על אלה שבארצות ערב.
מקורות ערביים/ פלשתינים מאשרים שהייתה הגירה גדולה מארצות ערב והאיסלאם. איש חמאס מראשי מנהיגיו התראיין במרץ 2008 לטלוויזיה המצרית ואישר שרוב תושבי רצועת עזה מוצאם ממצרים ומוצאם של הפלשתינים הוא מארצות ערב. באתר של אום אל-פאחם בשפה הערבית כתוב שמוצא החמולות של העיר הוא מארצות ערב והאיסלאם ושהם הגיעו לפני 150 עד 300 שנה לארץ זו. במסמכים עות'מאניים ניתן למצוא ששבט הזועבייה עליו נימנית
חנין זועבי הגיע מעירק לאירביד בעבה"י לפני 500 שנה ובשלהי המאה ה-19 הם עברו לגליל התחתון וצפון עמק יזרעאל על-פי הזמנת השלטון הטורקי. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931/2 נישאלו המתפקדים מהי שפת האם שלהם והערבים ציינו 32 שפות שונות. בשנות ה-30 הייתה הגירה של מבקשי עבודה מאזור החוראן שבסוריה. ויש ראיות נוספות.
הפלשתינים דחו שש הזדמנויות להקמת מדינה הפלשתינים ומדינות ערב דחו הזמנות ב-1936/7 כאשר ועדת פיל הציעה חלוקת הארץ ל-2 מדינות. הם דחו אותה הצעה באו"ם ב-1947. בין 1948- 1967 היו הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטון ערבי. מדוע לא הוקמה אז מדינה. ב-1967, לאחר מלחמת 6 הימים הציעה ישראל "שטחים תמורת שלום" והצעתה נדחתה. לאחר
הסכם אוסלו דחתה הרשות הפלשתינית שתי הצעות להקמת מדינה ב-2000 וב-2008. הסיבה, הדרישה ליישוב הפליטים בישראל ולא במדינת פלשתין. המטרה - חיסול מדינת היהודים.
שוויון זכויות לערביי ישראל אזרחי ישראל הערבים זכאים לשוויון זכויות. אבל, למרבה הצער, מנהיגיהם מנהלים מדיניות אנטי- ישראלית. הם מסרבים להכיר במדינה היהודית ועסוקים רוב הזמן במאבק ציבורי לחיסולה במקום לפעול לדו-קיום ולשיתוף פעולה שיקדמו את השוויון. כל עוד המנהיגים הערביים אינם מספרים לדור הצעיר את האמת על מה שהיה כאן לפני "הנכבה", ושהם אינם "עם ילידי" הדור הצעיר לא יוכל להשתחרר מהאג'נדה השיקרית שמוכרים לו. זהו מכשול בדרך לשוויון מכיוון שהקו שהמנהיגות נוקטת מגביר את האנטגוניזם והניכור בין יהודים לערבים.
לסיכום, הפלשתינית בתחומי הקו הירוק הם ברובם צאצאי מהגרי עבודה מהדורות האחרונים מארצות ערב והאיסלאם והטיעון שהם "עם ילידי" כמו האינדיאנים באמריקה הוא חסר בסיס. היהודים הקימו כאן בית לאומי על-פי החלטת חבר הלאומים ב-1921 שהכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ זו והגיע למסקנה שזהו מקומם של היהודים. האו"ם המליץ על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בנובמבר 1947. לו הערבים / פלשתינים היו מסכימים לקבל את החלטת האו"ם לא הייתה בעיית פליטים ולפלשתינים הייתה מדינה. גורלם המר של הפלשתינית הוא באחריות מנהגיהם ומדינות ערב שסירבו להסכים להקמת מדינה יהודית וניסו מספר פעמים לחסלה בדרך צבאית. משנכשלו החלו במערכה בינלאומית לשיכתוב ההיסטוריה, לדמוניזציה של הישראלים ולדה-לגיטימציה של עצם קיומה של המדינה היהודית. האנטישמיות הטבועה עמוק בליבו של העולם הנוצרי הקלה על הצלחת המשימה. הערבים סיפקו לגיטימציה לאנטישמיות כשהיא מסתתרת מאחורי התנגדות לכיבוש ואנטי-ישראליות.
ביבליוגרפיה:
מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בא"י: עמודים:
- על תקופת הכיבוש הערבי- עמ' 317– 320
- על תקופת הכיבוש הממלוכי - עמ'389 – 391
