השופטת: נגה אהד, בית המשפט המחוזי מרכז

המועד: יום ראשון, 10.5.2015, שעה 08:30

הנושא: ערעורי תעבורה


נגה אהד נכנסת לאולם רק בשעה 08:50, למרות שכבר בשעה היעודה הצדדים יושבים במקומותיהם, ואינה מספקת מילה של הסבר או התנצלות. לעומת זאת, היא כמעט מזנקת ממקומה כאשר טלפון מצפצף: "למי פה יש טלפון?!".

גם כאשר אהד מנסה להתלוצץ, זה לא ממש עובד. הסניגור בערעור הראשון אומר שגם הוא לפעמים מפריע לתנועה ושוטר כורז לו שיסע, ואהד מגיבה: "למה אתה מפריע לתנועה?" - אך הוא אינו מבין את ההומור הציני. מדובר בתיק שחזר לבית משפט השלום בגלגול שני, לאחר שאהד קיבלה את ערעורו של הנהג ובין היתר ציינה בפסק דינה שהוא לא נחקר במשטרה על אחת העבירות המיוחסות לו. די מהר עולה אהד על כך שהסניגור פישל:

"מה אתה טענת בסיכומים בתיק הזה? הרי כבר ידעת שרואים את העדות שלו כעדות כבושה. ידעת את זה עוד מהתיק הקודם. האם כתבת את זה בסיכומים?". הסניגור: "אפשר להבין את זה, פחות או יותר". אהד: "צריך בדיוק. כאשר בית משפט יושב לכתוב פסק דין ובאים אליו בגלגול שני, הוא לא יחפש מה בית המשפט אמר בערעור". הסניגור טוען שהתייחס להחלטתה של אהד בבקשתו שלא להשיב לאשמה, אך אהד לא קונה את זה: "אבל לא כתבת שאני התייחסתי לזה בערעור! יש לזה משקל! האמירה של בית המשפט [המחוזי] הייתה לפניך, ואתה לא מניח את זה בפני בית המשפט קמא. אתה הולך ככה", היא עושה תנועת פיתול בבוהן.


"באולם הזה אנחנו לא מתרגזים"


"טענה בערעור שלא נטענה בבית המשפט קמא - לא קיימת", היא חורצת. "מצטערת, עם כל הכבוד. אני לא מתווכחת איתך. זו טענה כל כך מהותית, כל כך חשובה, שהיה צריך להניח אותה לפני בית המשפט. זה אפילו לא נרמז. צר לי שלא אמרת את זה, אני לא אתחשב בזה. זה כבר לא קיים. תמשיך הלאה". הסניגור טוען שבית משפט השלום החליט בכל מחיר להרשיע את מרשו, אהד לא מעירה לו על הסגנון ושולחת אותו להתמקד בחומרת העונש.

הסניגור ממשיך לשפוך את חמתו על בית משפט השלום: "עשיתי טעות שלא ביקשתי להעביר למחוז אחר, אם גבירתי תשאל אותי בהזדמנות". אהד מנחיתה מיד: "לא אשאל". הסניגור מרים את קולו, ואהד מגיבה: "באולם הזה אנחנו לא מתרגזים"; הוא אומר את המילים האחרונות יחד איתה, מה שמוכיח שזוהי אמירה קבועה באולמה. אהד לא מגיבה כאשר הסניגור ממשיך לדבר בזלזול מופגן על שופטת השלום.

הנהג בתיק זה נדון ללא פחות מ-31 חודשי מאסר בפועל על נהיגה ללא רישיון של כמה עשרות מטרים, כאשר השלום מפעיל במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי. למרות שאהד נוזפת בסניגור - "אולי תקצר, אדוני?!" - היא דווקא קשובה מאוד לטענותיו, כפי שיתברר בעוד מספר דקות. בינתיים אהד דווקא עסוקה בנזיפות נוספות. כאשר הסניגור טוען ששופטת השלום אמרה שהיא התחשבה במרשו, אהד אומרת שאינה מוצאת אמירה כזו בגזר הדין. הסניגור: "זה היה בהכרעת הדין". אהד: "לא בהכרעת הדין, בגזר הדין; הכרעת הדין לא מעניינת אותי. היא מצטטת כל מיני פסקי דין שאני נתתי". הסניגור טוען ששופטת השלום טעתה בהכרעת הדין, אך אהד מבהירה לו שאינו יכול לטעון זאת בערעור על העונש.

כאשר הסניגור מצטט עוד פסק דין של אהד, היא מתחילה לגלות את דעתה: "עזוב, כל הדברים האלה לא רלוונטיים, אני יודעת מה אני צריכה. עזוב! יש פה עניין אחר, נשתדל להיות יצירתיים". אהד רוצה שהסניגור יאמר לפרוטוקול שהוא חוזר בו מטענותיו לגבי ההרשעה, הוא רוצה לשאול את מרשו, אך אהד מסרבת: "תירגע".


"מישהו רעב, גנב כיכר לחם"


התובע קם לענות, ואהד חוזרת לבעיות עליהן הצביעה בערעור הקודם: "במשטרה בשעה שחקרו אותו לא שאלו אותו את השאלה הישירה. לזה התכוונתי בערעור. אתה לא יכול אחרי שנתיים, בגלגול שני, [בתנאים של] בית מרקחת, לבוא ולבדוק מה היה. זה מאוד בעייתי". התובע: "אני קולט לאן גבירתי חותרת". אהד: "אם קלטת, תעבור לזה מיד". הנהג טען שהוא הזיז את המכונית פשוט משום ששוטר הורה לו לעשות זאת, למרות שהיה בשלילה, ואהד מקבלת גירסה זו: "אדוני", הוא פונה לתובע, "אתה עמדת פעם בסיטואציה שבן אדם מאמין ששוטר אומר לו לעשות משהו והוא לא עושה?".

התובע טוען שהנאשם היה צריך לזכור שהוא בשלילה, אך אהד לא משתכנעת: "אני אקבל את כל מה שאתה אומר, תענה לי רק על דבר אחד. הוא צריך לחשוב את כל הדברים האלה בדקה? וזה לא בן אדם שנראה לי שיכול לחשוב את כל הדברים האלה בדקה. בן אדם שמחזיק נהג [וזה מה שעשה הנאשם] צריך להיות חמור, דביל ועוד כל מיני כינויים שהם לא בלשון בית משפט כדי לסכן את כל מה שיש לו כדי להזיז רכב 20 מטר? הרי יש לו נהג. צריך קצת common sense".

אהד נתפסת לדוגמה שהביא הסניגור וממשיך לירות לעבר התובע: "תענה לי על עוד משהו. מישהו רעב, לא אכל שלושה ימים, וגנב כיכר לחם מכיכרות הלחם שהניחו בפתח המכולת כמו פעם ונתפס בכף. האם על כיכר הלחם נפעיל לו מאסר על תנאי של שנה? האם 20 המטר הללו יפעילו את שני המאסרים על תנאי באופן שזה מגיע ל-30 חודש? היד לא רועדת? לי היא מאוד רועדת".

התובע טוען שהנאשם - עם 61 הרשעות קודמות - זוכה לעוד ועוד התחשבויות, אך אהד כבר החליטה: "אני הולכת להאריך לו את המאסר על תנאי, כי זה לא צודק, לא ראוי, לא לומדים מזה כלום. אני לא אכתוב את זה עכשיו, כי אני חייבת להיות מאוד יצירתית". התובע: "אין עילה חוקית להיתלות בה". אהד: "תערערו ותגיעו לעליון. ברור לי רק דבר אחד - שהאיש הזה, שאם מחר הוא רק יתניע את האוטו אחרי שהאוטו יעמוד חודש וצריך להפעיל אותו, הוא כבר ייכנס בפנים, כי אז זה חובה ואי-אפשר לעשות עם זה שום דבר. אני אומרת לך מה אני אחליט; אני צריכה רק לנמק את זה".


"זה לא נראה בפנים"


חוץ מזה, מעירה אהד, הנאשם ישב שנתיים במעצר בית וזהו עינוי דין. וכאשר התובע ממשיך לטעון שיש צורך באמירה מוחשית, היא עונה: "המקרה הזה הוא כל כך יוצא דופן, אז אין לי בעיה: תערערו ושהעליון יעמיד אותי על מקומי". היא פונה לסניגור שמתערב: "די, גולן, אל תעזור לי!". וכעת - לנאשם: "אתה מקבל פה את המתנה של החיים שלך. עוד מתנה כזו לא תקבל בחיים. אם אתה תעשה שוב עבירות תעבורה קלות, פשוטות - אני לא מקנאת בך. ושלא תגיד שלא הזהירו אותך. זה כרטיס לוטו, וכרטיס לוטו מקבלים פעם בחיים".

התיק הבא גוזל מאהד הרבה פחות אנרגיה. הפעם מדובר בערעור של המדינה, והיא אומרת לתובע: "הערעור מקיף, אין צורך שתחזור עליו. נאזין למיכל [הסניגורית], ואם יהיה לך מה להוסיף - תוכל להוסיף". אהד פונה לסניגורית: "תזכירי לי - מאיפה עולה שהוא נהג מספר מטרים? יש פה עבירות מאוד מאוד קשות. אני בכוונה מאתגרת אותך". היא מעיינת במסמכים ושואלת: "כמה הרשעות יש לו? רק שתיים?" - והפליאה ניכרת בקולה.

הסניגורית אומרת שמדובר באותה שופטת תעבורה שהטילה את המאסר על תנאי, וכעת האריכה אותו במקום להפעיל אותו כפי שדורשת המדינה. אהד: "אין לזה משקל. בכמויות האלה [של תיקים] אי-אפשר לזכור, כל מקרה הוא חדש לגופו". ואילו כאשר הסניגורית טוענת לטעויות בכתב האישום, משיבה אהד: "תעזבי, זה לא רלוונטי". התובע קם להשיב ומציין שהוא פרקליט כבר תשע שנים. אהד שוב מנסה להתלוצץ: "כל כך הרבה? זה לא נראה בפנים; לא במקצועיות". התובע אומר שהמדינה אינה מגישה ערעורים רבים, ואהד מסכימה איתו: "שניים-שלושה בשנה". לבסוף היא קוטעת אותו: "אתה חוזר על עצמך, אין צורך".


השורה התחתונה: שופטת נחרצת שאינה מסתירה את דעתה הברורה. מאחר שמדובר בשלב הערעור, בו הטיעונים הם משפטיים בלבד, אהד יכולה להשרות אווירה יותר נינוחה - אבל זה כנראה עניין של אופי.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 7.