לצערי, כרכה שרת המשפטים,
איילת שקד, בהופעתה בכנסת את כל מבקרי מדיניותה של ישראל בשטחים כאנטישמים. לצערי, שרת המשפטים אינה מבינה שאת המאבק נגד שליטה של עם אחד על עם אחר לא ניתן לעצור. הפלשתינים בחרו למקד את המערכה לא בשדה קרב של תופת האש, אלא בשדה קרב מדיני.
בשלב זה המאבק הוא בזירות מדיניות ההבטחה שהייתה גלומה במהפכה הציונית ובהופעת מדינת ישראל - לשנות מן היסוד את הגורל היהודי לא נתממשה. ישראל מושכת אליה גילויי ביקורת פוליטית קשה מנשוא, שלמרבה הכאב הם גם מלווים באיבה קשה ושנאה הדומים לאלו שמשכו היהודים לאורך ההיסטריה.
כשבעולם מפורסם הסרטון עליו חתום
בנימין נתניהו - "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים". להוציא את נימת השקר של האוטובוסים, נתניהו הבהיר בסרטון, שבשבילו הקול של אזרח ערבי אינו לגיטימי. הביקורת הזועמת נגד הסרטון היא פוליטית והיא אינה גילוי של אנטישמיות. כששר ביטחון מחליט על הפרדה באוטובוסים - החלטה המזכירה ימים אפלים בדרום אפריקה ובארצות הברית - הביקורת פרץ של זעם מוצדק ולא של גילויי אנטישמיות.
ישראל באמצעות מכונה משומנת של כל אמצעי התקשורת עושה את כל המאמצים לשכנע את דעת הקהל בישראל לראות בביקורת וגם בגילויי האיבה המתגברת לכתובתנו כגילוי חוזר ונשנה של האנטישמיות הישנה. לעתים הניסיון הזה להציג כל ביקורת כגילוי של אנטישמיות יוצא ממש נלעג.
למרבה הצער, מחנה השלום בישראל לא הצליח להנחיל לרוב רובו של העם בישראל, שאין הצדקה לראות באיבה, המתגברת כלפי ישראל כגילוי של האנטישמיות הישנה. מחנה השלום לא הצליח להנחיל בלבבות, שמדובר למעשה בביקורת קשה ונוקבת לנוכח גילויי התנהלות פוליטית, שרק היא מזינה באופן ישיר את האיבה כלפינו.
הזעם הביקורתי בעולם, שאין בו מאומה עם אנטישמיות, מתבסס על כך, שישראל אינה מתכחשת להיותה מפרה באופן בוטה עקרונות בסיסיים של מי שכבש שטח. מצד אחד היא כן שומרת על העיקרון, שהיא אינה מספחת לתחום מדינת ישראל את השטח שנכבש. מאידך-גיסא היא מפרה באופן בוטה את העיקרון, האומר שהיא אחראית לשלומה ובטחונה של האוכלוסייה שנכבשה, ושהיא מחויבת בקיום הסטטוס קוו המשפטי שקדם ל-1967. היא אינה רשאית לשנות אותו וליצור עובדות חדשות בשטח עד להשגת הסדר מדיני. אך ישראל כן יוצרות עובדות חדשות טרם הסדר מדיני.
ישראל לא סיפחה את השטחים באופן חד-צדדי, כי היא אינה רוצה להעניק אזרחות מלאה לכל תושביהם .
נוח לה שישנה אוכלוסייה גדולה ללא זכויות אזרח .לישראל יש עניין בשטחים ולא בתושבים החיים בהם. היא אינה רוצה להרפות מהשטחים, והיא אינה רוצה להחזיק בתושביהם. ישראל אינה רוצה שתקום מדינה פלשתינית, אך ראשיה נמנעים מלומר זאת ומסתפקים בשחרור אמירות פלקטיות שאין בהן מאומה. לכן היא מבצעת בשטח מאז 1967 מה שאסור לה לעשות בו - הפקעת קרקעות, העלמת עין מגניבת קרקעות והקמת ישובים יהודים על קרקע פלשתינית. והחמור ביותר שמערכת החוק, ולצערי, גם בתי המשפט בישראל כולל בית המשפט העליון נתנו ידם למהלכים בלתי חוקיים אלו. נגד התופעות האלו מושמעת ביקורת חריפה בישראל ובעולם, אך אין בין הביקורת הקשה ובין אנטישמיות מאומה.
גם הניסיון של ישראל להבחין בין התנחלויות "ממלכתיות חוקיות" ובין עשרות התנחלויות "בלתי חוקיות" זוכה לגילויי ביקורת קשה בעולם. את ההבחנה הזו שוללים גם ישראלים רבים, שלא איבדו את אמות המידה של מה מותר ומה אסור שייעשה בשם שלטון החוק ולא התקרנפו. ביקורתם היא מתוך כאב, מתוך אהבה למדינת ישראל ולכל התושבים החיים בה.
