הכשלים שהביאו למלחמת יו"כ ותוצאותיה

מקובל לחשוב שמלחמת ששת הימים הייתה ניצחון צבאי מוחץ. ואכן, צה"ל היכה את יריביו, השמיד את חילות האוויר שלהם, וחיסל אותם ככוח לוחם. הוא כבש את סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. כל זאת במחיר יחסית קטן של אבידות בנפש, וכמעט בלי פגיעה באוכלוסייה.

השאלה היא, כיצד אנו מפרשים ניצחון? האם הכאתו של אויב חלש ובלתי מוכן נחשבת כניצחון? האם כיבוש שטח נחשב לניצחון? ויותר מכל: האם אפשר היה להסיק מסקנות לעתיד ממלחמת ששת הימים לגבי המערכה הבאה, כפי שמתבקש מכל צבא חושב, המתכונן למלחמה הבאה, ולא נלחם את מלחמת העבר?

אם ננתח את המלחמה, נגלה שמלחמת ששת הימים הייתה כישלון מבחינה צבאית, והיא הצליחה רק בגלל שהאויב שעמד מול צה"ל היה חלש. צה"ל התגלה במלוא מערומיו הצבאיים. תוכניותיו האופרטיביות לא היו טובות בדרך כלל, האויב שעמד מולו לא גילה התנגדות, ובמקום שכן גילה (למשל: גבעת התחמושת, תל פאחר, רצועת עזה והג'ירדי) צה"ל סבל מאבידות כבדות. לצה"ל היה יתרון עצום: הוא זה שיזם את המלחמה, הוא זה שתקף בה ראשון, מול אויב שלא התכונן כלל למלחמה.

המצרים נכנסו למשבר שנוצר בעקבות העימות הצבאי המתמשך בין ישראל לסוריה. הם כלל לא התכוננו למלחמה בשנת 1967, כי הצבא המצרי עדיין לא היה מוכן למלחמה. מערכות הנשק הסובייטי עדיין לא נקלטו בצבא המצרי. למצרים לא היו תוכניות אופרטיביות למלחמה. נאצר נאלץ לצאת למלחמה שלא חפץ בה.

גם צורת היציאה למלחמה העידה על כך שנאצר מתכנן יותר מבצע תעמולתי מאשר מלחמה. הצבא עשה את כל מעשיו בפומבי, כאילו הוא מזמין התקפה ישראלית. חיל-האוויר המצרי היה חשוף להתקפות מן האוויר, כי הוא לא היה מוחזק בדתקי"ם. הסיבה לכך הייתה שעדיין לא נבנו דתקי"ם.

לחיל-האוויר המצרי היו הרבה מטוסי יירוט (חלקם הגדול מיושן), אך מעט מטוסי תקיפה (20 מפציצים כבדים מדגם "טופולב 16", ו-32 מפציצים קלים מדגם "איליושין 28"), שמתאימים לתקיפת ערים, אך לא לתקיפת מטרות שטח.¹

לצה"ל לעומת זאת היו 72 מטוסי יירוט (מדגם מיראז' 3), ו-153 (!) מטוסי תקיפה (24 מדגם "סופר מיסטר" על קוליים, 60 מדגם "מיסטר", 45 מדגם "אורגן", 24 מדגם "ווטור").² זאת מלבד מטוסי האימון מדגם "פוגה מגיסטר" ששימשו לתקיפת קרקע של טנקים ורק"מ וכן הלאה.

חיל-האוויר הסורי מנה בסך-הכל 136 מטוסים, מביניהם אף לא מטוס תקיפה אחד! (מתוכם רק 36 מטוסים מדגם "מיג 21" בעלי יכולת טיסה במהירות שמעבר ל-2 מאך. היתר היו תת-קוליים).³

חיל-האוויר הירדני מנה 64 (!) מטוסים, מתוכם 36 מטוסים מדגם סטארפייטר בעלי מהירות 2 מאך, שלא כולם היו מבצעיים בעת המלחמה, ו-16 מטוסי "וומפייר", שהיו מטוסים "עתיקים".⁴

לחיל-האוויר המצרי היו בסך-הכל 52 מטוסים הטסים במהירות 2 מאך (מדגם מיג 21), בשעה שלישראל היו 72 מטוסים כאלה (מדגם מיראז' 3).⁵

ההתקפה האווירית הישראלית התבצעה בשעה שבה ניתנה למערכת ההגנה האווירית המצרית הוראה שלא לתקוף שום מטוס.⁶

ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין כותב במאמר, שבאותה עת היה מטוס מצרי עם בכירים מהשלטון באוויר, ולכן ניתנה הוראה זו, שצה"ל ניצל אותה עד תום.⁷

חסניין הייכל כתב שהיו למצרים בסך-הכל 125 (!) טייסים שיכלו להטיס מטוסי סילון חדישים. וזה נקרא שמצרים התכוננה למלחמה?! גם אם חילות האוויר הערביים לא היו מושמדים ביום הראשון, לא הייתה להם כמעט שום יכולת להשפיע על המלחמה. מה שנותר הוא צבא מצרי אדיר שאינו מוכן למלחמה; צבא ירדני קטן ונחוש שיודע שהוא הולך להפסיד את המלחמה, אבל אין לו ברירה אלא ללחום אותה; וצבא סורי הרועד מפחד מפני צה"ל.

אחרי השמדת חילות האוויר - המורל הצבאי של הערבים חוסל. הצבא המצרי קיבל פקודת נסיגה, שהפכה למנוסה. הצבא הירדני נלחם בגבורה והיסב לצה"ל אבידות כבדות (רק בקרב המיותר לחלוטין בגבעת התחמושת, כאשר חטיבת ירושלים יכלה לכבוש בעצמה את העיר העתיקה, נהרגו 94 (!) לוחמים בלילה אחד). ייתכן בהחלט שאם הצבא המצרי היה מגלה יתר נחישות, וניצב על עומדו, היו מתנהלים קרבות קשים בהרבה. דוגמה לכך היא הקרבות הקשים באזור רפיח, והקרב לפתיחתו של מעבר הג'ירדי.

אך הכישלון הגדול ביותר היה בכך שצה"ל אכן האמין שהוא ניצח במלחמת ששת הימים, ושהוא אכן צבא חזק. טעות זו עלתה לו ביוקר רב (אף כי עדיין די בזול יחסית) במלחמת יום הכיפורים.

החשיבה הצבאית אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מעורבת באג'נדה מדינית. השטחים שנכבשו היו אמורים לשמש כערובה לכך שהמדינות שמהן נכבשו השטחים (מצרים, ירדן, סוריה) יגיעו לשולחן הדיונים כדי לקבל בחזרה את שטחיהם תמורת שלום. דבר זה, מלבד שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הינו איוולת מבחינה צבאית. כאשר ישנה מטרה לכבוש את השטח, אז אין מקום לדרוש שלום תמורתו, היות שהמדינה הכובשת אינה מעוניינת בין כה וכה להחזיר את השטח.

כאשר מדינה מעוניינת בשלום, היא אינה מחזיקה שטחים כערובה, כי בכך היא מראה שאינה מעוניינת בשלום כנה. שטח שאינו של המדינה אינו אמור לשמש כבן ערובה בשלום אמיתי. המטרה היא לחסל את צבא האויב ככוח לוחם, וכך מבין האויב שאין טעם במלחמה. מה גם ששטח זה מעולם לא היה נתון במחלוקת שהוא שייך למדינות שמהן נלקח השטח.

מצד שני, אם מדינת ישראל לא הייתה מעוניינת בשלום, אלא בסיפוח השטחים, למרות שהדבר נוגד את החוק הבינלאומי, ואת החלטת מועצת הביטחון 242 - היה עליה לספח את השטחים באופן רשמי, להחיל עליהם את החוק הישראלי, ולהתייחס אליהם כאל טריטוריה ישראלית לכל דבר. דבר זה נעשה לפני מלחמת יום כיפור רק לגבי ירושלים המזרחית. כל יתר השטח מעולם לא סופח רשמית לישראל.

עם זאת, כבר לפני מלחמת יום כיפור החלה הקמת יישובים בשטחים אלה, ותוכנית ליישב אותם ביהודים אזרחי מדינת ישראל. דבר זה כונה: "סיפוח זוחל". מטרתו הייתה לקבוע עובדות בשטח, מבלי להכריז עליהן רשמית.

תוכניות הצבא היו בהתאם לכך. לא הייתה תוכנית ברורה כיצד עומדת ישראל להתכונן למלחמה הבאה, כי משאלת הלב הייתה שלא תהיה מלחמה נוספת, אלא מצב הסטטוס קוו יישאר כך לנצח. לא היו תוכניות אמיתיות כיצד להגן על שטחים אלה, כפי שהיו תוכניות כיצד להגן על שטחי המדינה לפני מלחמת ששת הימים. אם לפני מלחמת ששת הימים כל תזוזת צבא בסיני, בגולן או ביו"ש הייתה מתפרשת כעילה למלחמה, וצה"ל היה פותח במלחמת מנע - הרי עתה ישב צה"ל על שפת התעלה, שאותה צריך לצלוח ומיד נמצאים בשטח ישראלי, וכן בגולן ובירדן. כאן מתקפת מנע הייתה מתפרשת כאימפריאליזם ולא כהגנה על טריטוריה ישראלית. בכך הגביל צה"ל את עצמו אוטומטית לחזור על שאירע בששת הימים.

צה"ל הקים בהתאם לכך קו מעוזים הן בתעלה והן בגולן. הייתה זו בעצם מין גישה של "פרווה", דהיינו: לא הגנה מסיבית של השטח על-ידי ביצורו, ומאידך-גיסא קביעת עובדה בשטח שצה"ל נמצא כאן. המעוזים לא יכלו לעמוד בפני מתקפה מסיבית, ועל כך ידובר בהמשך. גישה זו גרמה שכוח ההתרעה הפסיכולוגי של צה"ל נחלש אצל מפקדיו, שחשבו במושגים מדיניים ולא צבאיים. כאן נכפתה על צה"ל אג'נדה מדינית שגרמה לו מראש לשחיקה במערכת הציפיות שלו למלחמה. אי-מוכנות למלחמה מצד אויב היא ראשית ההפסד.

תפקידו של מודיעין צבאי הוא אחד: לבדוק מתי ואיך תפרוץ המלחמה הבאה. הוא מגיע לזה על-ידי ריגול; צילום אווירי; אסיפת נתונים בכל דרך שהיא, כולל עיתונות; וכן הלאה. אין תפקידו כלל לקבוע האם תהיה או לא תהיה מלחמה. זו טעות הגורמת למודיעין לסטות ממטרתו האמיתית.

אמ"ן נטל או הוטל עליו תפקיד שכלל אינו קשור אליו. למעשה כל התפקיד הוא מוטעה, שכן מדינה הנמצאת במצב מלחמה עם שכנותיה צריכה לצפות בכל רגע להיות מותקפת. על כן סינדרום "זאב זאב" אינו אמור לגרום למדינה הנמצאת במצב מלחמה להיות מורדמת על-ידי כך, אלא לצפות למתקפה בכל רגע. בהתאם לכך היא אמורה לבנות את הגנתה. היות שלא ניתן לגייס את המילואים בכל רגע, הרי צריך להגיע למצב שגם אם המדינה הותקפה לפתע, היא צריכה להגיע למצב בו הכוחות הסדירים יכולים לבלום את המתקפה עד שכוחות המילואים יגויסו. לכן המושג: "הפתעה" כלל אינו קביל במצב כזה, שכן ההפתעה היא כל זמן שהמדינה לא מותקפת.

כאשר המודיעין נדרש למלא תפקיד של מעריך האם תהיה מלחמה או לא - הוא נכשל במילוי תפקידו הראשוני. מלבד זאת, מודיעין אמור לשמש אכן כפי שהוא מכונה בעולם: "אינטליג'נס", דהיינו: ביון, מלשון תבונה. הוא צריך תמיד לחשוד ביריבו שהוא מנסה לרמות אותו. אם הוא לא עושה כן - הוא נכשל בתפקידו הבסיסי. ברגע שהוא נותן שירדימו אותו בכל צורה שהיא - הוא נכשל.

ההנהגה המדינית דרשה מהמודיעין דרישה הנוגדת לחלוטין את תפקידו: להעריך אם תהיה מלחמה או לא. זה אינו תפקיד המודיעין, וגם לא תפקיד הצבא. הצבא צריך להיות נכון למלחמה, ולא לעסוק בניחושים וספקולציות האם היא אכן תפרוץ.

גם הרכבו של אמ"ן אינו הרכב של אינטליג'נס, אלא של חיילים בעלי כושר לקוי, שנלקחים למודיעין מחוסר אפשרות לשבצם בחיל קרבי. קצין שנפצע בפעולה ואינו יכול להמשיך לתפקד כלוחם - מועבר למודיעין. זו טעות בגישה. המודיעין אמור להיות מורכב מאנשים המגיעים למודיעין מתוך שאיפה להיות אנשי מודיעין, ולא בדלית ברירה. גם מפקד המודיעין אמור לצמוח מתוך המודיעין. אי-אפשר לקחת קצין שריון ולמנות אותו למפקד חיל-האוויר או חיל הים. כמו-כן אי-אפשר לקחת אותו ולמנות אותו כמפקד חיל המודיעין. דבר זה לא נעשה.

צה"ל הפיק לקחים מוטעים ממלחמת ששת הימים. היות שהוא חש כמנצח, הבין שהכוח האווירי שברשותו יכול לשמש כנשק נ"ט, שיבלום את השריון המצרי והסורי בעת מתקפה. דבר זה לא היה בדוק. צה"ל פעל במלחמת ששת הימים מול צבא נסוג, ללא מטריה אווירית ונ"מ. הוא לא פעל נגד צבא תוקף המוגן במטריית נ"מ.

רמת הגולן הייתה "אזור מוכה טילים", כך שהשריון היה אמור להתמודד עם השריון הסורי ללא סיוע חיל-האוויר. כך גם היה אזור התעלה עד כ-10 ק"מ לתוך סיני, הוא השטח עד "דרך החת"ם". אם צה"ל היה רוצה להילחם שם, הוא היה צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא אינו יכול להילחם עם סיוע אווירי, אלא רק עם חי"ר ושריון.

ביום פתיחת המערכה ביום כיפור היו במעוזים 436 (!) חיילים, שהיו אמורים להחזיק קו של 160 ק"מ! לא היו במעוזים אמצעים למניעת צליחה, לא היו בהם מקבי"ם, לא היו בהם תותחים או אפילו תולרי"ם, לא היו בהם טנקים. לא כך מכין עצמו צבא למתקפת פתע! הטענה שהושמעה לפני המלחמה: "הסדיר יבלום" לא הייתה תקפה כלל בשטח.

לצה"ל היו בסיני כ-300 טנקים, מתוכם 3 (!) בקו המים. בסיני היו 14 סוללות ארטילריה, מול 194 (!) סוללות מצריות. ניתן לומר שהחיילים שהיו במעוזים הופקרו למוות על-ידי צה"ל!

בגולן עמדו כ-180 טנקים מול 900 טנקים סוריים. לטנקים הישראלים לא היה ציוד ראיית לילה. לא היו כוחות חי"ר צמודים כדי למנוע תקיפה על-ידי כוחות חי"ר עם טילי נ"ט. נושא טילי הנ"ט נתקל בצה"ל בהתייחסות מזלזלת, שלא הצדיקה את עצמה.

צה"ל התייחס למלחמה כאל מלחמת שריון בשריון, שבה עדיין לא הוכיח את עצמו. הוא נלחם קרבות כאלה בעיקר נגד הירדנים, שהיו נחותים ממנו במספר, ולא יכלו לקבל סיוע אווירי. הצבא המצרי היה במנוסה ולכן לא הוכיח את עצמו. גם הצבא הסורי נסוג מיד לאחר פריצת קו הביצורים ברמת הגולן. לא הייתה לצה"ל אינדיקציה כיצד הוא מתמודד עם מסות של שריון וחי"ר.

כלל ראשון במלחמה הוא: "כבד את אויבך". אסור לזלזל בשום אויב, גם אם הוא נראה חלש ועלוב. בצה"ל וברחוב הישראלי בכלל היה זלזול מופגן בערבים בכלל, וכלוחמים בפרט. סאדאת הוצג כמוקיון נלעג, שאינו יודע מימינו ומשמאלו. הזכרונות הטריים של מלחמת ששת הימים, בהם החיילים המצרים נמלטו בהמוניהם, היו עדיין טריים בעיני הישראלים. התעמולה הישראלית הרשמית והבלתי רשמית דאגה שמצב זה ימשיך.

למרות ידיעות חוזרות ונשנות על השיפור הרב שחל בלוחם הערבי, למרות ידיעות ברורות שהפעם המלחמה לא תבוא בנפנוף חרבות בחוצות קהיר, אלא בצורה מחושבת ומתוכננת - צה"ל וההנהגה המדינית המשיכו להתייחס לערבים בעליונות. ההנחה הייתה שהמורל הערבי ירוד, לעומת המורל הגבוה של צה"ל, שבאמצעותו בלבד כבר ינצח החייל הישראלי הגיבור והגאה את החייל הערבי העלוב.

הייתה כאן משאת נפש יותר מאשר מציאות. מלחמת ההתשה הראתה שהחייל הערבי כאשר הוא היוזם, נלחם היטב ומתוך הכרה. גם ארגוני המחבלים נאבקו בצה"ל כל העת, למרות חולשתם בכוח וציוד. בפעולת כראמה, בה ניסה צה"ל לחסל עיירה של מחבלים, הוא נאלץ להילחם קשה, וספג אבידות. זה לבד היה צריך ללמד את צה"ל שהערבי אינו אותה תולעת פחדנית כפי שמתארים אותה כלי התקשורת. גם במלחמת ששת הימים היו מקומות שבהם החייל הערבי גילה מאבק עיקש, עד שהוכנע.

זלזול באויב הוא צעד ענק לקראת הפסד.

1. ע"פ הספר "שמיים בוערים" מאת אריה אבנרי, עמוד 22.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. שם.
6. שם, עמוד 18, בשם חסניין הייכל.
7. הוא אינו היחיד. דבר זה מופיע גם במאמר שנכתב על-ידי תא"ל רפי הרלב המנוח, ופורסם על-ידי "מכון פישר לתעופה וחלל", בשם "40 שנה למלחמת ששת הימים", וכך נאמר שם: "במשך שלוש שעות הכריעו מטוסינו את חיל-האוויר המצרי, כשהוא בבסיסיו, מופתע והמום. כצפוי, לא היו מפקדיו בעמדותיהם ובדיעבד נודע כי צמרת חיל-האוויר המצרי הייתה באוויר, במטוס איל-14 מצרי, מעל שדות התעלה. כשהם רואים מן האוויר את חיל-האוויר שלהם מוכרע, נחתו בבהלה בשדה קהיר-בינלאומי, השדה היחידי שלא הופצץ על ידינו". המילה: "בדיעבד" לא ברורה כאמת היסטורית, כי בהחלט יכול להיות שיחידת ההאזנה של חיל המודיעין ידעה מכך וניצלה את המומנטום. כך לפחות כותב אריה אבנרי בספרו "שמיים בוערים" בפרק הראשון.