מנהיגות רותמת נוכחות כובשת

שרירי ההתנהגות הינם כישורים אישיותיים. האם חווית מצבים בהם ברגע האמת לא הגבת נכון ובזמן, באופן חופשי ואותנטי, התגובה שלך לא הייתה מהירה, מפתיעה, משפיעה? הדבר קורה בעיקר במצבים לא מתוכננים, אבל חשובים ומשמעותיים כמו: פרזנטציה, הרצאה, משא-ומתן, פגישת עסקים, ראיון - כמראיין וכמרואיין - וכיוצא באלו.

האם מצאת את עצמך אומר, לאחר מעשה: חבל שלא אמרתי את הדבר הנכון והמתאים בזמן; יכולתי לעשות / להגיב כך ולא עשיתי; הפסדתי את ההזדמנות להביא את הפואנטה שלי בעיתוי הנכון ובגלל זה לא השגתי את המטרה והתוצאה שרציתי; וכתוצאה מאלו אולי הפסדת עסקה או הפסדת הזדמנות לקידום במעמד ובתפקיד?

למה זה קרה? כי לא היית מספיק בטוח ומיומן על-מנת להפיק תגובה יצירתית ומפתיעה, לא היית בטוח בעצמך, היססת, שקלת שוב לפני שהגבת ואיבדת את היתרון שיכולת להשיג.

על-מנת שזה לא יקרה לך שוב ושוב רצוי שתהיה יותר בטוח בעצמך, תפתח ותאמן את "שרירי ההתנהגות" שלך - כך תוכל להגיב באופן שייתן לך יתרון על הקהל ועל הפרטנרים, להוביל ולהשפיע על מצבים ואנשים. להשיג את המטרות שלך.

שרירי התנהגות הינם מרכיב חשוב בכישורי התקשורת וההשפעה. אלו הם כישורים אישיותיים פנימיים הממוקמים בעולם הרגש ובאים לידי ביטוי בהתנהגות ובנוכחות.

אנחנו מפתחים את השרירים הללו בפעילות למידה מנותקת מהחיים, בכל פעם עובדים על פיתוח שריר אחר או קבוצת שרירים מסוימים, ומשלמדנו והפנמנו יכולות אלה הן מועברות בדרך ישירה ואוטומאטית, ונטמעות, ללא כל מאמץ, כחלק מהפעילות היום-יומית שלנו. אנחנו נוכחים שאנחנו משתנים ופועלים אחרת כאשר אנחנו משתמשים בשרירים אלה. כמו כל שריר בגוף יש צורך לאמן אותו כל הזמן על-מנת לשמור על כושר ולפתח אותו. המודעות שלנו תעזור לנו לעשות זאת.

בפרק זה אמנה ואסביר את הכישורים הללו ואנסה להסביר כיצד נרכשים. זהו אתגר גדול לנסות להעביר חוויה ותיאור פעילות בדרך הכתיבה.

הדרך לפתח כלים אלו היא באמצעות רכישת כלים וכישורים רגשיים בדרך הלמידה החווייתית. הייחוד בשיטת STAGE הוא שהמורים הם שחקנים המיומנים בכלים אלה, וכך במהלך השיעור, כשיטת הדרכה, הם מעבירים את המסרים, ההמחשות וההדגמות בדרך הנוכחות שלהם, ובשפת גופם. לעתים, לפי הצורך, הם ישחקו מצבים, יתנו הופעות קצרות, כך הם מרתקים את התלמידים ומלמדים בדרך מאוד יעילה אליה נוספות חוויה והנאה צרופה.

איך נפתח את שרירי ההתנהגות?

יצירתיות - היצירה של כל אחד היא בלעדית, חד-פעמית ונובעת מעולם הדמיון והחוויות הייחודיים שלו. הדמיון הוא אינסופי, מלא, מעניין ומרתק. רצוי להתחבר אליו ולהשתמש בו ככל האפשר.
אותנטיות - כל אדם הוא ייחודי, בלעדי וחד-פעמי, ולכן מעניין. להיות אותנטי משמעו להיות נאמן לעצמך, לעשות את הדברים בדרך הבלעדית שלך ולא לנסות להיות כמו האחרים, כמו כולם, לכן צריך ללמוד להאמין ולסמוך על עצמנו.

להגיב במקום לחשוב - להיות בגוף ולא רק בראש. אנו חווים ומחזקים את היכולת שלנו לתגובה מתוך אימפולס באמצעות משחקי מעגל מהירים ופשוטים.

להגיב בספונטאניות - להוציא החוצה ולבטא את הדבר הראשון שעולה במוחי ובדמיוני, זה גם הדבר הכי מעניין, הכי נכון. גם אם לי זה נראה פשוט ובנאלי ולא מספיק טוב, בשביל הקהל שרואה את זה, זה הכי מרתק.

לקפוץ למים = להגיב בלי להתעכב על מחשבות מיותרות (ומגבילות). אנו מתרגלים יכולת זו שחשובה באימפרוביזציה בפרט ובמשחק בכלל, וכמובן בחיים. היכולת להיות נוכח בלי לחשוב על כל צעד שלך. פשוט לאפשר לאינטואיציה / לרגש / למשאבים היצירתיים לשלוף תגובה וללכת על זה. אנו מתנסים במשחק הfreeze, בו עוצרים את התנועה במהלך הפעילות וקופאים במקום, אנחנו מזהים ומודעים למה שקורה לי ברגע, לעיתים פוגשים את הקושי, אבל נוכחים לראות שהרעיונות באים מטבעם כשעושים להם מקום ומאפשרים להם לבוא... והם באים!

לשים בצד את הצנזור - מה ש"תוקע" למעשה את הזרימה המילולית הוא מנגנון ה"בקרה ההכרתית", שאיתו מתמודדים באימפרוביזציה. זהו למעשה מנגנון צנזורה פרטי, שמשפיע על הזרימה והחסימה ואומר לנו מה אסור ומה מותר לנו לומר, ואם נגיד משהו "לא במקום" - זה עלול "לסכן" אותנו. אני עלול לומר משהו שיגרום לקהל לחשוב עליי דברים, אני עלול לומר משהו שיביך אותי, או שאני לא אצליח. החסם הגדול ביותר לספונטאניות, ליצירתיות ולאותנטיות שלנו הוא הצנזור, שמופיע בכל פעם שאנחנו יוצאים מהשגרה המקובלת, יוצאים מהאזור הנוח והמוכר ולוקחים סיכון. תפקידו של הצנזור לשמור עלינו, ואנחנו מכבדים פעילות ותפקיד אלו, אולם בזמן תהליכי יצירה עלינו "להרדים" את הצנזור שלא יפריע וייתן קצת חופש לפרוץ גבולות.

להסכים, לא לחסום רעיונות שלך או של אחרים. יש לנו נטייה לרצות לשלוט במה שקורה ולנסות להשפיע על מהלך העניינים כדי להבטיח שזה יהיה כמו שאנחנו רוצים, כמו שצריך. באימפרוביזציה נטייה זו עלולה להגביל אותנו ואת הדיאלוג שלנו עם הפרטנרים שעל הבמה. באופן כללי נטייה זו חוסמת יצירתיות כיוון שאינה משאירה הרבה מקום לאי-ודאות וחיפוש. אנחנו מתרגלים הסכמה בהעברת האינסטינקט במעגל ובמשחק הקימה מהכיסא, בו משתתף פונה אל אחר היושב בכיסא ומכתיב לו סיבה לקום מהכיסא. הוא יפעל על-פי הנתון שקיבל בהסכמה מלאה. אנחנו רואים וחווים שזה לא תמיד טבעי לנו אבל זה אפשרי, ומעניין, וכמו כל דבר אפשר לעבוד על זה.

להגיד "לא" בא מתוך צורך לשליטה, ביטחון ותחושת כוח. לשמוע "לא" מאוד לא נעים וחוסם תקשורת.

להגיד "כן" בשמחה מזמין תקשורת טובה. להגיד כן ו- להוסיף נתון משלי ולקבל כל נתון ולזרום איתו, תורם ליצירתיות ומאפשר להגיע ל"סיפורים" משותפים מרתקים ומפתיעים אליהם לא יכולנו להגיע לבד.

כאשר אנחנו מפתחים רעיונות ביחד ורוצים להיות יצירתיים, יש להשתמש במנגנון זה: לקבל כל רעיון שבא מהפרטנר או החבר בצוות, להסכים איתו ולהוסיף משלי ואם זה בקבוצה אז מכל החברים. זה יכול להגיע למקומות לא הגיוניים, אבל אנחנו יודעים שרעיונות לא טובים מתים מעצמם. לעומת זאת אם נעבוד בדרך זו ייתכן שנגיע לרעיונות יצירתיים וחדשים פורצי גבולות.

הקשבה - כלי בסיסי בעבודת שחקן והמנהיג. נוכח איתנו במהלך כל הפעילות.

להיות קשוב מאוד לפרטנרים, לשתף פעולה כאילו אתם גוף / ראש אחד. לזרום עם הצעה ונתון שמביא הפרטנר ולא להתעקש על הרעיון שלי.

ככל שנוכל לפתח את כלי התקשורת "כן ו- " נשכלל את יכולת התקשורת וההשפעה שלנו על הסביבה, נהייה תקשורתיים יותר. כדי לעשות זאת עלינו תמיד להיות קשובים לדברים שאומרים לנו, נהייה בהקשבה פעילה הכוללת התבוננות וקליטת האחר, נקבל ונסכים קודם כל ואז נוכל להוסיף משלנו. גם כאשר איננו מסכימים לתוכן הדברים ונרצה להביא טיעון מתנגד, טוב להתחיל בהסכמה וקבלה.

עולם פנימי מול חיצוני - אנחנו מתייחסים לרגשות הפנימיים ולתהליכים פנימיים שאינם באים לידי ביטוי ישיר, אבל משפיעים על האינטראקציה. התבוננות, מודעות ושימוש בעולם הפנימי שלי או של הדמות בה בחרתי להיות, לצד מה שקורה בעולם החיצוני. אלה מעשירים את היכולת שלנו להביא לבמה משהו אותנטי ומרתק.

להיות ממוקד החוצה, בקהל, ולא בתוך עצמי או במה אני הולך לעשות. אנחנו רואים בבירור שכאשר המיקוד הוא בתוך עצמנו ואנו חושבים, מתכננים, ומחפשים, עינינו כבויות, בינינו לבין הקהל נוצר "קיר וירטואלי" ולא מתקיימת תקשורת בכלל.

כשאני בפוקוס החוצה - לקהל ולסביבה, הדבר בא לידי ביטוי בשפת הגוף, בקשר עין, בדרך כלל אני יותר זקוף ופתוח. משדר נוכחות, דריכות, אנרגיה ועוצמה. כשהפוקוס פנימה, העיניים כבויות, הגוף מתכופף, מתקפל ומשדר ניתוק, עליבות.