כנראה שעדיין לא הגיעה העת ש
עודד קוטלר, החכם באדם בעיני עצמו, יגבש לעצמו תשובה לשאלה באיזה אופן ניתן לתאר את חייו ואיך יצוין זכרו לאחר שיגיע יומו. רוב חייו הבוגרים עשה קוטלר כמיטב יכולתו כדי למצוא לעצמו נישה ייחודית להבלטת ערכו וסוף-סוף הוא הצליח. אבל, אבוי, ההצלחה הזו כרוכה בהחמצה גדולה. אחרי שייאסף אל אבותיו לא יזכרו אותו כאחד מבכירי השחקנים והיוצרים בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, או כבמאי, מחזאי, מנהל אמנותי ומייסד תיאטראות; בסופו של יום ייצא לו שם של מי שהצליח לחבר אל שמו הטוב את המונח הלא מחמיא שהדביק לרוב הישראלים הקשורים למחנה הימין - "בהמות".
המונח "בהמה" בעברית הינו דו-משמעי. הפירוש הנגטיבי הוא - קללה גסת רוח המבקשת להשפיל את המקולל. השנייה פשוטה אך חיובית, כי בהגדרה המילונאית "בהמה" הוא שם כולל לקבוצת חיות בעלות קרניים, אוכלות עשב ומעלות גרה, המפיקות חלב, צמר, בשר ואמצעי לבוש כמו מעילים ונעליים. בקיצור: יצור המביא תועלת.
מאופן הדיבור של קוטלר ברור, כי כוונתו הייתה להביע ביזוי ולגלוג לאלה שהצביעו, כהבנתם הערכית, עבור הליכוד.
מיוחד בעיני עצמו בעיני עצמו, קוטלר הוא יוצר יחיד ומיוחד. אילו הדבר היה תלוי בו הוא בוודאי היה ממנה את עצמו לשר התרבות.
מירי רגב לדעתו לא הייתה יכולה להגיע לרמה שמישהו רציני היה מעלה בדעתו למנות אותה למיניסטרית הקולטורה. "רק הליהוק של ראש הממשלה נתניהו יכול היה לרומם את מירי רגב לתפקיד שרת התרבות. זאת הברקה", הצהיר באירוניה היהיר המתנשא קוטלר כאשר הזהיר את השרה החדשה: "לא ניתן לך לומר לנו מה לעשות, איך לעשות ומה לא לעשות. זה יהיה לך לא רק שיעור ראשון בג'וב שלך, שלמיטב הבנתי אין לך מושג איך מתפקדים בו, אלא למיטב הבנתי גם השיעור האחרון. כי בעקבותיו ייצא האוויר ממפרשייך ותתאווי לחזור לכור מחצבתך".
בשלב זה הגיע קוטלר לחלק החריף של נאומו המתריס בו ניסה באופן מעורר גיחוך להציב את עצמו בשורה אחת עם ענקי הרוח של התרבות האנושית כמו שייקספיר, מולייר, גוגול, צ'כוב, ואפילו חנוך לוין - "הגאונים שאינם מרכינים ראש בפני המציאות, מגחכים לנוכח הבלותם של בני אדם, מחדדים ומעמיקים כך את ההבנה האנושית במטרה לעשות את עולמנו נסבל יותר". וכדי שלא תהיה טעות, הפנה קוטלר את חצי ביקורתו אל השרה רגב, כנראה כדי שתבין. "תארי לך רגב את עולמנו, ללא ספר, ללא מחזה, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב".
על נוסח כזה של ביטויים אי-אפשר לומר דבר פרט לאמרה "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה".
המלחמה של עודד קוטלר איננה מלחמת תרבות. זו מלחמה על הזכות החוקית לקבוע מה זו תרבות ראויה ומי רשאי לקבוע מהי התרבות שצריך לתמוך בה. אמני ישראל התרגלו במשך שנים להיות הפוסקים הבלעדיים בתחום התרבות כמעט על גבול "איש הישר בעיניו יעשה". עכשיו כאשר הימין אוחז במושכות ומנהל את המדיניות כפי שהולם את תפיסת עולמו, הם זועמים. לא על המדיניות החדשה אלא על העובדה שהיכולת להחליט נשללה מהם.
תחמושת טובה לניגוח אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. מירי רגב אינה מקללת כמו קוטלר אבל לעתים נראה, כי לשונה המתגלגלת מקדימה את כוונותיה והיא מספקת לשונאיה תחמושת טובה לנגח אותה. כדוגמה להבהרת משמעות אמירתה, כי חובת התרבות לספק לעם ישראל "לחם ושעשועים" יש ללכת לתחומי ההיסטוריה. מקור האמירה הזו ברומא העתיקה. הקיסרים שרצו לקנות את לבו של העם, נטלו על עצמם את המשימה הכפולה - להזין את האזרחים ולשעשע אותם. חלוקת מזון חודשית לתושבים הבטיחה לעם את קיומו. בהצגות ובתצוגות-הפאר שנערכו במקומות ציבוריים שונים, ניסה השלטון להסיח את לב האזרחים מן הבעיות הקיומיות והציבור הפך מכור לשעשועים. השלטון החזיק את ההמונים בציפייה תדירה לחידוש וריבוי השעשועים. גם בשנים הרזות, כשהמחסור באוצר המדינה חייב לצמצם בהוצאות, היו השליטים מגבירים את מאמציהם כדי לספק לקהלם חגיגות שעשוע יותר מכל עם אחר בכל ארץ אחרת.
מירי רגב מכירה בחובתה של המדינה לספק לחם ופרנסה לאזרחים. עובדה: היא רצתה להיות שרת הרווחה. אך אספקת שעשועים אינה יכולה להיות מדיניות כחלק מחובת המדינה. זו רק הדרך הקלה להימנע מצמצומים והדרך הפשוטה לרכוש את לב הציבור. זו בדיוק הדרך השגויה שהובילה בסופו של דבר לקריסת האימפריה הרומית. לא זו המדיניות הדרושה לישראל.
