אמנות מודרנית זקוקה לפרשנות ולהסבר כדי שתוכל להגיע לצופים בה. האם היצירה עדיין דומיננטית ביחס לטקסט שמפרש אותה?
במוזיאון ישראל מוצגת תערוכה בשם "דמדומים" אשר חלק הארי בה הוא ציור מופשט לחלוטין. מגיעים אליה דרך צפייה בתערוכה פיגורטיבית בשם "קדושה ויופי". הניגוד בין התערוכות מעצים את האפקט של הציורים המופשטים.
גם "דמדומים" כוללת כמה עבודות פיגורטיביות למדי אשר המרכזית והבולטת שבהן היא עבודת וידאו צבעונית גדולה המציגה זריחה ושקיעה ואת התנועה היחסית בין השמש לבין האופק. אולם העניין העיקרי נמצא בעבודות המופשטות. עבודות, שכן המונח ציור אינו מתאים לחלקן. אחת מהן היא לוח לבן כמעט נטול תת-גוונים. עבודה שניה היא חצי כדור שחור לגמרי. עבודה שלישית היא חדר גדול שקו אור חוצה אותו במאוזן בגובה שני מטר מעל הקרקע. עבודה רביעית היא חלל ענק ריק לחלוטין. עבודות אלו ואחרות משקפות שיא של המושג ציור מופשט.
הצפייה בתערוכה דורשת מאמץ אינטלקטואלי רב וידע מעמיק באמנות מודרנית, ידע שחסר לרבים מבין באי המוזיאון. כדי לסייע לצופה נמצא על אחד הקירות טקסט הסבר וסיוע כללי לצופה. כמו כן ליד כמה מהעבודות יש קטעים נוספים המוקדשים לאמן ולעבודה. ללא קטעים אלו קשה להתמצא, להבין ולקשר את העבודות לאמנות המודרנית ולציור בפרט. לכן, אחד הנושאים שעניין אותי יותר מכל הוא הדו-שיח החיוני בין העבודות לבין פרשנותן או הסברן או הארת-עיני הצופה.
חלק מהעבודות שציינתי אינן מספקות ולו קצה חוט כדי לפענח אותן. הן נזקקות בראש וראשונה להסבר וביאור של כוונת היוצר בעבודה המוצגת, אך אנו הצופים רוצים יותר, ואכן חלק מהטקסטים ליד העבודות מעניקים משמעויות נוספות למשל הרקע של הצייר ונושאי העניין שלו שמרחיבים את דעת הצופה ומציעים לו צירי ייחוס נוספים לעבודה הבדידה המוצגת בפניו. לדוגמה, אחת מהעבודות מקבלת תוכן חדש כאשר מתברר לנו שהאמן בוחן בסדרת תמונות את הגוונים השונים של הצבע הלבן. עד כאן הכתוביות לצד העבודות מסתפקות בהדרכה ובהסברה אך מכאן והלאה מתחיל דו-שיח של ממש שמתנהל בעיקר בקטע המקדים את התערוכה ובקטעים אחרים המלווים אותה במדורי האמנות במדיה הכתובה.
יש טקסטים שמתכתבים עם העבודות. הפרשן-האוצר של התערוכה מנהל שיחה של ממש עם כלל העבודות בתערוכה ועם יצירות מסויימות. הוא מגיב עליהן, מוצא הקשרים ביניהן ומאפיין הכללות ותפיסות אמנותיות הנשענות על העבודות השונות וכמכלול. לעתים הטקסט כתוב בשפה פיוטית ובלתי-מובנת כמעט כמו עבודה ויזואלית. הוא מחזק את האניגמה של היצירה במקום לגלות לנו את המפתחות להבנתה. אכן, השפה המקצועית של פרשנות האמנות היא שפה ייחודית, מקצועית ושונה משפה מדוברת.
האם הטקסט משרת את העבודות או שמא העבודות משרתות את הכתיבה? לכאורה שאלה שאינה במקומה, העבודות הן המובילות. אולם הבה נסתכל על התהליך בדרך שונה: אוצר התערוכה, הפרשן והכותב, הוא אשר בוחר את העבודות. בחירותיו אינן אקראיות. בתכנון התערוכה הוא מעצב לעצמו את הקונספט, התוכן, המסגרת הוויזואלית והפרשנות הכוללת שברצונו להציג. רק אחר-כך הוא בוחר עבודות שיתאימו לתפיסתו. כאשר זהו סדר הדברים, רוב העבודות משרתות את הרעיונות-טקסטים ומשמשות אבני-דרך ודוגמאות לאישוש תפיסת העולם של אוצר התערוכה. תפיסה שהוא מנסח, מאפיין ומתאר בטקסטים ואשר עליהם נערך עיקר הדיון בין פרשני האמנות במדיה.
עבודות מופשטות במידה קיצונית מתקשות לעמוד בזכות עצמן. הן מאפשרות לאוצרים להפוך לדומיננטים ולמעצבי תרבות יותר מאשר האמנים היוצרים, אלו האמורים לעצב אותה ולהם יאה התהילה.
