גם שישה עשורים לאחר הירצחו בידי בן-עוולה, מתקשה מן הסתם מצילם של יהודי הונגריה בשואה, ד"ר ישראל קסטנר, לנוח בשלום על משכבו. רוצחו אומנם נתפס, בא על עונשו, ואף התוודה בסופו של דבר, וגם גזר הדין שהרשיע את קסטנר נהפך על פניו לזיכוי, אבל עלילת השווא שטפלו על ראשו עדיין רוחשת בשטח, ופצעו של הרצח הפוליטי המזעזע מסרב משום מה להגליד.
תזכורת קצרה למי ששכח: בשנת 1953 הואשם קסטנר, יהודי ממוצא ה8ונגרי, על-ידי מלכיאל גרינוולד, יהודי דתי-תמהוני, בשורה של האשמות חמורות לכאורה: שיתוף-פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה, הסתרת דבר סכנת ההשמדה מיהודי הונגריה על-מנת להציל כ-1700 יהודים "מיוחסים", שהותר להם לעזוב את בודפשט לשווייץ; וסיוע לפושע הנאצי קורט בכר, על-ידי מתן עדות לטובתו במשפטי נירנברג.
דווקא גיבור
בתגובה הגיש קסטנר תביעת-דיבה נגד גרינוולד, באמצעות עורך-דינו, שמואל תמיר. בפסק-דין אומלל קבע השופט המחוזי דאז, בנימין הלוי, כי ההאשמות הוכחו וכי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" - דברים שעליהם הצטער בדיעבד. בפסק-דינו גם קבע השופט הלוי שקסטנר מסר עדות-שקר מטעם הסוכנות היהודית במשפטו של הפושע קורט בכר בנירנברג. לעומתו, טענו תומכיו של קסטנר כי דווקא בכך הוא הוכיח עצמו כגיבור, כאשר למרות כל הסיכונים האוביקטיביים והקשים במגעיו עם נאצים כמו
אדולף אייכמן, הוא עשה כמיטב יכולתו להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים.
פסק הדין הקשה של השופט הלוי, שהוכח מאוחר יותר כמר ונמהר, הביא לכך שהממשלה, שלא הסכינה עימו, עירערה לבית המשפט העליון ואף זכתה בערעור. בית המשפט באינסטנציה הגבוהה קבע ברוב קולות כי קסטנר לא רק שלא שיתף פעולה עם הנאצים - הוא גם נהג בתבונה כשהסתיר, כטקטיקה, את סכנת ההשמדה של יהודי הונגריה, כאשר הצליח, בסופו של דבר, להציל בכך 1700 מהם מקרונות המוות. בד-בבד נזפו שופטי העליון בשופט הלוי על אימרתו הפזיזה והאומללה ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן".
וידוי-חרטה
אלא שהגורל רצה אחרת. ב-4 במארס 1957 היה מי שהחליט כי פסק הדין האמיתי לא יוצא על-ידי בית משפט בישראל. במקומו "יקום דבר מניין בחורים", כפי שחרץ ד"ר ישראל שייב, איש "מלכות ישראל", את גורלו של ד"ר קסטנר, בביטאונו הקיצוני דאז, "סולם". עד מהרה נמצא קורא נאמן שדאג להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. היה זה זאב אקשטיין, בעברו איש שירות הביטחון, שיצא עם אקדחו "לשליחות הקדושה" של רבו. בליל ה-3 במארס 1957 הוא ארב, בחשכת-לילה, בפתח-ביתו של ד"ר קסטנר, ברחוב השופטים בתל אביב, עד שחזר מעבודתו כעורך-לילה ביומון ההונגרי דאז "אויקלט". כשיצא ד"ר קסטנר ממכוניתו, זיהה אותו אקשטיין, ירה בו באקדח והרגו, כשמייד לאחר הרצח הצליח להימלט על נפשו, אך לא לאורך ימים. ידם של שלטונות החוק השיגה אותו והוא נכלא למאסר ממושך.
לפני שלוש שנים הואיל אקשטיין, סוף-סוף, לחשוף את עצמו. בספר-האוטוביוגרפיה שלו, "שמיכת טלאים", הוא מתוודה לראשונה על המעשה הנפשע שעשה, תוך שהוא מצהיר שבשום פנים ואופן לא היה חוזר על המעשה שעשה.
אלא שמאוחר מדי. זרע הפורענות הרי כבר נזרע.
