1. ההצבעה על מתווה הגז נדחתה שוב והקפיצה את ארגוני השמאל שעלצו על ה"ניצחון". בניגוד למניפולציות התקשורתיות, הנזק הכלכלי והתדמיתי שנגרם לישראל מעיכוב הסכמי הגז הוא עצום. חישבו על
תמ"א 38. לאחר שהקבלן שיפץ את הבניין על חשבונו, התעוררו הדיירים בתביעה לפתוח את ההסכם מחדש, כי הקבלן מרוויח יותר מדי ובכלל מדובר בבניין שלנו. אז אחרי ועדת ששינסקי, ועדת צמח והדיונים הנוכחיים - שכולם שינו את ההסכם לרעת הזכיינים - דומה היה שאפשר לברך על המוגמר ולצאת לדרך, אבל לא. כמעט אותם ארגונים שפעלו להחלפת שלטון הימין, פועלים עכשיו לביטול מתווה הגז.
מכל מקום, מול הטענות משמאל, יש תשובות מנומקות מימין. זכותם של כלי תקשורת פרטיים לנקוט עמדה בסוגיה. הבעיה היא בשידור הציבורי. בגל"צ ראיין אתמול
רזי ברקאי פעילת שמאל, שאמרה שלא ישקטו עד שישליכו את ההסכם לפח. מה האלטרנטיבה, שאל ברקאי שניכר שאינו מבין דבר בנושא, ואחת התשובות שקיבל הייתה "כניסה של המדינה לשותפות בגז", כלומר הלאמה. השם ישמור. ברקאי לא הביא קול הפוך ל"פעילה".
ברשת ב', במשך חודשים ארוכים הפקיעה
קרן נויבך את תוכניתה לקידום הקו המתנגד למתווה. כמעט בכל פעם שהאזנתי, עלו מתנגדים למתווה - פעילים חברתיים המייצגים את עצמם ועוד 200 איש, מומחים אזרחיים ועיתונאים. לא תמיד איזנה נויבך באמצעות תומכים במתווה. אם עלו כבר תומכים, הם היו דוברים "תלויים" - שרים וחברות הגז, החשודים מראש. אבל אנחנו יודעים שיש "פעילים חברתיים" ומומחים בעד מתווה הגז - לא אצל נויבך. אתמול, משנודע שההצבעה בכנסת נדחתה, צייצה נויבך בטוויטר "זו לא מכה קשה, בקושי מכה קלה בכנף המונופול. עיכוב זמני בלבד לטובת מראית עין של הליך חוקי. מראית עין של דמוקרטיה". אכן, מראית עין של שידור ציבורי. בתגובה צייצה ח"כ
שלי יחימוביץ': "אכן יש עוד הרבה עבודה, אבל מותר לשמוח על ניצחון חשוב. צל"ש ענקי מגיע לך, פלוס פוליצר". מדוע פוליצר? מי קבע שהאמת עם מתנגדי מתווה הגז? מי שם את נויבך לשפוט מה נכון לציבור ומה לא? יחימוביץ' מכירה את השיטה. גם היא הפקיעה את השידור הציבורי בהיותה מגישת "הכול דיבורים" לטובת סדר יום פוליטי צר, ואף השתבחה בכך שהייתה מאלה שהובילו את הבריחה מלבנון במאי 2000.
2. עכשיו, כשבכל יום מתבררים פרטים מקוממים נוספים המציגים באור מביך את הסכם הגרעין עם אירן, כדאי לחזור לפרשני הקטקומבות בעיתונות הישראלית ששפכו אש וגופרית על התנגדות הממשלה. למשל, פרשן
הארץ לענייני מאדים,
ברק רביד, שעוד בראשית אפריל הצליף בישראל על התגובה ה"פבלובית" לפרטי ההסכם. הוא קבע ש"לא מדובר בהסכם רע כלל וכלל". כלל וכלל!
רביד השתבח במנגנון הפיקוח "ההדוק והפולשני" ש"יאפשר לפקחים גישה לכל מתקני הגרעין של אירן". ובכן, ההסכם מדבר על 24 ימי התראה מראש, ולפי ה"
וול סטריט ג'ורנל" מדובר למעשה בפרק זמן ארוך הרבה יותר. זאת ועוד: את הדגימות מהאתר הצבאי תאסוף אירן בעצמה, ולא הפקחים. די בזה.
מהרהורי ליבו התנבא רביד שישראל תתקשה לשווק זאת "כהסכם גרוע". סקר CNN מימים אלו מלמד שרוב האמריקנים מתנגדים להסכם. מוזר, הם לא קוראים את רביד? ישראל אינה צריכה "לשווק" דבר; ההסכם עושה עבורה את העבודה.
3. בשבת האחרונה
הראיתי כיצד נטל
ידיעות אחרונות חלק מרכזי בחורבן יישובי גוש-קטיף, עזר לשרון לבטל כעפר הארץ את משאל המתפקדים שהצביע נגד תוכנית ה"הינתקות", והפך את מתיישבי הגוש, חקלאים ישרי דרך, לדמונים ולאויבי האומה. עכשיו מציג "ידיעות" תערוכה ובה תמונות מלאות אמפתיה שצלמיו צילמו באותה תקופה. כנראה, אין גבול לציניות. בהשאלה על דברי אליהו לאחאב, ראוי לשאול: ההִשמצתָּ וגם ירשתָּ?!
