בימים האחרונים אני, כמו רבים אחרים, מוטרד מהתדרוכים הבלתי פוסקים של ראשי
משרד התחבורה, עיריית תל אביב יפו, משטרת ישראל וכל אחת ואחד שיש לו יד או רגל בענייני תנועה על "הגיהינום" התחבורתי הצפוי בגוש-דן כתוצאה מביצוע עבודות תשתית להקמת הרכבת הקלה. יש מי שטוענים שהפקקים יהיו מגדרה לחדרה בכל שעות היום, יש החוזים כי רק הכניסה לתל אביב תהפוך לבלתי אפשרית ובוודאי יימצאו גם כאלו שיאמרו שהעבודות ישפיעו על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג. בנוסף חוזי השחורות (במאמץ המזכיר במקצת את התחזיות של באג 2000) צופים מכת חולדות, התמוטטות עסקים, הצפה של מי תהום- מי ים הנמצאים בקרבה מדאיגה לפני הקרקע בתל אביב הסמוכה לים ועוד כהנה וכהנה.
הואיל ודאגתי גדולה כיוון שמרכז חיי הוא במטרופולין התל אביבי נושא הגיהינום התחבורתי הפך לנושא שיחה שלי עם לא מעט מחברי. במהלך סוף השבוע נפגש עם חבר קרוב. רופא במקצועו א.ל שמו (איני בטוח שהוא מעוניין בפרסום שמו) ובמהלך השיחה עלו על שולחננו מספר תובנות, תהיות ושאלות שלא מצאנו להם תשובה הגיונית.
ראשית, תוך כדי שיחתנו שודרה בטלוויזיה כתבה מעניינת על פתיחת תעלת סואץ החדשה. שלא כרגיל לא עסקנו בסוגיה החשובה מדוע לא הוזמנו נציגים רשמיים ישראלים לחנוכת אירוע כל כך משמעותי אצל שכנה קרובה החיה עמנו בשלום כבר יותר מ-30 שנים. מה במדיניות ישראל תרם למצב הזה? מה במצב הפנימי במצרים אחראי לכך? עניין תעלת סואץ החדשה דווקא העלה אצלנו את השאלה מהיכן נובע יתרונה הטכנולוגי והמדעי של מצרים על ישראל.
למה שם הצליחו בפחות משנה לבנות תעלה עמוקת מים באורך של עשרות קילומטרים שדרכה יכולות לנוע אניות ענק ומיכליות נפט ואילו אצלנו בניית מנהרה קצרה שדל קילומטרים בודדים אמורה לקחת בין 8 ל-15 שנים?
אחרי שהנחנו שיש, כנראה, משהו באוויר המצרי שאינו קיים בישראל ומשפיע לטובה על ניהול פרויקטים לאומיים נזכרנו בשכנינו הקרובים יותר- אלו העזתים הנחשבים (בחלקם) בעיני המצרים כפרימיטיביים. שם בעזה התנאים יותר דומים לישראל, הרהרנו, ולכן ננסה ללמוד מהם לגבי מינהור וכיוב'.
מתברר שאצל העזתים יש יכולת מוכחת ומעוררת קנאה לחפירת מנהרות. הם יודעים לבנות רשת מסועפת של מנהרות תוך פרק זמן קצר. משכך החלטתי לנבור מעט בעניין זה ולמדתי שבעזה לא עצרו את התנועה בזמן חפירת המנהרות. בעזה מצאו פתרונות לעניין הקרבה לים ומי התהום. דווקא ניסיונות ישראל להציף את המנהרות במים לא צלחו, עד עתה. לא שמעתי בעזה על מכת חולדות. לא ראיתי פקקים מאשקלון ואשדוד עד אל עריש. ממש לא כלום. הכול נחפר בסדר מופתי, בשקט, ללא שום הלמות פטישים ורעם מנועי דחפורים. גם החול שנכרה לא נראה לעין. אפילו את נקודות הכניסה והיציאה הוסוו כראוי. וכל זאת תוך פרק זמן קצר, בתנאים לא תנאים כאשר האויב יושב במרחק עשרות מטרים בודדים.
מסתבר שאמצעי ההאזנה הטובים בעולם ומיטב גאוני יחידת 8200 לא הצליחו לאתר את עבודות החפירה. עשרות מזלטי"ם לא מצאו סימן כלשהו על פני האדמה לפרויקט הענק של המנהרות. אומנם תחנות כמו זו המתוכננת בצומת הרחובות קרליבך=בגין לא נבנתה (כנראה) אך נמצאו חדרי פיקוד ושליטה, חדרי מגורים, חדרי אוכל. ממש עיר תת-קרקעית תוצאה של מבצע הנדסי מורכב וכל זאת כאמור בלי לחסום עיר שלמה במשך שמונה שנים. אפילו ל-8 ימים לא השפיעו העבודות על התנועה בעזה.
יכולנו, כמובן, להמשיך ולהפליג בעניין אך החלטנו כי נציב רק שתי שאלות: האחת מדוע כאן העניין כל כך מסובך? מי באמת מרוויח מהתסבוכת? והשנייה - אם איננו יודעים לבצע למה לא החלטנו להעביר את הביצוע לשכנינו העזתים וכך שני הצדדים היו מרוויחים. הם עבודה ופרנסה שמפחיתה מוטיבציה לטרור ואנחנו רכבת תחתית תוך פרק זמן קצר ובלי מטרדים?
ולסיום רק עוד הערה אחת: כיוון שחלק גדול מהבעיה הוא בכניסה לתל אביב מכיוון מזרח (בגלל העבודות בקרליבך) מדוע לא הכשירו חניוני "שאטל וסע" באזור הספארי והפארק הלאומי ברמת גן ? אולי כי אלו עשוייים לפתור חלק מהבעיה?
