ספרה של ד"ר יהודית פויאר, פסיכולוגית ירושלמית, ששרדה את גטו בודפשט וגדלה בשבדיה, עוסק בשאלה כיצד הפכו ניצולי השואה בישראל מנכס יקר לנטל יקר במהלך שנות חייהם. בשנת 1953 כשגרמניה החלה לשלם פיצויים לניצולי השואה על סבלם בידי הנאצים, ממשלת ישראל לקחה שני שלישים מהכספים לבניית המדינה הצעירה ואת היתרה השאירה לניצולים, ובשנת 1954 נחקק "חוק נכי המלחמה בנאצים תשי"ד-1954" להבטחת המשך חלוקת הפיצויים בין קופת המדינה לבין הניצולים בישראל.
למרות המידע החשוב והנוקב, הראוי לדיון ציבורי, הספר עצמו נראה כעבודת גמר של תלמיד-ה בשל הפורמט שלו, שילוב התצלומים עם הכותרות המודגשות, והעובדה שלמרות שיש הערות שוליים, אין רשימה ביבליוגרפית.
הספר מתחיל ב"סקופ" בהקשר ליום ציון 60 שנה לחתימת הסכם השילומים עם גרמניה, כאשר אחד המשתתפים - ד"ר מיכאל פינטו-דושינסקי, חבר האקדמיה הבריטית וניצול שואה בעצמו, השתומם נוכח האווירה באירוע זה כי "לא היה שותף לתחושת הניצחון באולם, כפי שמודע למה שמסתתר מאחורי החזות של הניצחון באולם וכמי שמודע למה שמסתתר מאחורי חזות הניצחון, כגון שערוריות כספיות חוזרות ונשנות של פקידי ועידת התביעות, ובקיא בפרטי הדיווח על מתן שוחד של כ-57 מיליון דולר לעובדי הוועידה. כמי שלמד על הצעת הוועידה לתת לעובדי הכפייה לשעבר מאושוויץ 7,500 דולר לכל היותר, בזמן שמנהל הוועידה לקח לעצמו משכורת שנתית ופנסיה בסך 437,811 דולר, כפי שדווח בשנת 2006 בעיתון הלונדוני " גואיש קרוניקל". כמי שיודע שהפרסום לפיו גרמניה שילמה מעל 60 מיליארד דולר לקורבנות השואה הוא מוטעה, היות שחלק ניכר מאותו הסכום כלל קצבאות עבור אזרחים גרמנים שנאלצו לעזוב את גרמניה בתקופת השלטון הנאצי. כפי שמכיר עורכי דין שלקחו לעצמם סכומי עתק והעבירו סכומים מבישים ללקוחות שלהם, הניצולים"(עמ' 13-14). רק המידע הזה שווה להפוך לידי ספר מחקר וחבל שהמחברת לא העמיקה בו לאור חשיבותו הרבה.
סוגיה חשובה היא הסוגיה הפרשנית של הסכם השלומים אשר בו מדובר על "רנטה - תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות שלהן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות עבור לימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה" (עמ' 60). בצדק מעירה המחברת: "מי הוא ניצול שואה ומי נכלל במונח זה? איך אפשר להגדיר "סבל אין סופי", "זוועות" או "פשעים שלא ניתן לתארם" כדברי הקנצלר הגרמני? איך אפשר לכמת תופעות מסוג זה לצורך פיצויים? - ולאור שאלות ללא תשובות כגון אלו - מי, בכלל זכאי לפיצויים ומי לא?" (עמ' 61-62).
נציגי האוצר
אחת מהסוגיות שמבקרת המחברת היא הקריטריונים לקבלת הפיצויים וקו האבחנה והשבר הם שנת 1953 - שנה המבחינה בין קבלת הפיצויים האינדבידואלים לבין קבלת הפיצויים עד אז, מהפיצויים שמקבלת המדינה הזקוקה להם לצורך קליטת הניצולים. ועל כך כותבת המחברת את הביקורת הלגיטימית הבאה: "הניצולים לא הוזמנו להשתתף במשא והמתן עם הגרמנים. עובדה זו אפשרה לצמרת ההנהגה להוציא נוסחה מעורפלת מספיק כדי שגובה הפיצויים האישיים של כל ניצול וניצול יוכרע על ידם: אחרי שישראל קיבלה לידיה את כל השילומים, המדינה החליטה להקצות לניצולים הישראלים קצבאות מסוימות (על-פי קריטריונים שייקבעו בידי נציגי האוצר), שלא כמו הניצולים בחו"ל, שמקבלים את פיצוייהם מגרמניה ישר לחשבונות הבנק שלהם" (עמ' 67).
פירוט ההיסטוריה של התשלומים וקיפוח ניצולי השואה מאפיין את הספר. אציין למשל את הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית בנושא סיוע לניצולי השואה, היא ועדת דורנר, על שם היו"ר שלה
דליה דורנר, (לשעבר שופטת בבית המשפט העליון וכיום נשיאת
מועצת העיתונות). ועדה זו קבעה ש"ממשלות ישראל לדורותיהן לא טיפלו כראוי בניצולי השואה" (עמ' 82). ובמספרים - "הנשק הכספי הכולל עד היום (שנת 2008) נע בין 1.3 ל-2.2 מיליון שקל לכל ניצול "(!!) (עמ' 83).
דומה שיש טענות, שלו היו נכתבות בעיתונות יומית ככותרות היו מעוררות רעש רב. מאחר שהאפוטרופוס הוא אחראי למצבם של אותם ניצולים שאינם יכולים עוד לדאוג לעצמם, נוצר מצב שעו"ד
שמואל צור המופקד על חייהם של אותם ניצולים סירב "לאשר התקנת מזגני אוויר בחדרי הסובלים מהייסורים הכרוניים. הנציג מטעם הממשלה החליט שהנאה ממותרות כאלה תהווה חוסר צדק כלפי החוסים האחרים בבית החולים" (עמ' 86).
ב-28 במארס 1999 הוקדשה תוכנית פוליטיקה לנושא "האם המדינה נוטלת, שלא בצדק, את כספיהם של ניצולי השואה"? ובה אמרה המחברת "כאשר באתי ארצה נדהמתי לגלות שניצולי שואה ציונים שעלו ארצה כילדים ונערים עד 1953 מקבלים לידיהם רק כשליש מהפיצויים מגרמניה, לעומת ניצולים בכל מקום אחר בעולם שלא מיהרו לבוא ארצה. הם חיים למעשה בסטטוס של אזרחים מסוג ב' בארצם" (עמ' 95).
אין ספק שספר זה מעלה טענות ביקורתיות הראויות לליבון ולתשומת לב. העלאת זיכרון השואה כפי שהוא נעשה במדינת ישראל, כמו גם שליחת משלחות הנוער לפולין הופכות את זיכרון השואה לאינסטרומנטלי, פוליטיקה ולהבנית הזהות הלאומית היהודית המסתגרת והמניה דיפרסית, תוך מחיקת כל תשומת לב של רגישות לאינדבידואלים ניצולי שעדין חיים עמנו. אחדים מהם יכולים להואיל כמספרי סיפורים לחברי משלחות לפולין, או להופיע בסרטוני מוזאונים. אבל צורכיהם האנושיים הם בגדר צרכי קבוצת אינטרס חלשת אמצעים, שאינה יכולה להוריד שאלטר או לעצור פריקת סחורות בנמל.
