מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה הביא לגל מחאות מצד בכירי משטרה בעבר ובהווה. הדבר הרחיק לכת והגיע לכך שהתקיים כנס חרום של בכירי משטרה לשעבר, שהכריזו שיפנו למבקר המדינה ולוועדת טירקל לביטול המינוי.

יש לציין, שבהרבה מקרים מצניחים אנשים לתפקידים של ראשי ארגונים. כך למשל ידוע שראש אמ"ן אינו איש אמ"ן אלא תמיד מגיע מבחוץ. ראש המוסד לשעבר מאיר דגן לא צמח בארגון, ונאמר שדווקא בתקופתו נעשה סדר בארגון ששמו חזר ללכת לפניו.

הדבר מעלה את השאלה: למה בכירי המשטרה כל כך מתנגדים למינויו של הירש? ממה הם כל כך מפחדים? ככל הנראה, התשובה היא שהם מפחדים מהסדר ומהניקיון. התנגדות כה חזקה למינוי מראה שישנו פחד מתחת לפני השטח מהרפורמות העשויות לצאת לפועל. הם כנראה חוששים שהירש ינקה את המשטרה, יעמיד אותה על רגליה ואולי הדבר יביא לחשיפת מחדלים ובעיות של בכירים בעבר ובהווה.

ההתנגדות העזה הזאת היא זכותם של אותם בכירים במסגרת מדינה דמוקרטית, אבל היא מדליקה נורה אדומה בוהקת מאוד בדבר המניעים הנסתרים שלהם, ויותר מזה - היא מדגישה את הצורך האמיתי של המשטרה בניקיון ובסדר.

השבוע הותר לפרסום, כי תשעה נערים פלשתינים מואשמים ביידוי בקבוקי תבערה בחודשים האחרונים לעבר מתחם "בית השבעה" שבמזרח ירושלים ולעבר כלי רכב בכביש 20. בחקירתם הודו הנערים, כי המעשים נעשו בתור נקמה על שריפת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא.

כאשר בוחנים לעומק את טענת הנערים, מתברר שהיא אינה מחזיקה מים. כיצד אותם נערים, שמואשמים בזריקת בקבוקי תבערה בחודשים האחרונים, תולים זאת באירוע שהתרחש לפני פחות מחודש? כנראה האמירה שמדובר בפעילות נקמה על שריפת בית משפחת דוואבשה, נועדה להאדיר את הנערים כלוחמי התנגדות נגד השלטון הישראלי.

כמו-כן, הדבר מראה שלא באמת צריך מניע. לא צריך שיקרה איזה אירוע שישמש כטריגר לפלשתינים כדי לתקוף יהודים. לצערם של הפלשתינים, הדבר הזה נמצא בעוכריהם. הפעילות הפלשתינית נגד ישראל נעשית לדבריהם לאור הדיכוי הישראלי – מה שמציב את ישראל בעמדת כוח, בעוד הפלשתינים נראים שווים פחות. הדבר ממעיט מערכם של הפלשתינים, ממשיך לתייג אותם כמסכנים ומונע מהם לקדם את שאיפותיהם באמת. מבחינה זו, האויב הגדול של הפלשתינים אינה ישראל, אלא הם עצמם.

נערים ישראלים שקיבלו לאחרונה צו מינהלי שאוסר עליהם להיכנס לשטחי יהודה ושומרון, הצהירו שהם שוקלים לפתוח בשביתת רעב, כפי שעשה מוחמד עלאן. לדבריהם, שביתת הרעב הביאה לכניעת המערכת ולשחרורו, ולכן גם הם חושבים על המהלך הזה.

בצורה זו, מדינת ישראל ירתה לעצמה ברגל. היא פתחה פתח שבו כל אחד שיש לו בעיה, יוכל לפתוח בשביתת רעב ולקבל את מבוקשו. ועכשיו המצב קשה יותר: מדינת ישראל לא יכולה להציג עצמה כרחמנית לאכזרים וכאכזרית לרחמנים. אם אותם נערים יפתחו בשביתת רעב, ישראל תצטרך למלא את מבוקשם.

הפתרון היה צריך להיות זה של מרגרט תאצ'ר. כאשר אסירים של ה-IRA שבתו רעב, היא נתנה להם למות. אסירים אלו דרשו לחזור למעמד הטוב יותר של אסירים פוליטיים, ותאצ'ר לבסוף נענתה לבקשתם בצורה חלקית, אבל רק לאחר שעשרה משובתי הרעב מתו ובעקבות לחץ ציבורי. בצורה זו הייתה ישראל צריכה להגיב לשביתה של עלאן. אם הייתה עושה זאת, הצעד הזה לא היה הופך לכלי לכל מאן דבעי שרוצה להפעיל לחץ על המדינה.

מסמך של ארגון דאעש שהתפרסם לאחרונה דומה בצורה מפתיעה – או לא מפתיעה - לספר "מיין קאמפף" של אדולף היטלר. במסמך נאמר שישראל היא האשמה בהופעתם של ארגוני ג'יהאד עולמי. לדבריהם, הקמתה של מדינת ישראל והרדיפה אחר הפלשתינים אילצו אותם לנטוש את בתיהם ולנדוד, ונדידה זו היא שהביאה להופעת ארגוני ג'יהאד. כמו-כן, המסמך מפרט תוכנית של שישה שלבים להשתלטות דאעש על העולם.

מבחינה אירונית, דאעש צריך להודות על הקמתה של ישראל. לשיטתה, אם ישראל לא הייתה מוקמת, דאעש עצמו לא היה מוקם. בנוסף, תוכנית ששת השלבים של דאעש דומה מאוד לתוכנית ששת השלבים של אל-קאעידה, בה נאמר שעד שנת 2020 הארגון ישלוט בעולם.

דאעש נפרד לפני שנה וחצי מאל-קאעידה, ולכן זה די מפתיע שהאסטרטגיה העולמית שלו מועתקת מאל-קאעידה. ובכל זאת, הדבר מצביע על שאיפות גדולות מאוד של דאעש, כאשר לאור פעולותיו בעירק ובסוריה והקמת שלוחות במקומות אחרים, נראה שהוא מתקדם לעבר מימושן, לפחות באיזורנו.

לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, פרסם המטה ללוחמה בטרור את רשימת אזהרות המסע ברחבי העולם. הרשימה כוללת מדינות רבות שרובנו לא מתכוונים להגיע אליהן כמו עירק, לבנון, לוב, ניגריה, אירן, סוריה, אלג'יריה, אפגניסטן ועוד. מעבר לכך, ישנו חשש לפיגועים נגד מטרות ישראליות ויהודיות במדינות המערב, במסגרת פעילותם של לוחמי דאעש שחוזרים לארצות מוצאם.

הפיגוע הראשון (והאחרון בינתיים) שבוצע על-ידי לוחם ג'יהאד שחזר לביתו היה הירי במוזאון היהודי בבריסל במאי 2014. הנקודה היא שלוחמים זרים הנוסעים לסוריה ולעירק, לרוב לא חוזרים משם. התפיסה המחשבתית של אותם לוחמים היא שהם צריכים להקריב את חייהם למען אללה, וכדי לעשות זאת הם נוסעים לסוריה ולעירק. כך למשל, לאחר אחד פיגועי ההתאבדות האחרונים בעירק, דאעש הצהיר שאחד המחבלים היה ממוצא אמריקני. מעבר לכך, אלו שכן רוצים לחזור, צריכים לעשות זאת בחשאיות, מאחר שאם אחד מארגוני הטרור האחרים באזור יתפוס אותם, הם יוצאו להורג.

הבעיה היא לא הלוחמים שחוזרים הביתה, אלא האידיאולוגיה. במקרים האחרונים של אירועי טרור במדינות המערב, הדבר לא נעשה על-ידי לוחמי דאעש לשעבר, אלא על-ידי אנשים שמאמינים באידיאולוגיה של הארגון. כדי למנוע טרור של דאעש במערב, צריך למנוע את הפצת האידיאולוגיה שלו.