רלטיביזם מוסרי הוא כלי מפתח המשמש לחתירה תחת ערכי אנוש. גישה הרסנית זו ניתן להגדיר כ"שיפוט מוסרי שהוא נכון או מוטעה רק ביחס להשקפה מסוימת - למשל, זו של תרבות או תקופה היסטורית...וששום השקפה אינה עדיפה על רעותה...זו מתעקשת שעלינו להימנע מהעברת ביקורת מוסרית על אמונות או על התנהלויות האופייניות לתרבויות שאינן שלנו".
רבים משתמשים ברלטיביזם מוסרי על-מנת להאשים את ישראל ב"פשעים". יש אומות שעושות כך פעמים רבות, בעודן מטייחות את התנהגותן שפעמים רבות דומה באופיה להאשמות שהם מטיחים בישראל ואף גרועה בהרבה ממנה. הן גם מתעלמות לעתים קרובות מיסודות של עבריינות חמורה ביותר הטבועות בחלקים גדולים של העולם המוסלמי. הללו כוללים אפליה על-רקע גזעי ואחר, התעללות קיצונית בנשים הכוללת רצח על-רקע
כבוד המשפחה, עבדות, הסתה ואלימות חמורה אחרת, ובכלל זה רצח המונים.
כשרואים ברלטיביזם מוסרי רעיון לגיטימי, נמצאים על המסלול של ערעור הדמוקרטיה וערכיה הבסיסייים. רלטיביסטים מוסריים מצדיקים התנהלויות בלתי מוסריות. הצדקות אלו יכולות להוביל ליישום קיצוני של רלטיביזם מוסרי, כמו הצדקה עקיפה של השואה באמצעות השוואה בין ערכי הנאצים לבין אלה של בעלות הברית.
גולת הכותרת במשפט הבינלאומי שנועדה להוות משקל נגד לרלטיביזם מוסרי היא "ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם" שהתקבלה בדצמבר 1948. התמריץ הראשי לניסוח ההכרזה היה יצירה של נורמות משפט אוניברסליות שלא היו בנמצא בתקופת שלטון האימים של הנאצים. ההכרזה נועדה למנוע את התרחשותה של שואה נוספת, על-ידי הגדרתן של הפרות קיצוניות של ערכים, כמו אלו שביצעו הנאצים, לבלתי חוקיות בכל העולם. רוב סוחף של חברות האו"ם הצביעו בעד אימוץ ההכרזה. 8 מדינות נמנעו, ואף מדינה לא הצביעה נגד.
האו"ם פועל בניגוד לעקרונות היסוד שלו
הסעיף הראשון של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע כי "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". ובלשון אחרת, הסעיף קובע כי כל בני האדם שווים באחריותם למעשיהם. ההכרזה הפכה לחוק בינלאומי מחייב ב-1976, והסכמתן של מדינות לקיים את הוראותיה היא תנאי מוקדם לקבלתן לארגון האומות המאוחדות.
אך למרות זאת, האו"ם וסוכנויותיו השונות מספקות דוגמאות בוטות לרלטיביזם מוסרי. זה נכון במיוחד בכל האמור בעמדות האו"ם כלפי ישראל. בעמדותיהם נגד ישראל, לעתים קרובות בוחרות משלחות וסוכנויות של האו"ם להתעלם באורח בוטה מערכי השיווון הכלולים בהכרזה.
אחת הסוכנויות של האו"ם שאצלן ניתן לראות בבירור את השימוש התדיר ברלטיביזם מוסרי היא "מועצת האו"ם לזכויות אדם", שב-2006 ירשה את ועידת האו"ם לזכויות אדם. ההזנייה הקיצונית של ערכים המתרחשת בגופים בינלאומיים אלו, מתבטאת במרבית המקרים בעמדות שנוקטות מדינות מוסלמיות שונות בתמיכתן של מדינות אחרות. שפע הדוגמאות של הזנייה זו בדיוני המועצה בדבר זכויות אדם דורש התייחסות במאמר נפרד שיציג נאמנה את התופעה. אך בהקשר זה, דוגמה מן הזמן האחרון תדגים את העניין.
בקיץ 2014 ערכה המועצה ישיבה בנושא "השטחים הערבים הכבושים". הדיון כלל פנייה נוגעת ללב של רחל פרנקל, אמו של נפתלי, שנחטף ונרצח, עם גיל-עד שער ואיל יפרח, על-ידי טרוריסטים פלשתינים. למרות זאת, הדיון ברובו נסב סביב האשמת ישראל ב"כיבוש" פלשתין. נציגיהן של מדינות אחרות שישבו במועצה שניהלו או עדיין מנהלות מלחמות על שטחים שבמחלוקת, השתתפו בדיון וגינו את ישראל. אתיופיה הכריזה כי ישראל אשמה בכיבוש. אך למרות הכרזתה, אף חברת מועצה לא ציינה את השתתפותה במלחמת אתיופיה-אריתריאה (1998 - 2000) שבמהלכה נהרגו בין 70 אלף ל-120 אלף אזרחים וחיילים. מלחמה זו נפתחה משום שאתיופיה כבשה את מחוז בדאם שבאריתריאה.
רוסיה דיברה גם היא על "שלמותה" של הטריטוריה הפלשתינית, בעוד שהיא עצמה מעורבת במספר עימותים טריטוריאליים עם חברות האו"ם יפן, אוקראינה וגאורגיה. מרוקו ואלג'יריה, שזה 45 שנה נלחמות ביניהן על אזורים שבמחלוקת בסהרה המערבית שאותם כבשו, הצהירו הצהרות המגנות את ישראל על כיבוש של שטחים פלשתינים.
אף על-פי שמספר ההרוגים באזורי העימות והכיבוש של המדינות המגנות את ישראל גבוה בהרבה מזה שבעימותים שבהן מעורבת ישראל, דווקא מעשיה נחשבים בלתי נסבלים בעיניהם של הרלטיביסטים המוסריים. בנאומי התשובה, לא היה זכר לסכסוכים הטריטוריאליים של המדינות שבצביעותן התקיפו את ישראל, פרט לסכסוכים בין מרוקו ואלג'יריה בשאלה למי משתיהן יש זכויות על סהרה המערבית. מבחינתן של המדינות הללו, ושל חברות אחרות במועצת זכויות האדם של האו"ם, ישראל נגועה בשחיתות מוסרית באשר למה שמכונה בטעות "כיבוש פלשתין" - שטחים שהם במחלוקת ולא כבושים - בעודן מתעלמות מהכיבוש הבלתי חוקי שהן עצמן מבצעות, שכן דיון בו היה מסיח את הדעת מגינוי ישראל.
באופן כללי, עצם הכמות של ההחלטות האנטי-ישראליות שקיבלה המועצה מצביעה על רלטיביזם מוסרי קיצוני. המועצה קיבלה יותר החלטות נגד ישראל מאשר נגד כל 191 מדינות העולם גם יחד.
ניתן להביא דוגמאות רבות נוספות לרלטיביזם המוסרי, לא רק של מועצת האו"ם לזכויות האדם, אלא גם של סוכנויות אחרות של האו"ם כמו אונסק"ו ואונרא, כמו גם של האו"ם עצמו.
אף על-פי שמגילת האו"ם טוענת כי היא מעודדת את "העקרונות של אוניברסליות, העדר משוא פנים, אוביקטיביות והעדר סלקטיביות", הרי שבדומה לעצרת הכללית של האו"ם, המועצה לזכויות אדם הנשלטת על-ידי מוסלמים עושה מעט מאוד כדי לבלום את הפרה הנוראה של זכויות אדם המתחוללת בעולם המוסלמי. ב-2008 פגעה המועצה בעקרונות האוניברסליות, כשעקרון
חופש הביטוי, אחד מעמודי התווך של זכויות האדם של האו"ם, בוטל על-ידי הרוב המוסלמי השולט במועצה. עתה, יש לדווח למועצה על כל אחד ש"מפר" חרות זו, או "מעז לומר משהו שנחשב כמעליב את הרגישויות האיסלאמיות".
