על שולחן הממשלה בימים אלו מונחות על שולחן הממשלה שתי הצעות חוק נוספות: האחת - הצעת חוק שמטרתה הגבלת מזומן. הממשלה אישרה את טיוטת חוק צמצום השימוש במזומן, התשע"ה-2015. מטיוטת "חוק המזומן", עולה שתהיה מגבלה על שימוש במזומן או למוכ"ז (=מוכר כתב זה), לפיה כל תשלום מעל 10,000 שקל יתבצע באמצעים שאינם מזומן, על דרך צ'ק, העברה בנקאית, כרטיס אשראי, כרטיס דביט או כרטיס נטען.
יש מי שיטען כי השימוש במזומן ולמוכ"ז הוכר בארץ ובעולם כ"דלק" המניע את הכלכלה השחורה, והכלכלה השחורה בישראל מהווה מעל 20% מהתוצר. הכלכלה השחורה בישראל מגלגלת כספים בהיקף של כ-50-40 מיליארד שקל מדי שנה, הואיל והמזומן כאמור מאפשר או מקל העלמות מס ו
הלבנת הון, ועוד. מכאן מבקשת ממשלתו הניאו -ליברלית של נתניהו לחסום את אפשרות השימוש בכסף מזומן.
השנייה – הצעת חוק שירות נתוני אשראי - התשע"ה-2015 (אושרה בשנית בממשלה/החלת דין רציפות). מטרתה - הקמת מערכת לשיתוף מידע בנתוני אשראי, התשע"ה-2015. הצעת חוק זו באה בהמשך להמלצות הוועדה שמונתה על נתניהו, ועיקרה תיקון חוק שירות נתוני אשראי, משנת תשס"ב-2002. צעד זה, לדעת ממשלת נתניהו, ישפר את השיתוף בנתוני אשראי במשק, לשם הגברת התחרות בשוק האשראי הקמעונאי, ויביא להגדלת הנגישות לאשראי ולצמצום האפליה בתחום זה. כמו-כן, יוביל לפיתוח בסיס מידע לביצוע משימותיו של בנק ישראל ולגיבוש הצעות למדיניות כלכלית בידי הממשלה.
העתקה של כלכלה ניאו-ליברלית
החוק האמור הוא כמעט קופי פייסט (=העתקה) של רעיון החוק שקיים בארצות הברית (שם הוא נקרא בסלנג "פיקו" - FICO), כאשר העיקרון אומר כי ניתן לקבל מידע על אמינותו (תעודת זהות בנקאית) של כל אדם בקשר להתחייבויות הכספיות שקיבל על עצמו, בין בפעולתו כבעל עסק ובין בפעולתו כאדם פרטי. בארצות הברית הבינו שזה רע מאוד, עד שמו"לים וחנויות ציינו שאין צורך בכרטיס תעודת זהות בנקאית.
המשמעות האמיתית של חוק זה - שאלת האמינות של כל אחד מאיתנו ושל כל אדם לגבי פעולותיו העסקיות ו/או הפרטיות. במילים אחרות, אם אתה רוצה לחזור בתשובה, ברוח ימים אלו בין כסה לעשור, עשרת ימי תשובה (2015), ו/או או לתקן את דרכך - דואגים לצבוע אותך באדום, כי אתה מסוכן, שור מועד.
השאלה היא, האם העתקת חקיקה מארצות הברית מתאימה ומיטיבה? והאם החקיקה המיובאת יוצרת הכלאה שאינה במקומה? זו שאלה מתבקשת, ודומה לשאלה אחרת - האם הכלכלה הניאו-ליברלית של נתניהו מתאימה למדינת ישראל ולעם היושב בציון?
הידוק חגורה או הידוק עניבה?
בתוצאה הסופית, המשמעות היחידה של חוק הגבלת המזומן של נתניהו היא חיוב האזרח לפעול אך ורק באמצעות חשבון בנק - דבר שמצמצם לו את אפשרויות הפעולה במרחב המחיה ללא חשבון בנק. כך למשל: האזרח היום לא יכול לקבל משכורת ללא העברתה דרך חשבון בנק. בדרך זו יש אפשרות לעקוב אחר פעולותיו הכספיות של היחיד. נראה כאילו שני חוקים הולכים יחדיו בתנועת מלקחיים לעבר האזרח. חקיקה זו תכניס על הדרך הרבה כסף באמצעות עמלות וכיו"ב ותביא רווחים גדולים לבנקים שימשיכו להגדיל את רווחיהם על גב הציבור. נראה כי "יד נעלמה" או מאן דהוא דואגים לשמור על רווחיותם ויציבותם של הבנקים, במקום לשמור ולהגן על האזרחים בכלל, ועל השכבות החלשות בפרט. על הדרך, המדינה תגרוף הכנסות נוספות לקופתה, ומהתבוננות-על, נראה כאילו הבנקים הם צינור, והציבור הוא משאב עבור המדינה לשאיבת כספים, ההוא שודד וזה מתחלק בשלל.
יש להדגיש, כי כבר בתקופתו של
בנימין נתניהו כשר אוצר נכנס לתוקף חוק שירות נתוני אשראי בשנת 2004 (אושר בכנסת ב-2002).
הגדרת החוק
בהגדרת החוק נכתב: פרסום תקנות שירות נתוני אשראי (תיקון), התשע"ב-2011: "חוק שירות נתוני אשראי נועד לספק מידע על אופן עמידתו של אדם בהתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו לאורך השנים וכחלק מכך להגביר את מוסר פירעון התשלומים בציבור. כמו-כן, נועד החוק להקל על פתיחת התחרות בשוק האשראי ליחידים ולאפשר את הוזלת האשראי".
אל תתבלבלו מהאמור לעיל, לא תמיד ההגדרות משקפות את המטרה האמיתית. המטרות האמיתיות תמיד מוסוות מהמילים הגבוהות, כגון הגברת תחרות, או כאן: הגברת מוסר פירעון, שקיפות ועוד.
ניתן ללמוד כי ההסדר הקיים מדבר על איסוף מידע על אזרחים שאינם עומדים בתשלום חובותיהם לגופים פיננסיים ובכלל, וכי חוק שירות נתוני אשראי החדש המוצע יאפשר איסוף מידע לא רק על אי-עמידה בתשלומים, אלא גם על עמידה בהתחייבויות מקבל האשראי ו/או בעל חשבון בבנק.
החוק הקיים קובע כיום את מקורות המידע לאיסוף נתוני האשראי הבאים: תאגידים בנקאיים וחברות כרטיסי אשראי, גופים ציבוריים: לשכת ההוצאה לפועל, כונס הנכסים הרשמי, מערכת בתי המשפט ובנק ישראל, ומקורות מוסמכים. עוד מוצע בהצעת החוק החדש להרחיב את רשימת מקורות המידע האמורה ולכלול בה גם את חברת החשמל ותאגידי המים, ובכך להטיל חובה על מקורות מידע אלה להעביר את המידע למאגר שיהיה תחת אחריותו של בנק ישראל או גורם שיפוקח על ידו.
הטיה - מכוונת מראש
תעזרו לנו להבין - פטורים ממס לחברות ולתאגידים, כגון: טבע, אינטל וכיל ועוד היד נטויה, או עצימת עיניים של רשות המיסים על אי-תשלום מיסים מחברות גדולות (כתוצאה מהברחות) בהיקפים שאינם פחותים מ-100 מיליארד שקלים בשנה - זה לא אובדן הכנסה לקופת המדינה?
במקום ללכת ולגבות מיסים מהתאגידים, ממשלת נתניהו מפחיתה מיסים, ולא רק שאינה גובה מיסים, היא אף לא אוכפת אותם. כאילו לא די שהדיור הוא בלתי ניתן להשגה ויוקר המחיה כבד מנשוא, הממשלה ממשיכה בהכבדת העול ונוגשת ביחיד החלש משום שניתן לטפס עליו עוד ועוד עד שהוא יקרוס/יתפוצץ. בכך הממשלה מהדקת את החבל סביב צווארו במטרה לגבות ממנו עוד ועוד מיסים. אומנם מצהירים שלא גובים מיסים, אולם מחוקקים חוקים שיש בהם גבייה עקיפה באמצעות צינורות שלישיים.
לעומת זאת, מהתאגידים החזקים ו/או מכנופיות המבריחים מדינת ישראל מתעלמת או לא יכולה להתעמת מולם או לטפל בהם ו/או לא רוצה לאכוף את חיוב המס עליהם?
זליגת מידע והזכות לפרטיות
נראה שממשלת נתניהו ממשיכה כמדיניות לנצל כל הזדמנות לצמצם את מרחב המחיה של היחיד–האזרח, ולכן היא תגביל את השימוש במזומן, ואם אפשר תמשיך לאגור עליו מידע. אם זה נשמע לכם כהשתלטות עוינת ו/או כפעולת דיכוי של המשטר על אורח חייו של היושב בציון, ואם נדמה לכם כי הממשלה מוציאה לו את הנשמה ו/או את החשק לחיות כאן - לא טעיתם. מכאן יש להבין (לא להסכים): צעירים רבים מעדיפים למצוא את דרכם אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
נכון שהצרכן-האזרח יכול לבקש להפסיק את איסוף המידע במקרה של חוק נתוני שירות אשראי, אבל זה מצריך פעולה יזומה, והדרישה להפסקת איסוף המידע היא רק ברירת מחדל, שכן המידע נאסף עליו בינתיים עד לרגע ההודעה, אם בכלל יזכור או יבין את חומרת העניין. הוכח שהצרכן-האזרח לא תמיד עם היד על הדופק והוא שוכח לתת את ההוראה להפסיק את המשך איסוף המידע עליו.
האם קיימת אפשרות של זליגת המידע הנאסף על-ידי המדינה? כל מי שעוקב אחרי החדשות מבין את הסכנה הטמונה במידע הנאסף. אמצעי המחשוב המודרניים והטכנולוגיה המתקדמת בתחום התקשורת מביאים עמם ברכה רבה בצד סכנות גוברות לפגיעה בזכותו של האדם לפרטיות.
נמצא שאבטחת מידע על נתונים דיגיטליים מוטלת בספק. יש לזכור כי מידע פרטי הוא בעל ערך רב, לרבות ערך כלכלי. כיום, בידי רשויות המדינה מידע רב על האזרחים הנוגע לכל היבטי חייהם, ובכלל זה ערך מסחרי. זה ילך ויתעצם בחוק נתוני שירותי אשראי שמאפשר איסוף מידע מסחרי על מצבו הפיננסי של צרכן האשראי. החשש הוא שייעשה במידע שימוש שלא למטרה שלשמה הוסמכו הרשויות לאוספו, וזו רק שאלה של זמן. מאגרי מידע אלה כאמור עלולים לסכן את שמו ואת עצם קיומו של הצרכן-האזרח. אם זה לא גרוע יותר משיימינג, אז מה זה?
עם חקיקת חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו אף הוקנה לזכות לפרטיות מעמד חוקתי, על-חוקי. סעיף 11 לחוק היסוד קובע, כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה". במדינת ישראל קיים כיום משטר בו הרגולטורים עצמם סבורים כי החוק בחלקו אינו רלוונטי, בפרט בנוגע לכל מה שקשור לזכות הפרטיות בגלל המציאות הטכנולוגית הדיגיטלית הקיימת כיום, ולכן אינו מספק הגנה טובה מספיקה. מנסחי החוק מודעים לכך שיש כאן פגיעה בפרטיות באופן בלתי-מידתי, שלא לומר בצמצום מרחב המחיה של היחיד-האזרח כתוצאה משימוש במידע הנאסף עליו. לשיטתם, ההנחה היא שהתועלת שתופק מההסדר המוצע עולה לאין ערוך על החשש מהפגיעה בפרטיות. לדידם, החוק המוצע, למזער את הפגיעה בפרטיות (האומנם ניתן לצמצם את הפגיעה בפרטיות?!) - אין ספק שישרת את אלה שיש להם, ואת אלה שאין להם ושחיים על הקצה זה לא ישרת כלל, הם יישחקו תחת גלגלי האכיפה והגבייה.
זה מזכיר את הקמת רשות האכיפה והגבייה על-ידי ממשלת נתניהו שחולשת על מימוש פסקי דין במזונות וגביית קנסות, ועל פעולות הוצאה לפועל, וכספים שיעברו דרך ההוצאה לפועל לטובת אלה שחייבים מזונות ו/או קנסות שיחולטו לטובת המדינה תחילה, ומה שיישאר, אם יישאר, יועבר לזוכים, שחייבים כסף למדינה, בין אם זה על מיסים ובין אם על קנסות וכיו"ב.
סוף דבר - הכל נשמע
יהיה מעניין אם החוק הנ"ל יחייב את אישור ו/או פיקוח בנק ישראל, שכן נראה שהוא בא לשרת קבוצות/חברות של מלווים חוץ-בנקאיים, שישרתו את המקורבים של בכירי הפוליטיקאים, שכן בנק ישראל יחייב גילוי נכסיהם של מלווים חוץ-בנקאיים, ואת זה אותן חברות לא יכולות להרשות לעצמן.
מפרשת השבוע, וילך: עם ישראל לפני כל שלטון ולפני כל מלך ו/או כל מנהיג. ביביקינג לא מבין את זה, ולכן הוא אינו מנהיג וחסר תכונות של מנהיג.
תובנה: התרבות הפוליטית במדינת ישראל בשפל, חברי-כנסת פועלים כמכונות הצבעה של ראשי מפלגתם, מפני שהם מחויבים לבחירתם (למעט יחידי סגולה), שלא לדבר על מפלגות שאין בהן פריימריז, ומנהיג המפלגה אוסף את חבריה אליו על-מנת שיעשו את רצונו. יש לציין ש-50 מתוך 120 מחברי הכנסת נבחרו על-ידי מנהיג המפלגה, או אם תרצו: הדיקטטור. מה זה אומר עלינו כחברה דמוקרטית?
