חיים יבין הוא הקונצנזוס. כבר שנים שהוא משדר לנו חדשות כמעט מדי ערב. לא מעוות פנים,לא מעלה גיחוך. הכול בחזות מאוד אובייקטיבית, מאוד מאוזנת, כמו שעיתונות ממלכתית צריכה להיראות.
צחקנו כולנו, לפחות הציניקנים שבינינו, על העובדה שהוא כבר שנים קורא את אותו הטקסט, צחקנו על כך שהוא לא יצא מהאולפן ברוממה מהיום שהכריז על המהפך ההיסטורי, אבל האמת היא שחיים יבין, הוא העיתונאי היחידי שמטיח בפנינו את האמת בפרצוף.
מעטים העיתונאים שמראים לנו את האמת בדקה שהיא מתרחשת, מעטים האנשים שמזיזים אותנו מהכורסא, לכאן או לכאן, בשעה שהם מתרוצצים על המסך. דווקא יבין, הצליח להוציא אותנו מהאדישות. בדיוק בשעה שאנחנו צריכים, ערב ההינתקות, הוא מראה לנו את החומר המדויק שממנו עשוי מלח הארץ. ועדיין, הציניקנים אוהבים להשתלח. להגיד שכל אחד צריך לעשות את תפקידו, ותפקידו של יבין הוא לקריין חדשות.
כבר שנים ארוכות שהשמאל הישראלי אוהב להיתלות בטור המפורסם של גדעון לוי ב"הארץ". לא היה להם, כנראה, אילן אחר להיתלות עליו. לוי מייצג את האסכולה "נוקטת העמדה", אסכולה שהיא חשובה מאוד כשלעצמה, אבל אנחנו זקוקים לעיתונות מאוזנת, שמראה את שני צידיו של המטבע הכואב הזה. יבין עושה זאת מצוין. נכון שהוא נוקט עמדה ברורה ועומד לימינו של השמאל הישראלי, אבל הוא בחר לבקר גם באתר ההנצחה לזכרה של שלהבת פס וגם בכור מחצבתו של אליקים העצני. הוא לא שכח להראות את הצד הישראלי, שגם הוא, כן גם הוא, כואב. לא אופנתי לדבר היום בשבחו של יבין, אפילו אני חורג ממנהגי ואומר כמה מילים טובות על בנאדם שהוא סמל הממסד, אבל יבין ראוי למחמאה. הוא הרוויח אותה ביושר.
זאת גדולה לקחת מצלמה ולצלם מערה של אחד ממתיישביה הוותיקים של חברון, להראות לחברה הישראלית שהאנשים האלה חיים עם חמור באותו החדר וישנים עם עין אחת פקוחה, כי השכנים היהודיים שמעבר לשדה, אוהבים לבוא ולאיים בנשק על הבנאדם הראשון שיתקרב. ימי ההינתקות תובעים מאיתנו להיות ערניים. לפקוח עיניים. אנחנו חברה קשה ואכזרית. זאת האמת וזו לא ההוכחה היחידה לכך. נכון, יש שני צדדים למטבע, שניהם צריכים להיראות, אבל אסור לנו לשכוח שבצד השני עומדת חברה, כואבת לא פחות, שאותה מגרשים בדרכים אחרות, חוקיות, בלי פיצויים, הכול בחסות הדמוקרטיה.
ימי ההינתקות מחייבים אותנו לחשבון נפש, לנשימה אחת ארוכה שבה חייבים לקחת חלק שני הצדדים. הימים המתוחים האלו מחייבים את עיתונאי ישראל להיות שלופי ציפורניים. כלב השמירה שלנו חייב להתעורר מתרדמתו. בזמן שמתנגדי ההינתקות שורפים צמיגים בכבישי הארץ, בעיקר כי האידיאולוגיה היא נר לרגליהם, בפאתי חברון חיים אנשים שמנהל מקרקעי ישראל מעדיף את היהודים על-פניהם. בידי היהודים, כמובן, נמצא הכוח הפוליטי. חיים יבין, הציב מראה בפנינו. הוא מכל האנשים הוכיח לכולנו שגם קריין חדשות הוא פוטנציאל לעיתונאי. הגיע זמנם של הציניקנים להתכסות מאחורי עטי הנובע שלהם. כל הפובליציסטים, כל כותבי הטורים שראו את הקסבה של חברון רק בתמונות, חייבים לצאת ממערכות העיתונים ולראות את הדברים בזמן אמת. חיים יבין הוא אולי ותיק עיתונאי רשות השידור המפרפרת, אבל הוא גם גבר בן 72, שראה לא מעט בחייו, ובכל זאת החליט לקחת מצלמה ולצלם את התמונות שכ"כ קשה לנו לראות, הוא לא הביע עמדה בלי להוכיח אותה, ועדיין הוא הראשון שקם להכריז שהמלך הוא עירום.
"ארץ המתנחלים" חייבת להעיר אותנו משנת הישרים שלנו, מאיר שלו ודוד גרוסמן התעוררו מזמן. ההבדל הגדול בינינו, פשוטי העם, לביניהם הוא שאנחנו רואים גם את אביה של שלהבת פס וגם את הוריה של הנערה שצלף יהודי ירה בה למוות. אנחנו, אמנם, מגרשים יהודים מביתם, אבל אנחנו גם משלמים להם את מיטב כספו של משלם המיסים, מספקים להם פתרונות דיור, והם חוסמים לנו כבישים ופוגעים במהלך חיינו. עניי עירנו, אכן קודמים, אבל כשמגרשים אנשים מביתם בדרך לא דרך, כשעוקרים להם את השדות שהם עצמם זרעו, זה לא מתפקידנו לשאול אם עשו להם ברית מילה או לא. זה באמת לא משנה. שני צדדים, כאמור, מראה לנו חיים יבין. מעטים האנשים שיסכימו איתי בעניין הזה, אבל זאת האמת.
אורי אבנרי, עתיר זכויות ככל שיהיה, לא הראה לנו את זה מעולם. באחת מהסצנות שיותר זעזעו אותי דיבר יבין עם חייל. הבחור הוא פחות או יותר בן גילי. בנאדם שגדל בארץ הזאת, משרת בצבא ההגנה שלה בימים שרובנו מתחמקים, הוא סיפר על קהות החושים ועל המתנחל שאמר לו לירות בילד הפלשתיני. זה היה אחד החלקים היותר קשים לצפייה. איך קורה מצב, במדינה נאורה כמו מדינת היהודים, שבה נער כזה שזה עתה סיים את בחינות הבגרות, צריך לעמוד מול אחיו לאותה הטרגדיה ולסרב לירות בילד פלשתיני, שלא מאיים על ביטחונו של אף אחד. שמעתי אינספור סיפורים על היחס המזוויע שזוכים לו החיילים מצד אחיהם המתנחלים, אבל פעם ראשונה שהסירחון עמד לנגד עיני. לא רחוקים הימים שאני אשרת בצבא הגנה לישראל. אני מפחד מהימים שאצטרך לעמוד אל מול הסיטואציה הזאת. אני בטוח במה אבחר, אבל ייקח לי לא מעט זמן להתאושש מהחרפה שכולנו אשמים בה.
אנחנו חייבים לפחד מקהות החושים שהולכת ותופסת תאוצה בדיוק מתחת לאף התתרן שלנו, שהסירחון מגיע עד אליו, אבל הוא מסרב להריח. אסור לנו לשכוח את כאב המשפחות שיפונו בתוכנית ההינתקות של שרון, אבל אנחנו חייבים לזכור גם את המשפחה שרוצה לעבוד בשדה שזרעה, ולא נותנים לה. כעיתונאי בתחילת דרכו, כבר שנים שאני קורא את עיתוני הארץ והעולם. מעטים הסיפורים שלא גרמו לי לצקצק בלשוני ולעבור הלאה. חיים יבין, כן דווקא הוא, גרם לי לזוז באי נוחות על הכורסא שבסלון ביתי. אנחנו חייבים לנצור את כאב המתנחלים, אבל לזכור גם את המטבע, ואת שני צידיו. אם הזיכרון הקצר שכ"כ מאפיין אותנו, יכה שנית, יהיה לנו מאוד קשה להתרומם, ולהיות שוב מדינה יהודית, וכן, גם דמוקרטית.
