מלחמה שאף פעם לא די לה

העשיר ביותר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון - שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת, אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל, הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון... שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68).

הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך-כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. לדוגמה, כשהוא מחווה דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על-רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69).

דוגמה נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק שמשך אף הוא את תשומת ליבי, עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי... ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הינו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) כשהוא בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על-כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'.

בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על-כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק, אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי, תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי או פירוקו ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי-אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 - חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה... המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160).

חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו התחלפות העיתים והתמורות הדמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה.

סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, 10 שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני... היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244).

נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244).

אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין, שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

החלק השלישי - "שבעה מדורי מלחמה" - אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה.

תפקידם של נשאי זיכרון הינו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה".

הקורא ימצא בו סקירה מפורטת, עשירה ומנוסחת היטב ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה, "מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה.

לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות ה-80 נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר... בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

עניין מיוחד במינו וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק.

הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'?

לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו - "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" - הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר שהסיפור אינו משחזר עובדות, אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת בתחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר, "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?" מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי, אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים הטענה הפותחת את הפרק נכונה והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא עניין שבתפיסה ושהיא חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו. שכן, דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב. אבל יש מה שפוגם בדיון.

אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן.

ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה או עם בנוגע לאירוע ספציפי, אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו באותה חברה תפיסות שונות ואף סותרות בקרב קבוצות מובחנות בתוכה. בהתאם לכך, אין זה אמור להפתיע שתוצאות מלחמת 73' - התפיסות לגביהן - שנויות במחלוקת. כך עולה לדוגמה ממחקר שערכתי על תוצאות המלחמה.

התפיסה הדומיננטית הייתה של "כישלון" בהתאמה לדימוי ה"מחדל". תפיסה אחרת של תוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל - לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון" במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי-אפשר להתווכח. הן מחזקות זהויות מובחנות של קבוצות בתוך החברה ומשקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן אפשר להסיק, שה"פרובלמטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה מתייחסת למשהו אחר - תחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לכן לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי".

גם מחקרו של ליבמן המצוטט כאן על-ידי אביטל, תומך בתובנה מחקרית זאת. אלא שליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסת ה"כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לפתרון הדילמה לכאורה, היא שהכישלון נשען על מיתוס ה"מחדל" - שכשלעצמו אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה.

אדרבה, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונלי, מכיוון שגלום בו פוטנציאל חיובי. הלקח שב"מחדל" הוא ששלטונות צה"ל וההנהגה השלטונית התרשלו למרות שהיה ביכולתם להתארגן כראוי למלחמה בציוד, נשק ואסטרטגיה. מדובר בהתנהגות בת-תיקון. עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). זאת אם מביאים בחשבון את הסבריו של ליבמן.

בחלק הרביעי של הספר - "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) - מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. הדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות המלחמה.

האכזבה נובעת גם מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמה, אביטל מגדיר מיתוס "לצרכי" הדיון שלו, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון".

נכון הדבר שמיתוס של קולקטיב נועד לשרת אותו, להיות פונקציונלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שהקולקטיב מאמין שהסיפור משקף אמת היסטורית. ובסיפור יש ממד בולט של דרמה. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס ומדבר בנפרד על הפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים, אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה, כדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין, ושביסודו של מיתוס "חדש" נמצאים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402).

מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, שייכים לפרדיגמה היהודית או לפרדיגמה הישראלית. לדוגמה, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", ה"קונספירציה", ה"ניצחון", ה"תבוסה" ועוד.

בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) - מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על-רקע אירועי המלחמה". למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה".

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על יהודי או ציוני על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג אחת מהדוגמאות שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שנמצאו אחרי המלחמה בזירות השיח השונות. התופעה קיימת גם בבדיקת תרומתו של הנרטיב הציוני לשיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי"... השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חרום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) - עוד תיאור פואטי נפלא של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לחזור ולהזכיר לקורא, שכמו רבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על-ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספר, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית", שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת, נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך, ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

הפרק האחרון בספר - "במקום סיכום" - מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית.

מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה, אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כקו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית.

ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. מערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה כתגובה לאילוצים שנכפו עליהם בעיקר בימים הראשונים למלחמה ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה, אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין, שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה".

סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מראה לא רק היווצרותן של מגוון תפיסות, אלא גיבוש קבוצות מובחנות בתוך החברה הישראלית והעמקת פערים אידיאולוגיים בה. ראוי היה לכלול בדיון את מסקנותיהם. ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום.