מקלט הטלוויזיה מהווה כיום זרז משמעותי במערכת החדשה של "עיצוב" פני התרבות והחברה האנושית. הוא פלש לרבדים נרחבים בפסוקת חיינו, והצליח להוליד תרבות שלמה המתחקה אחר דמויות שהוא בעצמו יוצר כפסַל.
חנוך מרמרי, העורך לשעבר של עיתון "הארץ", כתב באחד ממאמריו לעין השביעית כי "התכנים הפיקטיביים שעוברים בטלוויזיה הם ממשיים ומשפיעים לא פחות מאשר המציאות שהם אמורים לשקף". מרמרי, הצביע בדבריו על החריגה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" מהתחום הבידורי הצר, ופלישתה לתוך לב המציאות הישראלית. ואכן, שנתיים לאחר עלייתה לשידור, קרוב ל-80% מהישראלים, שהם למעלה מ-4 מיליון צופים, נחשפו לנבחרת החדשות של "ארץ נהדרת".
תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הפכה בשנתיים האחרונות לתוכנית הריאליטי המצליחה ביותר בישראל; "תוכנית ריאליטי" - בעיקר משום שבמסגרתה היא יוצרת תוכנית מציאות חדשה במתכונתה, על אופיו והרכבו של הציבור הישראלי. היא אינה מחסירה דיון חברתי, פוליטי או ציבורי, כואב ככל שיהיה. בתכניה ניתן למצוא את האנשים המשפיעים ביותר על חברתנו, וכן את הדמויות הדומיננטיות בצבירה התודעתית הקיימת. סודה, כך נראה, הוא בכך שהיא מבקרת אף את עצמה, כנציגת התקשורת, ואינה פוסחת על חולשותיה.
כך ניתן לראות את אופי הצגתו של מר הטלוויזיה, חיים יבין, של שלי יחימוביץ' כנציגת הפרשנים, יורת החיצים, ושל מגישי החדשות ה"קלאסיים".
עם חלוף השנים, הסאטירה הישראלית, במודע ובעקיפין, הצליחה להמריא לשיאים חדשים ויצרה תרבות ציבורית וחברתית חדשה. היא הניחה עניין ציבורי על סדר היום ואפשרה לאזרח מן הישוב להתחבר ולהזדהות עם קול המחאה בדמות מטאפורות בוטות ואמצעים אומנותיים. תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", מהווה למעשה את שיא ההתפתחות הסאטירית בישראל; התפתחות, אשר חרגה הרבה יותר מגבולות המצופה. וכאן למעשה טמון לב כוחה: עם הזמן היא הוכיחה כי בידיה לשנות סדר חברתי ושלטוני, עד כדי צריבת דמויות פוליטיות בתודעה הישראלית הכוללת, ומנגד מחיקתן מהזירה המדינית-חברתית.
"ארץ נהדרת" לקחה על עצמה את המשימה לנפץ "פרות קדושות"; זהו למעשה הדגל שמתנוסס מעל ראשם של יוצריה. השבילים שעברה התוכנית ברחובות הישראלים, הפכוה מתוכנית הומוריסטית בראשיתה - לסדרת מחאה חברתית באחריתה. אחרי ככלות הכל, השפעתה חצתה את עולם הבידור עמוק לעבר נבכי הזירה הפוליטית בישראל.
סאטירה, על צבירותיה השונות, מצליחה לעיתים להגיע לנקודות הדקות והרגישות בליבה של חברה מתוקנת; במקרים רבים היא משקפת ביטוי מוחשי למשטר דמוקרטי תקין. בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, היא נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי; בכך, היא כוללת את המתכון המדויק להתמודדות עם המציאות הישראלית המורכבת. "ארץ נהדרת" - הפכה היום ל"תוכנית הריאליטי" הטלוויזיונית הפופולארית ביותר, שבידה לעורר את צפונות הציבור כנגד המציאות הישראלית המתפוררת.
אחרי הכל, העונה השנייה רושמת רייטינג ממוצע של 30.3% בקרב משקי הבית, נתון שממקם את התוכנית כנצפית ביותר מאז הוקם ערוץ 2. ארבע פעמים רשמה התוכנית פיק של 39.9%.
וכך, תוכניות הסאטירה המצליחות בישראל הוכיחו כי ביכולתן "להפיל" או "להרים" דמויות ציבוריות. כיום, יועצי התקשורת של שרי הממשלה, כמו של נציגי "הדמויות" במערכת "ארץ נהדרת", מכירים בכוחה של התוכנית לשפר את התדמית הציבורית של הלקוח או לחלופין לנפץ עבודה ציבורית של שנים. לא לחינם הסכים המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, להציג את "המקור" לדמותו הסאטירית ולהתפקד לרשותה בתוכנית סיום העונה. כך היה אף עם ח"כ אחמד טיבי שהופיע במשרדי המערכת. עם זאת, הדוגמה הבולטת ביותר להשפעה הפרקטית של לנשק המתחדש בעולם התקשורת, ניתן לראות בדמותו של דן מרידור, הזכור כ"מיצי" מתוכנית הסאטירה "החרצופים".
עוזי כהן ודן מרידור;
המנצח והמפסיד במבחן הסאטירי
בתאריך 21.3.03 הופיע ראיון ארוך של ארי שביט עם דן מרידור במוסף ´הארץ´. הראיון נולד לרגל פרידתו של מרידור מהחיים הפוליטיים אחרי עשרים ואחת שנים של עשייה רציפה. במסגרת הראיון מבכה מרידור, אחד הפוליטיקאים הבולטים ביותר בעשייה הציבורית, את מר גורלו בעקבות הצגתו בתוכנית הסאטירה ´חרצופים´ כ"מיצי" שדמותו הולכת ונעלמת.
לדבריו, כוחו הגדול התרכז בעשייה ולא בצעקנות. ואכן, דן מרידור משקף אפוא אדם שפעל בציבוריות הישראלית במשך שנים, אך נפל לתהום עמוקה שממנה הוא לא הצליח להתרומם בעקבות תוכנית סאטירה. את התהום יצרו החרצופים במו ידיהם.
לא רק תהומות יודעת הסאטירה ליצוק. היא למעשה שופרם, קולם וכוחם של "החלשים", ובידיה לרומם מעלה דמויות נסתרות מהתודעה הישראלית. אנשים שעד לפני שנה לא ידענו על קיומם, הפכו בן לילה לדמויות מוכרות שעושות אגב עבודתן, רווח כלכלי על תחפושות לפורים. "ארץ נהדרת", הצליחה להחדיר למדורת השבט שיצרה, אנשים ופרצופים אלמונים שכיום ידועים לכל, ומהווים אטרקציה עיתונאית לכל דבר. דמותו של עוזי כהן, אשר לדעת רבים הקימה לחיים את כל הדעות הקדומות של שנות החמישים כנגד המגזר המזרחי, השפיעה גם על השיח הפוליטי לא מעט.
דוגמה לכך, ניתן לראות במאמרם הביקורתי של אמנון דנקנר ודן מרגלית על גל השחיתות בעולם הפוליטי. הללו מבקרים את המציאות הישראלית שבה "ריקא ציני בעל תפישה מושחתת של הכוח הפוליטי כמו עוזי כהן נהפך לאייקון מפלגתי וציבורי, לאיש רב כוח והשפעה ולאדם שמשחרים לפתחו". ברי הוא, כי באין "ארץ נהדרת" הציגה את דמותו של כהן, אנשי "מעריב" כלל לא היו חושבים להכלילו בדבריהם. סגן ראש עריית רעננה - הוא כיום "עוזי כהן" בזכות הסאטירה. בזכות "ארץ נהדרת".
וכאן הרווח וההפסד הכפול של מר עוזי כהן. לאחרונה נודע כי ראש עיריית רעננה, זאב ביילסקי, הוא מועמדו של ראש הממשלה, אריאל שרון, לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. את מקומו של ביילסקי בראשות עיריית רעננה אמור, עקרונית, למלא סגנו, מר עוזי כהן. עם זאת, חרף עבודתו המקצועית של כהן בתפקידו, רבים הרימו גבה למשמע הדברים. "הכיצד ייתכן כי עוזי כהן יכהן בתפקיד ראש העיר", תהו אחדים. והכיצד ניתן להאשימם?; אדם פוליטי, אשר מוצג במסגרת הסאטירית כ"קוף אדם" וכאחד שאינו יכול להוציא מפיו משפט שלם בשפה העברית, לא נתפס כמי שיכול למלא תפקידו המוניציפאלי.
לצד הרווח הציבורי של עוזי כהן מחשיפת יתר בתוכנית הטלוויזיה, ללא ספק ניתן לראות כי הנזק לא נסתר אף הוא מן העין.
אורנה (ג'ודי) בנאי - צריבת התודעה
משוכה זו תעבירנו לנקודה הקריטית בדיון על הסאטירה. רוב הדמויות הפופולאריות ב"ארץ נהדרת", נצרבו בתודעה הישראלית באותו אופן בו הוצגו בתוכנית. נמחיש ונדגיש כי עוזי כהן, לעד יישאר כ"מר "קומבינאטור" ממרכז הליכוד. כך היה גם עם דמותה של ג'ודי ניר מוזס-שלום. אשת שר החוץ, הייתה מוכרת בקרב התקשורת, אך עם זאת, לא העלתה ברוחה תפוצה כה רחבה של דמותה הטלוויזיונית. כיום, הציבור הישראלי, אשר לא הכיר קדום לכן את מוזס - מאפיינה עם הדמות שמציגה אורנה בנאי בתוכנית - על כל פגמיה ויתרונותיה. משהתפוצצה פרשת איילון-שלום לתקשורת, קל היה לזהות את הדמויות, וקשה יותר היה לנפץ השמועות.
מבחינת הציבור, אשת שר החוץ העומדת בראש פרשיית "השגריר" - היא-היא אורנה (ג'ודי) בנאי.
מעבר להשפעה הרחבה, בעצם תביעת חידודי הלשון, הצליחה "ארץ נהדרת" להביא לידי ביטוי את מחאתו של הציבור הדומם. האוכלוסייה שאינה מסוגלת להביע את מחאתה הפומבית, אלא פעם בארבע שנים - מוצאת לפתע קול קורא המסוגל לשמש להם כְּפה כנגד שחיתויות השלטון. הסאטירה, במובנים רבים, משמשת לכוחם המוחשי של ההמון.
מכאן, שבתקשורת ההמונים, סאטירה טובה, מושקעת וממוקדת - זוכה לרייטינג ואיכות; זאת, משום שהציבור צמא להוציא מחאתו כלפי חוץ, דבר המתאפשר לו בהזדהותו עם מרקע הטלוויזיה פעם בשבוע.
