עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן

יהודי התפוצות עוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות בהר-הבית, בעיר העתיקה ובכלל בארץ. אצלנו הגולים, קטעי חדשות, רשתות חברתיות, קשר טלפוני, חברא דחברא דאית ליה חברא, בני משפחה וביקורי מולדת, יוצרים מודעות ארצישראלית תמידית. כל אחד וסיפורו הוא, כל אחד ומסכת חייו המורכבת. כל אחד ופסיפס החיים המיוחד לו או להם.

הצד השווה שבהם שיש ליהודי התפוצות מידת מעורבות גבוהה מאוד בנעשה בארץ. כל אחד בדרכו מתפלל להצלחת אחינו כל בית ישראל בכל מקום שהם ובמיוחד בארץ הקודש. כאב חד מפלח את ליבנו כששומעים על פיגוע או איזו צרה שלא תבוא עלינו הפוקדת את אחינו בכל קצוות תבל ובפרט בארץ ישראל. הלב נחמץ בראותנו בחור מעוטר בתפילין ועטוף בטלית מועד בסמטאות העיר העתיקה ונבעט על-ידי נשים ערביות השמחות לאיד או ילד ליד אביו הנבעת מצעקות הנשים שבשוק. בשמחה ובכאב כולנו כאחד והרגש אחד הם לנו.

אלא שלהוותנו יש כאלה מיהודי התפוצות ואף מארץ ישראל, שבחרו לחבור לעוכרי ישראל ולהוציא את דבת הארץ רעה על-פני כל קצוות תבל. שוב ושוב שומעים על ועידה כזו או אחרת, ערוץ תקשורת זה או אחר שלא ידועים באהדתם לעניין היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט, הששים על כל בדל מידע המקטרג על מדינת ישראל. אלה חברו יחדיו, ביודעין או בלא יודעין, לשרש הפרה ראש ולענה המכרסם ללא הרף והורס כל חלקה טובה במה שנשאר מהציונות האמיתית.

ציונות זו אשר מלכיה, שופטיה, משורריה, נביאיה ומורי דורותיה במשך אלפי שנים שוררו והטיפו, נבאו, הדריכו, לימדו ונשאו תפילות לבורא עולם על "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב... יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ... סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ.. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"... "ציון המצוינת".

והינה עלו הקוצים הקמשונים והחרולים המכלים את הכרם בהבל פיהם. ויודעי דבר העושים במלאכה ומחזיקים בכלי המלחמה כבר חלקו עליהם, וכבר באו ברשומות ובתקשורת והוכח בעליל שאך שוא ידברו. אך, מחזיקים הם בטעותם, מרפים אינם מדבריהם ומרפים על-ידי כך את ידי אחיהם. ולא זו בלבד, אלא שחברו יחדיו לעשות את מעשיהם ולעבוד את אלוהיהם במסגד ותחת מצבת המוצבת באלמקטעה ברמאללה ואומרים בריש גלי ידינו רמה.

לאחר רבות בשנים שבה עדיני הנפש והרוח רקדו את ריקודי ה"מה יפית" הגענו ל"הצהרת בלפור". כל מעשי רצח שבתחילת המאה שעברה באירופה כונו "פוגרום" עברו שדרוג וכינוי חדש בא למחוזותינו - "מאורע" או יותר חמור "פרעות" צליל דומה מאוד ל"פרהוד".

ההיסטוריה שינתה פניה. "זכינו" לכינוי בעברית תקנית. אז נהיו "מאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו, תרצ"ח-תש"ה, "חורבן אירופה", "שואה" עם בשורת הכליון - "הפתרון הסופי".

יש מעמנו שזכרון דברים אלו חרות על לוח ליבם והוא המורה את דרכם לעצמאות ישראל ולריבונות גלויה ולא מתנצלת. ולא איחר הנער לעשות כי הוא חפץ בבת יעקב ויקרא לבריחתו מארץ ישראל ולחזרת ישראל לארצו "נכבה". ואז, כמענה לסיסמת "השומר": "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום"! באה הסיסמא: "בדם ואש נפדה את פלשתין!", "שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי..." ההבדל הוא שטליתו של האומר כולה שלי ולו היא, צבועה בצבעי הטלית והאומר כולה שלי ולא לו היא צבועה בחושך, דם ואש ורקבון. לעומת אלו הנדחים מבני עמנו המופיעים בדגל ארבעת הצבעים, יש לאחרונה, יהודים מבין המתפללים המתעטפים בטלית כדוגמת הדגל הלאומי שלנו. אכן, מרגש. אלו יזכרו לדראון ואלו יזכרו לברכה.

פתאום, ביום בהיר אחד בשנת תשכ"ד (28 במאי 1964), קם עם-לא-עם מבני ערב אשר ניכס לעצמו מורשת. "גם להם" יש "שואה" - "נכבה". "גם הם" "נושלו" מאדמותיהם "הירושות להם מדורי דורות". "גם הם" טוענים ל"זכות" על הר-הבית, חברון ושכם בו בזמן שבמזוזות הפתחים בחברון עדיין נראים שקעים - למי שעדיין לא הספיק להחליף או לסתת את אבני המזוזה.

רק לסקירה קטנה, מתי המעט מהאוכלוסייה הערבית אשר היו מאז המאה ה-7 עד תחילת המאה שעברה הגיעו ככוח אדם מארצות אפריקה, חצי האי ערב, עבר הירדן והסהר הפורה, סוריה, בוסניה(!) והסביבה לעבד את השדות בבעלות יהודית. נחלקו החוקרים באשר לגלי ההגירה ומספר ה"חודרים" לתחומי ארץ ישראל במשך תקופות השליטה הזרות בארץ, התקופה הערבית, הצלבנית הממלוכית העות'מנית והבריטית. תמימי דעים הם באשר למקום ההתיישבות שברובה הייתה בשולי ארץ ישראל, מעט בצפונה ומעט מזעיר במרכזה.

זאת ועוד, לפי מפקד האוכלוסין האוכלוסייה היהודית, בשנת 1948 מנתה כ-650,000 נפש לא כולל 108,000 ערבים, מתוכם 40,000 בעלי זכות בחירה. למה לתת לעובדות לבלבל את ההיסטוריונים החדשים? למה להפריע למכחישי השואה לעמוד דום בתאריך ה"נכבה"?

חברו עלינו במשחק הדמוקרטיה בבחירה מסודרת וחוקית אנשים אשר טובת הארץ מהם והלאה. מחד-גיסא, נהנים מחופש הבחירה, הביטוי והפעולה בצורה המוגזמת ביותר. מאידך-גיסא, משקיעים מאמצים עד כדי איבוד לדעת כדי לעקור את השורשים מהם הם יונקים ולכרות את הענף עליהם הם יושבים. וכי יעלה על דעת כל בר דעת, והתככים ומלחמות הפנים ביניהם יוכיחו, שפניהם לשלום או לדו-קיום.

הרי להשכין שלום ביניהם אינם יודעים כי אנשי ריב ומדון המה. ואין כאן מן העניין להרחיב על עושק מנהיגיהם את המענקים שקיבלו מאז "הסכם העקרונות" שהשימוש בהם לא נעשה לפי התקן. לשם הבנת העניין בקצרה, הסכום שנתרם על-ידי מדינות איחוד אירופה, ארה"ב וקנדה שוה ל-20 פעם את הסכום שאירופה קיבלה ב"תוכנית מרשל" לשיקום אחרי מלחמת העולם השנייה.

כלומר, סכום הכסף יכל להספיק לשקם את אירופה, לפי ערך הכסף העדכני, 20 פעם! ולזאת מנהיגי הערבים "נבחרי העם" היושבים בכנסת מתכחשים. יותר קל לשלהב את ההמונים וללמדם לידות אבנים ולרצוח אזרחים מאשר לדאוג לעתיד עצמם. "שהאדה"... היא מטרה בפני עצמה. אבנים יותר זולות מספרי לימוד ואחיזת עיניים קלה יותר מהשקעה בקידמה. ועלינו מה לעשות? צו השעה!

לא עוד בת הציון אשר ראינו בנביאי החורבן אשר נותרה כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה. לא עוד הצִיּוֹן אשר דרכיה אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ. לא עוד הצִיּוֹן אשר ממנה יצא כָּל הֲדָרָהּ ושָׂרֶיהָ הָיוּ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף... לא עוד תוריד חוֹמַת בַּת צִיּוֹן כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה...

ברגל זה, אשר בו "יראה כל זכורך אל פני האדון ה' אלוהי ישראל" מתפללים אנחנו, בארץ ובתפוצות, כדרך הנביאים ומצווים על ירושלים: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם? עִיר הַקֹּדֶשׁ! ומַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. והחלום עתיק היומין ייהפך למציאות שתראה כמו חלום "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחלְמִים... כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה... וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.

למורשת רוחנית והיסטורית כזאת אין אח ורע בדתות אחרות. שלנו מעוגנת היטב בכתובים ובממצאים אשר לעינינו מתגלים מדי יום בחפירות. המבקר בירושלים מוצא עצמו מוקף בנקודות ציון מן העבר. הר-הבית, משאת נפשו של כל יהודי, הכתל המערבי אשר ספג דמעות ולידו שפכו יהודים את צקון לחשם במשך אלפי שנים, עיר דוד, חומת שלמה, חומת נחמיה, שערי העיר אחד לאחד עם סיפורו, שערי חולדה האטומים על שם חולדה הנביאה "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה"... כל אלה חברו יחד בעיר אשר חוברה לה יחדיו לציוני הדרך של מורשת העם.

נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים. המקדש הוא אשר נותן עוז ותעצומות לעם. כמו תמיד נישא אל שמים כפינו לצפות לבשורת הגאולה "מה נאוו על ההרים רגלי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה" הרצף של בשורת הגאולה אומר דרשני. בראשונה מבשר, בשנית משמיע שלום, בשלישית, פלא! שוב מבשר? וכי למה? אך ההדגש הוא שהמבשר הוא טוב. וברביעית משמיע ישועה. כולן בשורות טובות, ישועות ונחמות.

מועדים לשמחה.