1. מה שמתרחש בהר-הבית ובסמטאות העיר העתיקה, שעה שיהודים מושפלים בעוון רצונם להתפלל, נתפס כעניין לדתיים בלבד, ולא היא.
ח"כ זחאלקה אמר לי שהוא אתיאיסט, אז מה עשה בהר-הבית? מה פשר קריאתו "זה הבית שלי, לא שלכם"? הרי "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים" (בראשית כ"ח, י"ז) - כל העמים מוזמנים לעלות ולהתפלל בהר. אז מה אכפת לח"כ לא דתי ממתפללים אחרים?
כמעט לאורך ההיסטוריה המוסלמית כולה היה מעמד ירושלים זניח. המחקר הראה שקדושת ירושלים במסורת האיסלאמית הושפעה במפגיע מקדושתה ליהודים ולנוצרים. יותר מאחיזת הצלבנים, ריבונות היהודים בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים היא אצבע בעיני מוסלמים רבים.
הנצרות והאיסלאם ביססו את אמיתותן על תפיסת החילופין: שתי הדתות הודו שהאל בחר בתחילה ביהודים, אולם לאחר שלא קיבלו את משיחיות ישו או שליחות מוחמד, עזב אותם ובחר בעם חדש: הנוצרים או המוסלמים. זאת הסיבה שהוויכוח התיאולוגי בין הנצרות לאיסלאם אינו בולט, לעומת מאות שנים ומיליוני דפים שהשקיעו שתי הדתות בעימות עם מורשת הבחירה והאמונה היהודיות. בעולם הנוצרי לגווניו מתחוללת מאז שנות ה-60 מהפכה תיאולוגית בסוגיית היחס לעם היהודי ותקפותה של תפיסת החילופין. בשנים האחרונות הבאתי קולות בעולם הנוצרי, הדוחים את תפיסת החילופין, או לכל הפחות מכירים בבכורת העם היהודי ובנביעת הנצרות ממקורותיה היהודיים. מכאן ההכרה הנוצרית בזיקתו ההיסטורית והדתית (והמשפטית) של עמנו לארצו.
2. לא כך באיסלאם. קריאה פשוטה בקוראן מפליאה עד כמה התמקד מוחמד ביהודים, במסורתם, בכתבי הקודש ובפניות אליהם להצטרף לדת החדשה. עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 פירסם אברהם גייגר דוקטורט באוניברסיטת בון תחת הכותרת "האם נטל (שאל) מוחמד מן היהדות?"
גייגר הראה כיצד שילב האיסלאם רעיונות יהודיים כמו תפילה, ארץ הקודש, מקדש, בית הכנסת, עלייה לרגל, ריבית, מלאכים, תעניות, צדקה, קורבנות, ייחוד האל, נביאים, אחרית הימים ומאכלות אסורים. הוא ניתח את הקירבה הסמנטית בין עולם המושגים התיאולוגי באיסלאם (המנוסח במילים עבריות) למושגים יהודיים; הוא דן בעיקרים דתיים שנגזרו מהמסורת היהודית, כמו ייחוד האל, ששת ימי הבריאה, שבעה רקיעים, שבעה מדורי גיהינום, התגלות ונבואה, שכר ועונש, עשיית דין, תחיית המתים, מלחמת גוג ומגוג לפני בוא המשיח (המהדי) ועוד. כמובן, גם עשרות רבות של סיפורי התנ"ך, התלמוד והמדרש המופיעים בגרסאות דומות או שונות בקוראן.
עד שהוסב למכה, היה כיוון התפילה הראשון לירושלים. הצום כחלק מתהליך תשובה, נשאב מאיתנו, ובתחילה נקבע בעשור לחודש הראשון (מוחרם) בלוח השנה המוסלמי. הבסיס לקוראן ולדת החדשה נמצא אפוא בתורת משה. קיימת ספרות ענפה בנושא. כדאי להתחיל בספרו המצוין של ד"ר
אבי בקר ז"ל, "מיהו העם הנבחר: סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה".
כחלק מתפיסת החילופין, שלפיה ירש האיסלאם את הדת היהודית, הולבש במסורת מוסלמית מאוחרת סיפור עלייתו השמימה של מוחמד ממקום מקדשם של היהודים, תוך שהוא קושר את סוסו המכונף "אל-בוראק" לכותל המקדש. רק בסוף שנות ה-20, לקראת מאורעות תרפ"ט, קשר המופתי אל-חוסייני את סיפור הסוס המכונף עם הכותל המערבי, ועוד טען בפני ועדת שאו הבריטית, שאף הכותל המערבי נמצא בבעלות הוואקף המוסלמי: "כותל אל-בוראק הוא חלק בלתי נפרד מחראם א-שריף וכי אין שם אפילו אבן אחת משרידי מקדש שלמה".
אבל ירושלים אינה מופיעה בקוראן אפילו פעם אחת. כל התיאולוגיה המוסלמית בנושא נשענת על פסוק עמום (סורה יז:1): "השבח למי שהסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (אל-אקצה)..."
הפרשנות האיסלאמית המקובלת ממקמת את "המסגד הקדוש" במכה ואת "הקיצון" בירושלים (למרות שלא היה אז מסגד במקום). פרשנויות מוקדמות טוענות שהמסגד הקיצון נמצא בשמיים ואפילו במֶכה. אחרים ראו בסיפור חזון לילה ולא מציאות, כפי שמובן מפסוק 60: "לא עשינו את החלום אשר הראינו לך אלא למען נסות את האנשים".
פיתוח הסיפור מופיע אח"כ בחדית' - המסורות המאוחרות על חיי הנביא - כדי לבסס את הדת החדשה כיורשת הדת היהודית. כנראה מוחמד שמע מפי היהודים שלא תיתכן נבואה מחוץ לארץ ישראל, ולכן היה עניין להדגיש שביקר בבית המקדש בירושלים, ומשם עלה השמימה. בהמשך אותה סורה נאמר: "...נָתַנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור והדרכה לבני ישראל..."
הקשר בין עליית מוחמד השמימה לסיפור מתן תורה ברור. ואכן, המשך הסורה (המכונה "סורת בני ישראל"!) מספר על תולדות העם היהודי הנבחר שפעמיים קיבל הזדמנות, אך כשל ושני בתי מקדשיו חרבו. לא רק מוחמד יורש את משה, אלא אומת האיסלאם החדשה יורשת את האומה היהודית כעם הנבחר.
היכן מתרחשת הדרמה של חילופי העם הנבחר לפי המסורת הפרשנית הזאת? בירושלים! מבחינה זאת, ההכחשה הנמרצת של כל זיקה יהודית לירושלים, ולבטח להר-הבית, היא מעניינת, משום שהיא סתירה מיניה וביה של האמונה המוסלמית בהיותה יורשתה של היהדות.
3. הדברים שהובאו פה אינם נוגעים בממד דתי מופשט גרידא; הם נוגעים לשורש אמונת האיסלאם, בוודאי בפרשנותו הנפוצה שאת פירותיה רואים כיום במזרח התיכון ובאירופה: לא עוד דת שבאה לעבוד את האל לצד דתות מונותיאיסטיות קודמות, אלא הדת האחרונה, יורשת היהדות (והנצרות), שמאמיניה מצווים להפיצה בעולם, גם בכוח הזרוע: "הוא אשר שלח את שליחו להביא את דרך הישר ואת דת האמת, כדי שישליטה על כל הדתות" (סא:9).
מה שמתרחש כיום בירושלים קשור לתבניות העומק הללו ומשליך על התהליך המדיני. יתרה מזו, הוא קשור לעתיד אירופה על עשרות מיליוני המוסלמים המוסיפים להגר אליה. בהקשר עומק זה צריך לקרוא את דברי הנבלה של אבו מאזן לפני כשבועיים, שליהודים "אין זכות לטמא ברגליהם המטונפות" את המקומות הקדושים בירושלים.
הניסיון להתייחס אל הסכסוך בן יותר ממאה השנים בינינו לערביי האזור רק כסכסוך טריטוריאלי, הוא עצימת עיניים של עמי ארצות נוכח תבנית העומק שהצבענו עליה, שככל שנוקף הזמן, היא מתנקזת - אם נרצה או לא - לאבן הראשה בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון: ירושלים והר-הבית.
