סיפורה של אוויטה שהיה לסינדרלה של המאה העשרים, וסופה הטראגי עם מותה מסרטן בגיל 33, לא יכול להשאיר עין יבשה. מה גם שבימויו המופלא, המוקפד והכה מקצועי של
משה קפטן, שבחר מבין מאות מועמדים את הקאסט הנפלא, הכוריאוגרפיה מלאת הקצב הדרום אמריקני הסוחפת של
אביחי חכם שמרתקת בכל שניה, התפאורה המלכותית היפהפיה המסוגננת של
במבי פרידמן המחונן, המילים הנפלאות שתרגם
דניאל אפרת בצורה כה מוצלחת, מבלי לחשוש להשתמש גם במילות שפת הרחוב שהיו חלק מההווי הרקע של ההתרחשויות; כמות התלבושות המהממות שעיצבה
ילנה קלריך בשפע כזה; ההדרכה הקולית הכה מדויקת של
דוקי עצמון שאת רוב השחקנים כבר הדריכה בעת היותם תלמידיה ב"בית צבי"; והפקטור הכה חשוב בהצגה - התאורה האקטיבית של ההצגה שעיצבה
קרן גרנק - עם הפולו-ספוטים שכה חסרים לרוב על הבמה הישראלית; הסאונד המצוין של ליאור טבת, וניהול המוזיקה של יוסי בן נון הנודע מ"קאמרי" ועוד, ועיצוב הפאות הכה טבעי והמרשים של אסנת שגיא - כולם נשענו על צוות מובחר ביותר (כולם כוכבים בעשייתם) שאותו נפרט בהמשך.
שירי מימון היפה שחזותה כה דומה לזו של אווה פרון, נגעה ללב בחשיפתה את הדרך רצופת היסורים והמהמורות שעברה הנערה בת ה15 מאז שפגשה זמר נודע -אוגוסטין מגאלדי (
רפי ווינשטוק, לאחר הצלחותיו באירופה) ודרשה ממנו לקחתה לעיר הבירה, בואנוס איירס. ועד שפגשה כזמרת מפורסמת בת 24 את הקולונל השאפתן חואן פרון בן ה-50 שהמשותף להם היה תאוות השלטון. ואכן,בהמשך, בזכות נאומיה באסיפות הבחירות, זכה פרון בנשיאות. אווה, שהפכה לאשתו וליד ימינו, הקימה קרן צדקה, שפירותיה הגיעו עד לישראל הקטנה שלאחר השואה, שהייתה נתונה במצוקה (הצנע); וזכור לי סיפורו של אבי ז"ל בילדותי, ששמיכות הצמר שלנו הם מתנה שנשלחה מאווה פרון לישראל. תרומותיה למפעלי הצדקה בארגנטינה, קנו לה את אהבת העם, (שכינה אותה אוויטה עם כינויים של אם האומה) יותר מאשר את פרון. היא הייתה המסד והעוצמה לכוחו הפוליטי, ובזכותה אוחד העם השסוע..
השפעתה עליו הייתה כה גדולה, עד שהיא העיפה באחת את המאהבת הצעירה של פרון מדירתו, כשם שמשליכים כלב מצורע, ונכנסה לחייו באופן טוטאלי.
רוויטל זלצמן הפילגש, בעלת קול הזהב כשל זמיר, מצליחה בסולו אחד שלה לפלח גם היא את ליבנו. מיכולת השירה שלה והקסם הנובע ממנה, מתבקש לראותה על הבמה בתפקידים ראשיים. כי כשרון כזה אסור להחמיץ.
אך ברקע של אוויטה במחזה ניצבת כל העת דמותו של המהפכן צ'ה גווארה, כמוכיח בשער, כמו דמות הצרצר ב"פינוקיו", ובעיקר - כמספר המלכד בהצגה את כל קטעיה למיקשה אחת.
רן דנקר יפה התואר ומלא הקסם, מלווה את אוויטה, לאורך כל ההצגה, כשהוא נושא על כתפיו הצעירות את מירב הנטל. הן ביכולת שירתו, במשחקו הבוטח, המגיע ישירות לכל צופה, ובתוכן הדברים שהוא נושא רוויי הרעיונות הקומוניסטיים האוטופיים, עם הדאגה לשכבות המצוקה בעם. דנקר הופך את צ'ה לדמות הראשית לצידה של אוויטה, בעוד פרון, בעלה (
אקי אבני נשוא הפנים ומלא ההדר) מצוי יותר ברקע, מה שעושה אולי עוול לשחקן המוכשר הזה. אך בסצינה בה היא עומדת לסיים את חייה, ומתעקשת להמשיך במאבק למען העם, הוא מצליח לגרום לה לחדול מהמאבק, באמרו לה את האמת האיומה במילים מפורשות. סצינה זו כמו שירתה של מימון לקראת פרידתה מעמה האוהב, מרגשים כל כך, שלמרות שצפיתי בהצגה המקורית בלונדון, וכן בסרט ובהפקת תאטרון הספריה המשובחת - לא יכולתי להישאר אדישה לסיפור ולטרגיות שלו.
זוהי אופרה של ממש, כמו שמחזות זמר רבים אחרים שכתבו טים רייס ואנדרו לויד וובר הפכו לאבני דרך במוזיקה של המאה העשרים, ותפסו את מקומן של האופרות מהמאות הקודמות. התענוג שהקהל זוכה לו מושג לא רק בזכות היוצרים הנהדרים והסולנים. בין הקאסט הרוקד ושר וממלא את הבמה בחדוות חיים דרום אמריקנית, תוך יכולת ריקוד מרהיבה, וקולות אופראיים, בולטים במיוחד
שחר פרץ כרקדן מקצועי, מלוטש ומבריק,
נדיר אלדד עם עושר הבעותיו ויכולת משחקו הדרמטית, בתוספת ליכולת התנועה, ולא בכדי הוצבו שני אלה כל העת בקדמת הבמה, לצד רקדנים מקצועיים כמו רוס מוגרלי האמריקני-הבינלאומי שכנראה ישאר בינינו, ושאר השחקנים הצעירים שכה מפארים את היצירה בנוכחותם, עם קאסט של 45 איש על הבמה, ששבעים איש מצויים עליה יחד עם אלה שמאחוריה.
מזמן לא נראתה הפקה כה מרהיבה, עשירה בכ"כ הרבה תלבושות מפוארות יפהפיות, בהקפדה על עיצוב כל חלק בהפקה, ובביצוע כה מושלם. היא תענוג שרוצים לחזור ולצפות בו שוב. שאפו לכל השחקנים והיוצרים, ולתיאטרון הלאומי שיודע להפיק גם מחזות זמר ברמה אופראית ברוח עכשווית.
