ממש ספר מתח

ביקורת על ספרו של דיוויד סזרני - הכובע של מייג'ור פאראן, פרשת חטיפתו של הנער אלכסנדר רובוביץ' בשלהי המנדט הבריטי, 2015, כנרת זמורה ביתן דביר, 319 עמ'

ספרו של ההיסטוריון דיוויד סזרני אינו case study על פרשת חטיפת והיעלמותו של אלכסנדר רובוביץ, הנער מדביק הכרוזים של לח"י מירושלים, עליו נכתב לא מעט בספרות של לח"י כולל על-ידי חברו לפעולות עזרא יכין. זהו ספר המספר את סיפור חייו ההירואים של קצין בריטי גיבור מלחמת העולם השנייה, על-רקע תהליך שקיעת האימפריה באותה העת, מה שהביא לחילוקי דעות בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי לגבי צורת הפעולה הדרושה ברחבי האימפריה.

לאורך הספר מתנהל ויכוח טקטי בין הנציב העליון קניגהאם לבין מפקד הצבא מונטגומורי, השש למלחמה נוסח מיגור מרד הערבים של שנות השלושים, וזאת למול משרד המושבות (למשל עמ' 73-74), כשבאוויר מרחפת האפשרות שבריטניה תצא מהארץ אם לא יסכימו הערבים והיהודים לחיות יחד תחת שלטון בריטי.

הפרק השני עוסק בהיסטויוגרפיה של רוי פאראן ונכתב כספר הרפתקאות. למרות שאהב לעורר את הרושם שהוא בריטי אימפריאלי, שנולד בהודו, הוא נולד באנגליה בשנת 1921, הגם ששנות חייו הראשונות אכן עברו במעונות צבא בהודו, ומכאן הערתו החשובה של מחבר הספר ש"ילדותו הקיפלינגית עיצבה את הבנתו בכל הנוגע להיסטוריה ולפוליטיקה, והחדירה בו את מושג הגבריות שלו: הוא התחנך להיות לוחם אימפריאלי"(עמ' 81). לכך יש להוסיף ש"מעולם לא יישב לגמרי בין תפקידו הסמכותי ובין המרדנות שירש מאבותיו האירים. יכולתו להבין את שני הצדדים ולהישאר, בסופו של דבר, מנותק משניהם, שיוותה לאופיו משהו משל שכיר חרב"(עמ' 81).

אומץ לב

כחובב סוסים התגייס רוי לחיל הפרשים אך הללו כבר משנת 1935 הפכו ליחידות משוריינות קלות, ולאחר אימונים הוצב "בגדוד ההוסארים של המלך" שנודע גם בשם ה"רג'ימנט השלישי הדוהר". טבילת האש הראשונה שלו הייתה באוקטובר 1940 בעת שנע בראש יחידת טנקים קלה בהתקפה שהניסה את האיטלקים בקירנאיקה. באפריל 1941 פיקד על אחת משתי יחידות טנקים קלים שנשלחה לתגבורת לכרתים. הוא ניפצע קשה בקרב ברגלו ופונה לבית חולים, שנפל בשבי. יחד עם פצועים אחרים הוטס לבית חולים במחנה שבויים ליד אתונה וטופל על-ידי רופאים בריטים וגרמנים, אך כשהחלים, ברח משם ועם אחרים רכש מפרשית קטנה להפליג למצרים. כשהם על סף התמוטטות נצפו וחולצו הנוסעים על-ידי משחתת בריטית ו"לפארן הוענק עיטור הצלב הצבאי על אומץ לבו בכרתים בתוספת פס לאות הוקרה על מנהיגותו בבריחה המופלאה הזאת (עמ' 87).

בינואר 1942 מונה לקצין המודיעין של הדיביזיה המשוריינת הרביעית וכעבור זמן קצר מונה כשלישו של גנרל "ג'וק" קמפל אך בתאונת דרכים, בנהגו ברכבו של הגנרל, התהפך הרכב וזה נהרג. אולם הוא ניצל וגם לא ניפגע מקצועית וביולי אותה שנה הגיע לאל-עלמיין ומונה להיות מפקד גזרה בקו החזית של הדיוויזיה המשוריינת השביעית ונקלע להפצצה גרמנית וניפצע קשה. "אחרי מסע מפרך של שלושה ימים באמבולנס הגיע רוי לקהיר ושם טיפלו בידו החבולה. הוא נותר נאמן לעצמו, וברגע שהיה מסוגל, ירד מהמיטה ובילה ליד ברכת השחייה ובמועדון הספורט גזירה" (עמ' 88).

לאחר מכן נשלח להחלמה לאנגליה וכעבור זמן קצר הופיע בפני ועדה רפואית וביקש שיסווג ככשיר לשירות פעיל. בפברואר 1943 הוצב ביחידת תגבורת שיצאה לצפון אפריקה והגיע לאלג'ירה ולא הצליח להשיג הצבה בארמיה השמינית. במקרה פגש את ידידו סנדי סקרצ'לי, איש השירות האווירי המיוחד ה-S A S והתקבל ליחידה זו בה למד את כישורי הלוחמה הבלתי קובנציונאלית (משהו כמו סיירת מטכ"ל של ימינו) סיים קורס צניחה, למד טכניקות חבלה, שיטות הסתננות וקרב מגע. את הקריירה שלו החל כסגן מפקד פלוגה של הרג'ימנט (הגדוד) השני בפיקוד הידיד שסיפר לו על היחידה. הוא השתתף במספר פעולות והמבצע האחרון שלו באיטליה היה ניתוק את קו הרכבת שהעבירה אספקה בחוף האדריאטי לקו החזית הגרמנית. הוא וקבוצה של שישה עשר לוחמים יצאו בספינת טורנדו ולפני היעד החליפו לסירות גומי וביצעו את משימתם בשלמות למרות מזג האוויר הגרוע שהיה." בשובם אל הבסיס המתינה להם "מתנת תודה": עיתונים וסיגריות מגנרל מונטגומרי, ופאראן זכה בפס השני לצלב הצבאי שלו"(עמ' 92).

בדצמבר 1944 נקרא פאראן לחזור לאנגליה ולהפתעתו מונה למפקד הפלגה השלישית של רג'ימנט S A S השני בצפון אטליה. הוא נבחר לתכנן ולפקח על פעולות מיוחדות מאחורי הקווים הגרמנים יחד עם פרטיזנים לשיבוש קווי האספקה הגרמנים, אך נאסר עליו להשתתף בפעולות בעצמו. אולם לא קצין כפאראן, לא יבצע פעולות בהן הוא חושק. על קושי הפעולה ניתן ללמוד מהמשפטים הבאים על נסיגת הכוחות: "-עזבו הפושטים את המקום ופתחו במסע רגלי שנמשך עשרים ושתיים שעות ללא הפסקה לבסיסם. פאראן התקשה לעמוד בקצב בגלל הפציעה הישנה ברגלו ונאלץ לרכוב חלק מהדרך על פוני. משהגיעו לבסוף ל"עמק טומבולה",הוא קרס למיטתו וישן ארבע עשרה שעות ברציפות"(עמ' 97).

מחבוא ארעי

עם סיום המלחמה באיטליה חזר פאראן לאנגליה. הוא הסדיר את חזרתו לרג'ימנט הקודם שלו, רג'ימנט ההוסארים השלישי של המלך, שהוצב בסוריה והשתתף בכיבושה מידי כוחות ישי. באוקטובר 1945 הרג'ימנט נשלח להצטרף לחיל המצב הבריטי בארץ ישראל ורוי עמד בראש פלוגה שריוניות. "בזיכרונותיו טען שהוא והחיילים הבריטים האחרים שנשלחו לארץ ישראל לא היו אנטישמים. בעיניו היו החיילים הבריטים אנשי טובי מזג ביסודם לא התעניינו בפוליטיקה" (עמ' 99). הרג'ימנט הוצב בבסיס הבריטי בסרפד (היום צריפין) וב-6 במרץ 1946 היה רוי עד לפשיטת יחידת אצ"ל שפרצה את מחסן הנשק והתחמושת. הוא ירה על הדופן האחורי של משאית המילוט ויצא בראש מרדף ו"שני יהודים פצועים נעצרו, והמשאית נתפסה עם רוב השלל"(עמ' 101). אולם בספר מערכות האצ"ל נכתב שביריות נפצע ומת מפצעיו הנוטר אליעזר פרידמן והמשאית "עברה בשלום את השער והתחילה מסתלקת מן המחנה במהירות כשאחריה דולקות מכוניות הדיביזיה השישית בלווית משוריינים. לאחר מרדף קצר עלה בידי הלוחמים להתחמק מרודפיהם, לפשוט את מדי הצבא ולהחליפם בבגדים אזרחיים, לפרוק את הנשק ולטמנם במחבוא ארעי בחולות ראשון לציון כדי להעבירם מאוחר יותר למחסן קבע" (דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי לאומי, המרד, 1944-1946, חלק רביעי, עמ' 240-241).

לאחר מספר פעולות האצ"ל ובכללן פיצוץ מלון המלך דוד עזב את הארץ באוגוסט 1946 כדי לשמש מדריך בסנדהרסט, עד שניפגש במרץ 1947 עם המזכיר הצבאי שאמר לו שעליו לחזור לישראל כדי להעמיד את בקיאותו בלוחמת מחתרת (למעשה בקיאותו הייתה בלוחמה נועזת נגד צבא) לרשות משטרת המנדט. הבסיס הראשי של היחידות המיוחדות היה בג'נין באתר ששימש מאז 1943 את כוח המשטרה הנייד. בתחילת אפריל 1947 יצאה היחידה של רוי מג'נין לכסות את אזור יפו תל אביב ירושלים. על כישלון פעולותיה אמר פאראן: " הצרה הגדולה ביותר הייתה שאיש לא ידע יותר מכמה מילים בעברית, ורק מעטים בלבד הגיעו לרמה הזאת" (עמ' 111).

ורק בעמוד 116-117 נפגשים הקוראים עם פרשת אלכסנדר רובוביץ. פאראן וארבע מאנשיו יצאו לסיור בערב ה- 6 במאי 1946 לסיור בשכונת רחביה הירושלמית ואז נתקלו ברובוביץ שנשא כרוזים". רוי החליט להסיע את הנער למקום מבודד "לתחקור נוסף" ויצא מירושלים. בשעה 20: 21 רשמו חיילים בריטים שאיישו מחסום בדרך יריחו במזרח העיר מעבר של מכונית משטרה שנשאה את לוחיות הרישוי M419N, שמו של הנהג היה " FARRAND" (עמ' 117).

רובוביץ נחקר יותר משעה ולבסוף הלם בו פאראן באבן והרגו כשהוא קשור לעץ. לאחר מכן הוא הורד מהעץ הופשט מבגדיו ונידקר שוב ושוב בסכינים ובכידונים. "אולי רצו לעורר את הרושם שרובוביץ הותקף בפראות בידי שודדים או ערבים מיליטנטים - רציחות כאלה היו נפוצות- ואולי קיוו כי ריח הדם ימשוך את התנים ששוטטו במדבר בלילה". השיא בעלילה מסופר בסוף הפרק: "דקה לאחר חצות נרשמה המכונית בשנית באותו מחסום צבאי, עושה את דרכה בכיוון ההפוך. אנו יודעים בוודאות על אירועים שהתרחשו רק משום שלמחרת בבוקר הלך רוי פאראן אל ברנרד פרגוסון וסיפר לו הכול"(עמ' 118). האחרון דיווח על השיחה לדיק קטלינג, סגן מפקד הבולשת שעמו היה מיודד, וכן לניקול גרי ( תוך שהוא מציין שהשיג מסמכים מכנופיית שטרן ובהם ארבעים וחמישה שמות) שהחליט לפי שעה לא לנקוט בכל פעולה שהיא בו בעת, שקציני משטרה גורסים כלפי חוץ שאין להם שום מידע על היעלמותו של הנער. המחבר מפרט את הליך חקירת הרצח כמו גם טיוחו. הראשון נבע מהעובדה שהמשפחה של הנעלם דרשה תשובות, מה גם שהיו עדי ראייה לחטיפה. פאראן עצמו החליט למלט עצמו ודרך עבר הירדן הגיע לסוריה. מאחר שהיה דמות צבאית ידועה הציעו לו הסורים תפקיד צבאי בדרגת קולונל "בתנאי שיכשיר את החיילים שלהם בטכניקות לוחמת שטח לא קובנציונלית"(עמ' 131). במקביל "התפוררה החשאיות המושבת שאפפה את הפרשה. הודות לארתור ג'יילס ולדבקותו במטרה, שלא לדבר על רוח הנקם שפיעמה בו, התפרסמה לבסוף הפרשה בעיתונות העולמית"(שם).

מסדר זיהוי

פאראן נטה לקבל את הצעת המקלט המדיני שהוצעה לו, אך כשעמד על כך שעבודתו המקצועית עלולה להיות מופנה נגד חיילי בריטים החליט לחזור מרצונו לארץ וב-16 ביוני הגיע לראש פינה. באותו יום גם הגיעה לארץ ועדת האו"ם המיוחדת לבדיקת המציאות הפוליטית.

ב-24 ביוני 1947 זומנו אחיו של רובוביץ למשטרה ונאמר להם שהיא לא מצאה את עקבות אחיהם הנעדר, "אבל יש בידם מידע ממנו עולה שהוא אינו בין החיים"(עמ' 162). האחים לא קיבלו מידע מעבר לכך וכשהציעו לשכור גששים להמשך החיפוש בוואדי קלט נאמר להם שהדבר מסוכן מדי. בצדק מעלה המחבר התמיהות הבאות: "אם המשטרה לא מצאה גופה, מנין לה הביטחון שהוא מת? אם הם יודעים שהוא נהרג, למה אינם אומרים זאת?"( עמ' 163).

אולם הדרמה לא הסתיימה כאן. פאראן עבר מסדר זיהוי בו לא זוהה והועבר מחזקת המשטרה לחזקת הצבא. אולם החליט וברח משומריו ובריחתו "כיכבה בעמודי השער בעיתוני לונדון" (עמ' 152). הדרמה סביב היעלמותו של רובוביץ לא שככה וסזרני מזכיר את שירו של אלתרמן " איה הנער ומעיר ש"עצם העובדה שהחוגים האלה בתנועת העבודה הארץ ישראלית אימצו אל ליבם חבר קבוצת טרור של" הפורשים" הייתה סימן מובהק לכך שפרשת רובוביץ איחדה את האוכלוסייה היהודית ותרמה להתנדפות הסמכות המשפטית והמוסרית של השלטון הבריטי בארץ ישראל" (עמ'158-159).

ביום שבת ה-28 ביוני הרגו אנשי לחי ארבעה חיילים בריטיים שנפשו בחוף תל אביב ובאותו יום נורו במסעדת "אסטוריה" בחיפה, קצין שנהרג ונפצעו שני שוטרים. כששמע פאראן על כך החליט להסגיר שוב את עצמו וב-29 ביוני 1947 הופיע בשער מחנה אלנבי בירושלים והודיע לזקיף על זהותו. הוחלט להאשימו בנפקדות ולעצור אותו עד תום הליכי גביית העדויות בשבועה. "ראובן נוחימובסקי, פרקליט תל אביבי נודע וציוני לאומי נלהב, עמד בראש התביעה לערוך לפאראן משפט פומבי בבית דין אזרחי. הוא חיבר מכתב גלוי לנשיא בית המשפט המחוזי ירושלים ודרש ממנו להסביר מדוע בית המשפט מתעלם מהסגת גבולו" (עמ' 168-169). אלם ההליך הצבאי התקיים והסתיים בזיכויו של פאראן (על הנערים עדי הראיה, שלא זיהוהו ראו עמ' 194), ולאחריו הוטס למצרים ומשם באוניה לליוורפול וברדתו מהאוניה התקבל בתשואות, ובמילותיו שלו הוא התקבל כ"גיבור עממי". סזרני מעיר שקבלת פנים זו שיקפה הן את המוניטין ההרואי ואת זיכויו במשפט כמו גם היה ביטוי תוסס לדעת הקהל באשר "מאז הפרעות ביהודים בימים 1-4 באוגוסט, געשה העיר מרוב עוינות ליהודים. ההתפרעויות בליוורפול היו קשות וממושכות יותר מכל עיר אחרת באנגליה" (עמ'205-206).

נהרג בטעות

ב-30 באוקטובר הופיע לראשונה פאראן בפני הציבור בטקס בבית השגריר האמריקני בו ניתן לו לגיון הכבוד כאות הוקרה על הפשיטה שהוביל על מטה הגיס הגרמני ליד לה-ספצייה. את קורות חייו עלה על הכתב בספרו רב המכר פגיון מכונף.

בתקציר המודיעין השבועי שלו ב-4 באוקטובר 1947 דיווח הנציב העליון כי "העיתונות העברית והציבור היהודי מגיבים במרירות. בפיכחון מאולץ הסבירו עורכי פלשתין פוסט לקוראיהם:" התיק נסגר, החוק אמר את דברו, ואין לערער עליו, ואין לערער על הפרשנות המדויקת של החוק". הביקורת העיתונאית לא אירחה לבוא: מדוע המשטרה לא חקרה את הבעלות על הרכב ששימש לחטיפה ב-6 במאי? מדוע בית המשפט לא שמע כל מידע על פעילותיו של פאראן באותו יום? מדוע לא נכח עורך דין שמייצג את משפחתו של רובוביץ באף לא אחד ממסדרי הזיהוי? מדוע לא נעשה מאמץ לברר אם הכובע שייך לפאראן, או אפילו מתאים לו? (עמ' 203).

במקביל הושם פאראן על כוונת לח"י. בבית הוריו התקבלו מכתיב איום. נתן פרידמן ילין מור בחר ביעקב חרותי להתנקש בחייו. זה התחזה לסטודנט למשפטים ונרשם לאוניברסיטת לונדון והקים תא לח"י לונדוני תוך שהוא מסתייע ב"לגיון העברי" שנוסד בסוף שנת 1945. בקיץ 1947 הגיעה ללונדון גם חברת לח"י דוריס כץ. "הדינמיט הושג בדרך פשוטה: חרותי ביקש את חומר הנפץ הזה במכתב ששלח לאוהדי לח"י בארצות הברית וקיבל את מבוקשו בדואר" (עמ' 211).

הסיקור העיתונאי על פעילות פאראן, שהפך למנהל בחברת בנייה סיפקו מידע מודיעני ללח"י מה גם שהיה מידע על ביתו של פאראן. בבוקר ה-3 במאי 1948 פגשה אמו של רוי את הדוורית שאמרה לה שיש עבורם חבילה אחת. באותה העת היו בבית בניה הצעירים: רקס בן העשרים חמש וקית בן השמונה עשרה וכן סבתם. לאחר כעשר דקות שמעה פיצוץ. קית שלא היה בקרבת הפיצוץ רץ לחדר האוכל "ומצא את רקס שוכב בפינה, בטנו קרועה לרווחה" (עמ' 221). החקירה המשטרית הצליחה לאתר את מונטי האריס שהיה קשור ללגיון העברי אך" יעקב חרותי לא התגלה, וחמק בחזרה לארץ ישראל" (עמ' 227). המחבר מביא את דבריו בראיון עם יוסי מלמן, שרקס פאראן נהרג בטעות:" מצער שנהרג אדם חף מפשע, זה לא היה מכוון. חבל שזה קרה. האם הייתי עושה זאת שוב? כן. זאת הייתה מלחמה, ובמלחמה יש טעויות ויש חריגים. אני מצטער שלא נהרג הרוצח"(עמ' 230). לעומת זאת בספרו אמת אחת ולא שתיים כותב חרותי ש"מנגנון נפץ הוטמן בספר מהודר של כל כתבי שיקספיר שמוען אל פאראן אישית". אך יותר מכך, הוא מציין שלאחר עשרות שנים הסכים פארן להיפגש עם בנימין גפנר ו"למרבה ההפתעה, הוא אמר כי מלחמתנו בברטים הייתה צודקת וכי הם טעו. אך המשיך להכחיש כי רצח את רובוביץ"(שם, עמ' 140). מוזר שכהיסטוריון, לא מצא לנכון סזרני להביא את נוסח כל דברי חרותי.

מורשת רעילה

פארן הלך מחיל לחיל. לאחר הלווית אחיו שב לסקוטלנד והשתקע בעולם העסקים. באוגוסט 1948 נסע לדרום רודזיה לנהל את חטיבת החציבה והבניה של "קייר וקודור (רודזיה) בע"מ". בסולסברי פגש בקנדית ונישא לה מאוחר יותר. באוקטובר 1949 הציע עצמו כמועמד המפלגה השמרנית לפרלמנט במחוז דאדלי וסטורברידג', הצליח בכך, אך ניכשל מול מועמד הלייבור. הוא היגר עם רעייתו לעיר מגוריה קלגרי בקנדה, חשב להקים רפת תעשייתית ומאידך כתב את הרומן" מרדף בג'ונגל" המבוסס על חוויותיו במזרח אפריקה וכן ספר מחקר על תולדות רג'מנט הקלגרי היילנדרס. בשנת 1952 החל לעבוד ככתב ב"קלגרי הראלד" ובשנת 1954 ייסד שבועון משלו "נורת היל ניוז". הוא גם החל שוב בקריירה פוליטית והצורף לאגודת השמרנים הפרוגרסיביים ובשנת 1961 נבחר מטעמם למועצת העירייה, וכעבור עשר שנים נבחר לבית הנבחרים של אלברטה. בשנת 1973 מונה לשר הטלפונים והשירותים, ובשנים 1976-1979 שימש כפרקליט המדינה. בשנת 1979 ניהל את אגודת רוכבי המרוצים של צפון אמריקה, בשל אהבתו לסוסים, וגם שימש שלוש שנים פרופסור אורח למדע המדינה באוניברסיטת אלברטה באדמונטון. הוא ניפטר בשנת 2006 וזכה להלוויה ענקית בקלגרי בה תואר כ"אזרח למופת" כמו גם "מופת לכל החיילים והחילות בכוחות המזוינים".

הגם קריאות הספר, כמו גם, העניין שיש בהיסטוריה האישית של רוי פאראן, אין הספר מתמקד בפרשת חטיפת אלכסנדר רובוביץ, אלא בקורות חיי פאראן כלוחם אימפריאלי על-רקע מלחמת העולם השנייה ואחריה. לא ברור מדוע דווקא תצלום מפיצוץ מלון המלך דוד הוא המככב על עטיפת הספר. אין בספר אהדה מיוחדת ללח"י כאל ארגון לשחרור לאומי, וטרור היהודים מתואר בדרך כלל בצבעים שחורים משחור. כך למשל באפילוג הספר כותב המחבר" המורשת הרעילה של החוליות המיוחדות זיהמה את המדיניות כקולוניאלית הבריטית למשך עשרות שנים. בטווח הקצר השערורייה הביאה לסילוק התביעות, מכל סוג שהוא, שהיו לבריטניה להמשיך לשלוט בארץ ישראל. ברור שפרשת פאראן הייתה רק אירוע אחד מבני רבים, שתקעו טריז בין האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ובין הבריטים. יתר על כן, היא הייתה מתונה לעומת הברוטליות דיכאו הבריטים את המרד הערבי עשר שנים לפני כן. והטרור היהודי היה קטלני הרבה יותר: בצורתו הקיצונית ביותר היה שרירותי לגמרי"(עמ' 238-239). כדי לשים דברים בפרופורציות, אציין שהבריטים תלו מעל 110 ערבים בתקופת מרועות 1936-1939 תוך התנהלות קשה עד ברוטלית בפעולותיהם. השרירותיות של פעולות לח"י הייתה בתקופת התנקשות בשוטרים בריטים לעשרותיהם, אך לא באזרחים. היו גם מקרי השתוללויות של חיילים בריטים לאחר פעולות טרור כמו גם פעולת טרור שביצעו בריטים ב-22 לפברואר 1948 בירושלים. אך למרות כל זאת, זהו ספר שנקרא כמו ספר מתח, מה גם שהוא כולל מספר תובנות מעניינות על הלוחם האימפריאלי הבריטי.