בדצמבר 1947 הוקמו "ועדות לאומיות" ערביות בכל רחבי ארץ-ישראל. להלן פרוטוקול אופייני מישיבת הוועדה הלאומית של חיפה (12 בדצמבר):

"נציגי הכפרים באו בפעם הראשונה. רשיד אפנדי פתח את הישיבה וברך אותם. הוא אמר שזה הזמן לצאת כאיש אחד להצלת כבוד העם הערבי. תפקידי הוועדה הם ארגון הכוח הלאומי והכנתו לשעת חרום. עלינו לשתף פעולה להגנת הערים וסביבותיהן, בהתאם להוראות הוועד הערבי העליון. כל האומה הערבית, לא רק בפלשתין, צופה עלינו ומשתתפת בהרגשותינו, והאל הוא מקור ההצלחה.

"בשם נציג הכפרים דיבר סברי מסעוד אל-מאדי: 'אנו מודים ליושב-ראש הוועדה על ברכותיו, ורואים עצמנו מאושרים להשתתף בעול ועדה זו ולהציל בגופותינו את המולדת.'

"פאריד בק סעד הציע שאחינו נציגי הכפרים יישבעו שבועת-אמונים. כל החברים עמדו, פאריד בק קרא את השבועה ונציגי הכפרים חזרו אחריו: 'אנחנו נשבעים בשם אלוהים הנעלה שנעבוד יחד בהתאם לעניין הלאומי ולחוקת הוועדה, נשמור סוד ונמלא אחר החלטות הוועדה בכל כוחנו.'

"רשיד אפנדי הציע להרכיב ועדה למניעת תככים ומריבות ולאיחוד השורות בכפרים, כדי שנוכל לעמוד מול היהודים. ההחלטה נתקבלה והוועדה הוקמה.

"רשיד אפנדי הציע להרכיב ועדה לאימון הנוער בכפרים ולקשר בין הכפרים. ההצעה נתקבלה והוועדה הורכבה.

"רשיד אפנדי הציע להרכיב ועדה שלישית, להערכת המצב בכפרים, כלומר לבדיקת מספר נושאי הנשק המאומנים בכל כפר, לארגון הקשר בין כל אחד מהכפרים ובין הכפר הקרוב אליו ביותר ולאיסוף פרטים על המושבה היהודית הקרובה לכל כפר. ההצעה נתקבלה והוועדה הורכבה.

"הוחלט להטיל על נציגי הכפרים להציב שומרים בכפרים. ועדות-משנה תוקמנה בכל כפר, להבטחת שמירה מאורגנת. רשיד אפנדי הציע לבקש מהממשלה לתת נשק להגנה עצמית לשבטי הבדווים ולכפרים הערביים שבאזור שפרעם, הממוקמים ליד מושבות יהודיות. ההצעה נתקבלה. "הוחלט לפרסם אזהרה מפני הבריחה מן הערים. את האזהרה ניסח ד"ר אחמד כמאל."¹

"הוועדות הלאומיות" קיבלו הוראות מהוועד הערבי העליון בארץ-ישראל (שהיו"ר שלו, חג' אמין אל-חוסייני, וכמה מחבריו שהו מחוץ לגבולות הארץ), אך ביקשו עזרה מהוועדה הצבאית בדמשק. הכפילות הזמינה משברים. על מבוכת ערביי ארץ-ישראל, בגלל הניגודים בין הסמכויות, כתב ביומנו טהא אל האשמי, ב-14 בדצמבר:

"היום הגיע לדמשק שייח' נימר אל-חטיב, חבר הוועדה הלאומית בחיפה, אשר נשלח מטעם רשיד חג' איברהים... הוא ציין כי אין לוועדה הלאומית בחיפה כל ידיעה על חלוקת הנשק שנשלח מן הוועדה הצבאית. מצב זה נראה בעינינו תמוה למדי, היות שנציגו של המופתי, אבו-איברהים אל-זריר, הודיע לוועדה הצבאית כי חילק לתושבי חיפה את שבעים ושניים הרובים אשר נמסרו לידיו. התברר שאבו-איברהים לא ציית להוראות הוועדה, וחילק את הנשק לפי הוראות המופתי. זה היה הגילוי הראשון של חוסר ארגון בפלשתין."²

שבועיים אחרי פרוץ המלחמה כתב בן-גוריון אל משה שרת, ששהה בניו-יורק: "המצב בקרב הערבים, לפי הערכתי. הוא בערך כזה: המופתי השתלט בציבוריות על-ידי הוועדים המקומיים שייסד, אבל האופוזיציה קיימת, אם כי אינה מעזה ואין בה כושר התנגדות אקטיבית. המוני הפלאחים עדיין לא הצטרפו למהומות, ובכלל אין להם רצון לכך, אולם ההתנגשויות בערים, ופה ושם גם בכפר, נוסף על ההסתה של העיתונות הערבית והפרובוקציות של אצ"ל, עלולים לסחוף גם אותם. עד עכשיו לא גילו הערבים ארגון מוצלח ותכונה יעילה, אם כי אומץ-ליבם עולה על מה שהיה מקובל עד עכשיו... יפו וחיפה הערביות נתונות לחסד שלנו. נקל להרעיב אותן. התחבורה הערבית המוטורית, שנעשתה גורם חשוב בחייהם, תלויה בחסדנו במידה מרובה. מיפו ומחיפה בורחים ערבים. הבדווים מהשרון עוברים לשטחים ערביים: לשכם, לנצרת ולג'נין. המלך (עבדאללה) עדיין עומד במרדו, אינו נותן יד לא למופתי אף לא לליגה. אם יעמוד עד הסוף לא ברור לי, אם כי יש סיכוי לכך."³

ב-11 בדצמבר נפגש שר-החוץ של עירק, פדיל ג'מאלי, עם ראש מחלקת המזרח-הקרוב במשרד-החוץ האמריקני, לוי הנדרסון. ג'מאלי הצביע על סכנת חדירת ברית-המועצות לאזור, הציע שמועצת-הביטחון תדון בסכנה זאת לשלום העולם, והבטיח שהערבים לא יתנגדו להקמת קנטונים עצמאיים בארץ-ישראל, ברוח תוכנית מוריסון-גריידי. הנדרסון השיב שממשלתו כבר החליטה לתמוך בתוכנית-החלוקה, ומוטב שהערבים ישלימו אתה.

"לעולם לא ישלימו הערבים עם החלוקה," השיב הדיפלומט העירקי. "הם יבחרו למות במלחמה. כשאמרו הערבים שהם מוכנים להקריב את חייהם כדי שהמדינה הציונית לא תקום לא האמין להם איש, אבל העולם עוד יראה שהם התכוונו למה שאמרו."⁴

ב-22 בדצמבר יצא סגן-הקונסול האמריקני, ולס סטבלר, מירושלים לרבת-עמון ונפגש עם עבדאללה, לראיון שנמשך שעה. המלך אמר לו כי צבאו – המחזיק עתה בעמדות אסטרטגיות בארץ-ישראל (עדיין בשירות הבריטים) – יתפוס את ארץ-ישראל כולה כשייצאו ממנה הבריטים, כדי למנוע תוהו ובוהו, וכי הוא ינסה להקים בה פדרציה. "אני היחיד באזור שמחפש בכנות פתרון של שלום," אמר עבדאללה לסטבלר. הרושם של סגן-הקונסול: "המלך היה מתוח מאוד, ונראה לא-בריא."⁵

בדוח ששלח ללונדון ב-25 בדצמבר, חיווה הנציב העליון לארץ-ישראל, סר אלן קנינגהם, את דעתו: הערבים לא יתמתנו, גם אם תגובת היהודים על התגרויותיהם תהיה מאופקת. הנציב הודיע כי עבד אל-קאדר אל-חוסייני בא לירושלים, ופירוש הדבר הקצנה של עמדת הערבים.⁶

דוד הורביץ נפגש בלונדון עם שר-המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס; עם הפקיד הבכיר של משרדו, ג'ון מרטין; עם חבר הפרלמנט, ריצ'ארד קרוסמן; עם יועצו הבכיר של בווין לענייני המזרח-התיכון, הרולד בילי, ועם העיתונאי היהודי, ג'ון קמחי, בעל קשרים עם אישים פוליטיים, והורוביץ דיווח לבן-גוריון (ב-31 בדצמבר) על פגישותיו אלה, וכן על שיחותיו של נחום גולדמן עם הקטור מק-ניל (שר-זוטר במשרד-החוץ) ועם קולונל צ'רטריס, האחראי מטעם משרד-המלחמה לפינוי מארץ-ישראל: אנשי משרד-החוץ בלונדון סבורים שאיבן-סעוד הוא מתון, ושנורי סעיד (שליט עירק) מעוניין בהסכם שיהיה מיוסד על חלוקת ארץ-ישראל, הוא אף מנסה להתקשר עם שותפיו לדעה זו במצרים, אבל המוני הערבים נוהים אחרי המופתי, והשליטים פוחדים מההמונים; לכן – סבורים אנשי משרד-החוץ – צפויה גרילה ממושכת בארץ-ישראל, והיא תערער את כוחם הפוליטי של היהודים.⁷

בסוף דצמבר סיכמו המומחים לענייני ערבים של הסוכנות היהודית ושל ה"הגנה": המופתי ותומכיו יצאו מאוכזבים מוועידת קהיר, בגלל אי-נכונותן של המדינות הערביות להסתבך במעורבות ישירה במלחמה ובגלל הסתיגותן מהחוסיינים. לפיכך החליט המופתי לקבוע עובדות בשטח וכך לחייב את מדינות ערב לפעול. חג' אמין – כתוב בדוח של המומחים – הורה לנאמניו בארץ-ישראל לתת "עידוד נוסף לאלמנטים המופקרים הממשיכים במעשי האלימות, ולארגן גרעינים של אנשי-מופתי נאמנים ומאומנים, שיפעלו עם אלה וידריכום. בניגוד לכך משתדלים מנהיגים מקומיים רבים ומוסדות שונים להשקיט את הרוחות, ובעיקר למנוע את יסודות-ההפקר מלהטביע את חותמם על הפעולות." ⁸

שתי מגמות אסטרטגיות היו לערבים בתחילת מלחמת העצמאות: א. להוכיח שהחלטת 29 בנובמבר אינה בת-ביצוע, או לפחות לסחוט מהיהודים ויתורים טריטוריאליים ומדיניים; ב. לערער את הכלכלה ואת מערכת-התחבורה של הישוב היהודי, כדי שלא יוכלו להקים תשתית למדינה. מגמה נוספת של המופתי הייתה להגביר את המחויבות של מדינות ערב לערביי ארץ-ישראל. המופתי דרש ממדינות ערב מתנדבים, שיסורו למרות נאמניו, ודרש גם יותר כסף ויותר ציוד צבאי.

שלוש משימות אופרטיביות – שלא הוגדרו – הנחו, כנראה, את המבצעים הטאקטיים של הערבים:

א. לערער את המורל של האזרחים היהודים בערים בהטרדות רצופות; בטרור; ברציחות המוניות, ובניתוק השכונות המבודדות והשמדתן; (משימה זאת מדריכה את פעילות הפלשתינים עד כתיבת שורות אלה, 67 שנים אחרי שנוסחה);

ב. לכבוש ולהשמיד ישובים יהודיים מבודדים, לשם הפגנת-כוח. ליעדי משימה זאת נבחרו הישובים שגבלו בשטח שנועד למדינת-הערבים, וישובים מנותקים מסיבות גאוגרפיות או צבאיות: יחיעם, גוש-עציון ויישובי הנגב; (לשם ביצוע משימה כזאת פועלים בעת כתיבת שורות אלה, גם ארגון החיזבאללה וגם ארגון החמאס).

ג. לבטל את הרצף של יישובי היהודים, על-ידי ניתוק עורקי התחבורה הראשיים תל אביב – ירושלים, תל אביב -חיפה, חיפה-טבריה, טבריה -ראש-פינה, והכביש לנגב, ועל-ידי ניתוק דרכי-התחבורה בתוך גושי-הישובים. (משימה זאת מדריכה היום את פעילותם של ארגוני הטרור ביהודה ושומרון).⁹

הפיקוד העליון, שהבין את המטרות המדיניות של הערבים, לא מיד איתר את משימותיהם האופרטיביות. בפרוץ המלחמה היו היוזמות המדיניות והצבאיות בידי הערבים. המטרה המדינית של הציונים הייתה מגננית מובהקת: לא לסכן את החלטת 29 בנובמבר. מטרתם האופרטיבית הייתה לשבש את מהלכי הערבים, ובייחוד את מהלכי המופתי ותומכיו, לא רק כדי למנוע ממנו ניצחונות, ומהיהודים מפלות ונזקים, אלא גם כדי לערער את מנהיגותו בארץ-ישראל ולמנוע התארגנות ערבית-פלשתינית, לקראת הקמת מדינה.

הלכי-הרוח של השלטונות הבריטיים נעלמו מעיני הפיקוד היהודי העליון. כמו הציבור היהודי, היה גם הצוות המוביל שלו שבוי באמונה – תוצאת שטיפת-המוח העצמית – שהבריטים אינם מתכוונים באמת ובתמים לצאת מארץ-ישראל.¹⁰ אחת הסברות הייתה שהבריטים זוממים לסייע לערבים להשמיד את הישוב העברי או לדחוק אותו למחוז לא-ריבוני ברצועת-החוף; סברה אחרת ייחסה להם כוונה לגרום "תבוסה קטנה" ליהודים, כדי שיבקשו מהם עזרה, שנותניה יקבעו את מחירה.¹¹ כל מעשה שעשו הבריטים התפרש לפי סברות אלה, ואף שלא נמצאה הוכחה ניצחת אף לאחת מהן, אפשר למצוא אותן או את עקבותיהן לא רק בהערכות-המצב מימי מלחמת העצמאות, אלא גם בדברים שהתפרסמו אחריה.¹²

האמונה בתככנותה של בריטניה, שנולדה יחד עם המהפך ביחס כלפיה, בימי "הספר הלבן", התחזקה כשעלתה מפלגת-הלייבור הסוציאליסטית לשלטון והנחילה ליהודים אכזבה נוספת. המיתוס האנטי-בריטי והאינדוקטרינציה העצמית הזינו את האמונה הזאת, ואצ"ל ולח"י הגדילו לעשות בתחום זה. גם הלוחמים וגם אנשי-העורף ראו תמונה מעוותת, ואילו גישתם של המנהיגים והמדינאים הייתה סכיזופרנית! מאחר שניהלו מגעים חשאיים עם הבריטים (למשל, בוועידת-לונדון), ואף הציעו להם בסיסים צבאיים במדינה היהודית, יכלו לעקוב אחרי ויכוחיהם הפנימיים ולדעת שאין הם רוצים להישאר בארץ-ישראל, אבל בכל זאת הם פעלו כאילו הדברים שאמרו לציבור – שאין הבריטים עומדים להסתלק מארץ-ישראל – הם האמת כולה. הגישה הזאת של המנהיגים סייעה להם לנווט את המדיניות הציונית ואת המאבק בתוך ים-הסתירות, אך גם הפחיתה מכושרם לקבל החלטות שקולות. אפשר להניח שזאת הייתה סיבת הטעויות בפירושיהם למידע השוטף על מעשי הבריטים ועל הצהרותיהם. פירושים אלה נעו בין אופטימיות משתוללת ("הפינוי יוקדם") ובין פסימיות קודרת ("הבריטים חורשים מזימה אפלה").

עד 29 בנובמבר – ולמרבה הפלא גם אחר-כך – הוליד הטרור היהודי תגובות-נגד מדיניות, צבאיות ואישיות, של הבריטים. התגובות המדיניות והצבאיות היו מוגבלות, בשל ההתחשבות באינטרסים של האימפריה. כמה מדינאים ואנשי-צבא בכירים, לרבות הרמטכ"ל ברנארד לו מונטגומרי, הציעו להגיב על הטרור במעשים נמרצים, אך מעשיהם לא חרגו, ברובם, מהמדיניות הרשמית; לדרגים הנמוכים והבינוניים במשטרה ובפקידות המנדטורית היו פחות מעצורים. רבים מהם שנאו את היהודים וראו בהם טרוריסטים ורוצחים. אחרים מהם סייעו לערבים במעשים, והיהודים ראו במעשיהם ביטוי של המדיניות הבריטית. לרוב יהודי ארץ-ישראל לא היה מידע על הסיוע שהגישו בריטים אחרים לישוב היהודי ברכש ובתחומים מבצעיים. לאנשי הפיקוד-העליון היו ידיעות מהימנות יותר, ואף-על-פי-כן ראו גם הם בסמל-המשטרה שרצח יהודים בשכונת-התקווה את מייצג המגמות הפוליטיות של ממשלתו.

הצהרתו המפורסמת של שר המושבות הבריטי ארתור קריץ-ג'ונס באו"ם, ב-26 בספטמבר 1947 – שבריטניה אומנם מתכוונת לפנות את ארץ-ישראל ושכוחותיה החונים בארץ לא יסייעו לאו"ם ליישם את תוכנית החלוקה – חוללה סערה. על "תקופת-מעבר" של שנתיים כבר לא היה מה לדבר, והיה ברור שארץ-ישראל תיקלע למלחמה ולתוהו-ובוהו מנהלי, כלכלי וחברתי. מנהיגי הישוב העברי הסיקו את המסקנות: הם התחילו מיד בהכנות למלחמה ולקבלת השלטון על השטח שהוקצה למדינה היהודית. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי הקימו ועדה שמשימתה "לברר את האפשרויות להחזקת שירותי המדינה." מסקנותיה של ועדה זאת הוגשו לבן-גוריון, ב-20 באוקטובר 1947.¹³ אף-על-פי-כן לא קיבלו מנהיגי הישוב את דברי קריץ-ג'ונס כפשוטם, אלא חיפשו בהם מזימה אפלה. אנשי הממשלה, הצבא והמשטרה – בבריטניה ובארץ-ישראל – הצהירו בכמה הזדמנויות¹⁴ שהם לא יכפו בכוח פתרון שלא יתמכו בו גם היהודים וגם הערבים. הם לא הסתירו את דעתם שכשיעזוב הצבא הבריטי את הארץ, ושני הצדדים היריבים יישארו בה זה מול זה, ישתרר בה תוהו-ובוהו.

שתי אסכולות יהודיות התווכחו על הכוונות שמאחורי ההצהרות האלה. רוב ראשי הישוב ואנשי זרועות הביטחון, סברו שהבריטים אינם רוצים לעזוב את ארץ-ישראל ושהם בוודאי ינסו להכשיל את תוכנית או"ם ויפקירו את הארץ לתוהו-ובוהו, כדי שהסכנה הפיסית תכריח את היהודים – ואת תומכיהם האמריקנים – לבקש מהם לחזור לשלטון ולהסכים לתנאיהם; אנשי האסכולה האחרת, שהיו במיעוט, טענו: הבריטים אומנם סבורים שיהיה תוהו-ובוהו בארץ-ישראל אך הם לא יסייעו לכך. הם יפנו את כוחותיהם מהארץ.

ראש הש"י המדיני, בוריס גוריאל, טען כבר בתחילת שנת 1947 שאין מזימות זדון בריטיות נגד היהודים ושהשלטון הבריטי על ארץ-ישראל אכן עומד להסתיים. אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בראשות ראובן שילוח, מתחו ביקורת קשה על מסקנותיו של גוריאל, אבל ראש הש"י, דוד שאלתיאל, היטה לו אוזן קשבת והביא אותו אל מנהיגי הישוב להציג בפניהם את הערכותיו.

ב-10 באוקטובר נתן שאלתיאל לאנשי צמרת הביטחון מסמך שכתב גוריאל בנושא כוונות הבריטים, "על יסוד ידיעות ומסמכים". גוריאל כתב: "מנוי וגמור עם הממשלה לחסל את משטר המנדט על כל התחייבויותיו... נעשית כבר תוכנית הפחתת הצבא בארץ-ישראל... את ההכרזות מטעם הממשלה, כי תשאיר את ארץ-ישראל בלי כל פתרון, במצב של תוהו-ובוהו, יש לקבל כלחץ פוליטי גרידא. כוונת הלחץ להכניע את הישוב לקבל תוכנית בריטית מקורית... מנהלי המחלקות הממשלתיות קיבלו הוראה להכין, תוך חודש ימים, תוכנית חיסול מחלקותיהם. לא נאמר בפגישה זו דבר על רצון הממשלה להשאיר את ארץ-ישראל במצב של תוהו-ובוהו. על מנהלי המחלקות הוטל התפקיד לעבד הצעות, כיצד לחסל את הרכוש הממשלתי – בעיקר מסמכים וארכיונים ולמי להעביר את העניינים שיש להמשיך לטפל בהם אחר חיסול המשטר הנוכחי."¹⁵

אבל רוב אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית האמינו שהבריטים אכן זוממים לחולל תוהו-ובוהו ורוצים בו. מנהלת המחלקה המדינית בירושלים, גולדה מאיר, כתבה על כך במברק ששלחה למשה שרת בניו-יורק ב-8 באוקטובר.¹⁶ אחרי שלושה ימים כתב לו על כך גם איש המחלקה המדינית, משה צימבל (יובל).¹⁷

ראובן שילוח סיכם את תפיסתה של "אסכולת המזימה" במסמך שהגיש לגולדה מאיר ב-16בנובמבר: "מתוך עיון בחומר שהגיע אלינו בימים האחרונים, נראה לי כי אפשר לומר בביטחון שהבריטים ינסו בכל הדרכים למנוע ביצוע החלטת או"ם. בהתחלה ניסו למשוך את הדיונים בלייק סאקסס, בתקווה שלא תתקבל החלטה במושב הזה (של עצרת או"ם), אולם משראו כי תמרון זה לא יצליח הפעילו את כל מכשיריהם בארץ ובמדינות השכנות להכשלת הצעות או"ם... כדי לבצע את זממם יחליפו את המופתי במנהיגות ערבית יותר מתונה, אשר תסכים למפרע לתוכנית נורי (סעיד)-מוריסון. מנהיגי הליגה (הערבית) כנראה הסכימו לכך. המועמד למנהיגות הוא מוסא אל-עלמי, הנהנה מתמיכתן של עירק ועבר-הירדן ומתמיכתו של עזאם פחה. האנגלים סבורים שג'מאל אל-חוסייני (נציג הערבים הפלשתינים באו"ם), אף הוא ינתק את קשריו עם המופתי ויתמוך במוסא אל-עלמי.

"התוכנית למעשה היא שברגע המתאים יכבשו צבאות עבר-הירדן, בעזרת כוחות קטנים מעירק וסוריה, את כל ארץ-ישראל, מחוץ לאזורים המאוכלסים ברוב יהודי, דהיינו, מחוץ לאזורים היהודיים לפי תוכנית מוריסון. ההנחה הבריטית היא שכוחה של ה"הגנה" אינו מספיק למנוע כיבוש ערבי של האזורים הערביים. האמתלה הערבית לאינטרבנציה (התערבות) צבאית תהיה 'שמירה על ביטחונם של אחיהם, ערביי הארץ', ולא, חס-וחלילה, כיבוש.

"האנגלים סבורים כי לאחר שיתבצרו הערבים ברובה של הארץ, לא יהיה ליהודים כוח מספיק להדפם מעמדותיהם. יתר על כן, הם סבורים כי לאחר מעשה יימצאו יהודים 'נכבדים', אשר יסכימו להתפשר עם העובדה המוגמרת, ואז אולי תימצא דרך גם לאנגלים לחזור לארץ כגורם מפשר בין היהודים לערבים. מסתבר שעבדאללה עצמו אינו מעורב ביותר במזימה זו, ושהאנגלים פועלים מאחורי גבו באמצעות ראש הממשלה, סמיר רפאעי.

"...מכל מה שידוע לנו ברור כי (הבריטים) יעשו הכול להכשיל את ניסיונותינו ומאמצינו להקמת אדמיניסטרציה בארץ, וייצרו עובדות מוגמרות על-ירי חיסול רכוש ממשלתי וכו', כדי להעמיד את האדמיניסטרציה שנקים במצב של חוסר אונים."

שילוח הציע לגולדה מאיר לארגן מתקפה עיתונאית נגד כוונות הבריטים. ו"על כל אלה אני מציע שנעשה ניסיון נוסף לשיחה עם האנגלים, פה ובלונדון, שמא עוד יעלה בידנו להניאם ממזימות שונות. למעשה אני מציע שאת תצאי בהקדם לביקור קצר בלונדון לשם זה."¹⁸

בשבוע השני של אוקטובר 1947 חזר סר אלן קנינגהם מלונדון לארץ-ישראל ואמר לבן-גוריון כי הוא בטוח שהעם הבריטי יכריח את ממשלתו לפנות את צבאה מארץ-ישראל; המטרד הזה נמאס לו. יושב-ראש הנהלת הסוכנות לא האמין לנציב העליון. בשיחה ההיא הזהיר קנינגהם את בן-גוריון מפני שפיכות-הדמים הצפויה עם הפינוי, והציע לו להגיע להסכם עם הערבים. דברים דומים אמר הנציב העליון לד"ר חוסיין חלדי, מזכיר הוועד הערבי העליון.¹⁹

כל השליטים הערבים סברו שהיהודים לא יסתפקו בחלוקה, יתפשטו אל מעבר לגבולות שנועדו להם ויסכנו את התשתית הפוליטית, החברתית והכלכלית, של המדינות השכנות. השליטים הכירו ביעילותם של יהודי ארץ-ישראל וביתרונם הצבאי, אך קיוו שבמלחמת-התשה ממושכת יהיו לערבים יתרונות, בשל אחיזתם החזקה יותר באזור. יותר מכול חששו מברית בין היהודים ובין עבדאללה. לחשוב על פשרה עם הציונים לא העזו, מפני שפחדו מההמונים – שהם עצמם הסיתו אותם נגד הציונים – ומהשפעת מהלך זה על מעמדם בעולם הערבי ועל סיכויי כל אחר מהם לתפוס בו עמדת מנהיגות. לפיכך, נענו ברצון לדרישות בריטניה לא להפעיל את צבאותיהם בארץ-ישראל עד סיום המנדט, והסתפקו במתן כסף, נשק ומתנדבים לערבים הפלשתינים, שעמדו כמעט לבדם מול היהודים, בשלב הראשון של המלחמה.

היוזמה בשטח נשארה אפוא בידי הציונים והחוסיינים, והשליטים הערבים תמרנו את עצמם לפאסיביות אסטרטגית וטאקטית. לכן נגררו אחר-כך – כמעט על-כורחם – למעורבות ישירה במלחמה, עם נתונים נחותים מאלה של היהודים.

הבריטים רצו לצאת מארץ-ישראל ללא פגיעה בנפש וברכוש. לפינוי נכסיהם הניידים נדרשו להם שישה חודשים. בחצי-שנה זאת התחוללה מלחמה בארץ-ישראל והם לא הצליחו להישאר יבשים בין הטיפות, אלא נגררו לפעולות נגד שני הצדדים ולתמיכה בשני הצדדים.

בממשל האמריקני נמשך הוויכוח אם לתמוך במדינה היהודית, או להתנגד להקמתה גם אחרי שפרצה המלחמה בארץ-ישראל. אחרי שתמכה ארצות-הברית בהצעת החלוקה, בהצבעה באו"ם, ניצלו מתנגדי-החלוקה האמריקנים את האירועים בארץ-ישראל כדי לשכנע את הנשיא בצדקת עמדתם. כשפרצה המלחמה, לא היה לציונים סיכוי לקבל מארצות-הברית סיוע מדיני וצבאי גלוי ורשמי, כמו זה שקיבלו מברית-המועצות.

אילו היה בידי הפיקוד-העליון יותר ידע, אולי היה פוחד פחות מפני הבריטים, סומך פחות על האמריקנים, וחושש פחות מפני הערבים. בדיעבד אפשר לומר "גם זו לטובה"; הפחד מפני הבריטים ליכד את היהודים, החשש מפני הערבים הגביר והרחיב את הכנותיהם לקראת הפלישה, הבלתי-סבירה כביכול, והאמונה התמימה באמריקנים מנעה מהם -ברגעים מסוימים – את הדיכאון המשתק.

על אי-הבנת כוונותיהם של הבריטים אפשר ללמוד מתוכנית נובמבר של מטכ"ל ה"הגנה". אומנם כתוב בתוכנית: "השלטון הרשמי של הבריטים יסתיים בעתיד הקרוב (שישה חודשים לערך)," אבל גם כתוב בה ש"במצב העולמי הקיים, ובכיוון הנוכחי של מדיניות-החוץ הבריטית, ממשיכה ארץ-ישראל להוות נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה לבריטניה" (אף שערכה ירד כשוויתרו הבריטים על הודו, ועל אף "שינויים מהפכניים בטכניקה המלחמתית, בזמן האחרון ובעתיד") בגלל צינור-הנפט מעירק²⁰ וגם כ"משמר-חוץ" לשדות-הנפט שבסעודיה, כבסיס לאבטחת תעלת-סואץ ולמפציצים כבדים, העשויים להגיע עד קווקז, וכחוליה במערכת האסטרטגית הימית, שתבטיח את שליטת הצי הבריטי בים-התיכון ובמערכת האסטרטגית היבשתית שמדינות ערב, יוון, טורקיה, אירן ופקיסטן כלולות בה.

"אין בידי הבריטים בסיסים אלטרנטיביים שיוכלו למלא את כל התפקידים האסטרטגיים החיוניים אשר ממלאה הארץ," כתוב בתוכנית-נובמבר. "אין בידי בריטניה לוותר לחלוטין על כל דריסת רגל אסטרטגית בארץ-ישראל." המסקנה: בריטניה מעוניינת במצב שיתאים גם להצהרותיה המדיניות בדבר פינוי ארץ-ישראל וגם לרצונה להחזיק בה בסיסים ולצמצם את צבאה.

איך תשיג בריטניה את מטרותיה? אפשרות אחת: פינוי בשלבים, שיביא לחלוקת הארץ על-פי תוכנית מוריסון-גריידי ושישאיר בידי בריטניה בסיסים בחיפה ובנגב. אפשרות נוספת: פינוי כללי ומהיר, שיביא להקמת מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל, ומדינה זאת תחתום עם בריטניה על חוזים צבאיים ותעניק לה בסיסים. "ישנם רמזים על קיומן של שתי התוכניות". אם כך ואם כך, הבריטים ודאי יסייעו לערבים.²¹

יומיים אחרי פרוץ המלחמה דרש בן-גוריון מקנינגהם לספק ליווי לשיירות היהודיות, לספק ליהודים מזון ודלק בכמויות גדולות, להקים משמר-עם יהודי באזור תל אביב, ולחזק את משטרת הישובים העבריים. הנציב דרש, לעומת זאת, שהיהודים לא יתגרו בערבים, ובן-גוריון השיב לו: "אם אתה מתכוון לשמחה שהייתה אתמול (כשנודע על החלטת או"ם), מותר ליהודים לשמוח. אני הייתי גם עצוב, כי זאת חלוקת הארץ. היהודים שמחו מפני שקיבלו עצמאות לאחר אלפיים שנה, והערבים צריכים גם הם לשמוח, גם הם קיבלו עצמאות."²²

ב-3 בדצמבר שוחחה גולדה מאיר עם מזכיר ממשלת המנדט, סר הנרי גרניי, ודיווחה על השיחה לבן-גוריון: גרניי "היה מתוק" והבטיח שהיהודים יקבלו תוך ימים אחדים את מחנה שרונה (הקריה) שליד תל אביב, ושיוקם משמר-עם עם נשק לגאלי באזורים שיתפנו מהבריטים. "גרניי ביקש קואופרציה וידידות, לשכוח הרע ולזכור הטוב," רשם בן-גוריון ביומנו.²³

בן-גוריון דיווח לשרת על שיחתו עם קנינגהם: הבריטים מתכוונים לפנות את אזור תל אביב מוקדם ככל האפשר. הם יצאו מארץ-ישראל לא אחרי 1 באוגוסט ואולי לפני כן. הנציב העליון התלונן על התוקפנות של ה"הגנה", טען שיש ליהודים נשק רב וקיבל אחריות למעשי יחידות הלגיון בשטחי ארץ-ישראל. השיחה הייתה נוקשה, סיכם בן-גוריון, והוסיף ניחוש: "מועד הפינוי יהיה מרוחק הרבה יותר."²⁴

יותר מכול הטריד את בן-גוריון החשש ממזימת הבריטים למנוע נשק ממשמר-העם היהודי ולספק נשק למשמרות-העם הערביים. שוטרים בריטים צורפו למשמר-העם של יפו, ובן-גוריון ראה בכך סיוע ישיר לערבים. גרניי כתב לו כי הערבים יקבלו נשק בכמויות קטנות מאוד וכי המשמרות שלהם יהיו בפיקוח בריטי, אך חשדותיו של בן-גוריון לא פגו לגמרי. במברק ששלח אל שרת כתוב כי לכאורה רוצים הבריטים להתפייס עם היהודים לפני הפינוי, אבל "רבים סבורים שיש גם מזימות-סתר להפוך את החלטת או"ם לתוכנית מוריסון, למנוע הקמת מדינה יהודית ולהרבות במהומות. איני יכול להישבע שאין אי-שם מזימות, אבל איני מאמין ביותר בקיומן."²⁵

ביום שנשלח המברק הזה לשרת, ביקר בן-גוריון, יחד עם גולדה מאיר, אצל הקונסול הכללי האמריקני בירושלים, רוברט מקטי, ואמר לו שממשלת-המנדט אינה שולטת במצב,²⁶ ובאותו יום עצמו אמר בישיבת מרכז מפא"י: "הניטרליות של הממשלה²⁷ בין התוקף ובין הנתקף קיימת רק כאשר ערבים הם התוקפים והיהודים הם הנתקפים... בממשלה יש שמחה לאיד."²⁸ אליהו אילת, שישב בוושינגטון, היה אופטימי יותר ממנו. ב-11 בדצמבר העריך אילת שהבריטים לא ינסו להכשיל את ביצוע החלטות או"ם ושהמנדט יסתיים במארס או באפריל 1948.²⁹

באמצע דצמבר 1947 כתב הנציב העליון קנינגהם אל קודמו בתפקיד, הרולד מק-מייקל: "קוצר-הראיה וחוסר-הריאליזם של הערבים והיהודים מדהימים אותי. הם מעולם לא האזינו להיגיון, ועכשיו, כאשר הם עומדים מול תוצאות שיגעונם, עדיין אין הם יכולים לראותן. אני משער שההיסטוריה תחזור על עצמה, היהודים יהרסו את עצמם והערבים ישקעו במשטר פאודלי... משרד-החוץ הבריטי עושה רק מאמץ קטן להסתיר את אהדתו החד-צדדית לערבים."³⁰

לגולדה מאיר אמר הנציב ב-17 בדצמבר: "פעם אמרת שגוי לא יכול להבין את היהודי; אני אומר לך שיהודים אינם מסוגלים להבין את ערכה של התאפקות הכוחות שלנו. על-אף הפרובוקציה של השנתיים האחרונות."

גולדה: "זה לא הגון. ידענו להעריך את זאת, ציינו את זה לא פעם. יודעים זאת."

הנציב העליון: "אני מבקש ממך שנעבוד יחד. את רוצה בזה, אני רוצה בזה. אני מקווה שיחד נשתלט על המצב. את יודעת שאני רוצה לשמור על חיי יהודים. זה תפקידי הרשמי, אבל לא רק בתוקף תפקידי אני רוצה שיהיה לכם יותר קל אחרי שנלך מכאן. עליכם למצוא דרך של הבנה וקואופרציה עם הערבים. אני זקן ממך, יש לי יותר ניסיון... שמרי על אנשיכם. אינני יכול להגיד את הכול... אני אומר מה שצריך לערבים; את הלחץ עליהם אינכם יודעים. אני מוכן לבדוק כל מקרה שיש לכם. כל טענה."³¹

באמצע דצמבר 1947 גברה אמונתם של מנהיגי הישוב במזימת הבריטים לסכל את הקמת המדינה ובסיועם המכוון לערבים. ב-15 בדצמבר אמרה גולדה מאיר לקונסול האמריקני מקטי שהיהודים יכולים להדוף את התקפות הערבים אך אינם יכולים לטפל בבת-אחת גם בערבים וגם בבריטים. הבריטים פועלים נגד היהודים – אמרה גולדה מאיר – והאיסור להשתמש במכוניות משוריינות, שהוטל על משטרת הישובים העבריים, מוכיח זאת. היא ביקשה מהקונסול להשפיע על ממשלתו לפעול למען הקדמת מועד ביקור ועדת-או"ם בארץ-ישראל, כדי שוועדה זאת תפקח עין על מעשי ממשלת-המנדט. בדוח ששלח לוושינגטון על השיחה הזאת כתב מקטי: זה הלך-מחשבה טיפוסי לאנשי הסוכנות היהודית בימים אלה, כשמתרבים הקשיים. בתחילה שמחו על פינוי הבריטים מאזור תל אביב, עכשיו הם רואים גם בו תוכנית שטנית, ועם זאת הם מתלוננים על הבריטים שנשארו ביפו, מפני שהם נאלצים להילחם גם נגדם וגם נגד הערבים.³²

לשירות-הידיעות של ה"הגנה" נודע שהבריגדיר קלייטון אמר בכינוס ראשי-הממשלות הערבים בקהיר כי "הבריטים מחסלים את הבסיס הצבאי שלהם בעבר-הירדן, ועם סיום שנת התקציב, או עם גמר הפינוי, הם יפסיקו לתת לעבר-הירדן את תמיכתם בהחזקת הלגיון, בסך שני מיליון לא"י." עזרא דנין הודיע למשה שרת ולדוד הורוביץ שהליגה הערבית החליטה לממן את הלגיון בתקציב של שישה מיליון לא"י, וכי לפי תוכניתו של הבריגדיר קלייטון "המלך יישאר מפקד הלגיון והאחראי לו כלפי הליגה. הלגיון יכבוש את כל הארץ וינסה להימנע ממלחמה ביהודים, אולם לא יירתע ממנה אם הם יסרבו להיכנע. לאחר הכיבוש יפתח במשא-ומתן עם היהודים, ותינתנה להם זכויות בגבולות תוכנית-מוריסון, וכך יהיו הבריטים נקיים מהאשמה של קשירת קשר נגד או"ם". יש להניח – אמר דנין – שהבריטים הם יוזמי התוכנית הזאת, או שהם הסכימו לה.³³ דומה שדנין הסתמך לא על מידע בדוק אלא על קטעי-ידיעות, ושבפיקוד-העליון הייתה נכונות להאמין במזימה האפלה של הבריטים כהסבר לתופעות חוסר-המשמעת שנלוו אל הפינוי.

בפגישותיהם עם נציגי הסוכנות בפאריס ובירושלים, טיפחו פקידי ממשלה צרפתים את החשד הזה. ב-19 בדצמבר התלונן מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ברגמן, באוזני הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ר. נוויל, על הבריטים, שעשו יד אחת עם הערבים. בדוח של ברגמן כתוב שהקונסול אמר לו כי הבריטים אינם מתכוונים לעזוב את ארץ-ישראל. "בכל הכרזותיהם הוא (הקונסול) מוצא סימוכין לדעתו זו. הם (הבריטים) יעשו הכול כדי להוכיח לעולם כי אין תוכנית החלוקה ניתנת לביצוע, כי זה כרוך בשפיכות-דמים בלתי-פוסקת וכו' וכו'... שלא נשלה את עצמנו באמונת-שווא שיהיה אפשר להסתדר איתם."³⁴

אחרי תקרית יהודית-ערבית-בריטית בנגב (ב-26 בדצמבר 1947, ליד משטרת עימארה)³⁵ כתב ואובן שילוח ליחזקאל סהר: "מתעורר מחדש הספק שמא צודקים הטוענים כי הממשלה הבריטית החליטה לעשות יד אחת עם המופתי והוועד הערבי העליון, במלחמתם נגדנו, ולחינם כל המאמצים שלנו לשדלם ולפייסם... הגענו למפנה עדין ומסוכן מאוד ביחסינו עם השלטון הזה."³⁶

אנשי הסוכנות החשדנים ראו בשר-המושבות, ארתור קריץ-ג'ונס, מיתמם חסר-בושה כשאמר להם שקשה לשלטונות לשמור על החוק והסדר בארץ-ישראל, מפני ששתי העדות אינן משתפות פעולה איתם ומפני שהחיילים מתארגנים לפינוי. "כידוע לכול, הממשל הבריטי מתפנה ויש רקע פסיכולוגי של תקופת-מעבר," אמר קריץ-ג'ונס, "ואף-על-פי-כן יעשו השלטונות הכול לשמור על החוק והסדר." הוא גם אמר שהערבים טוענים כי ה"הגנה" תוקפת אותם, ודורשים שהשלטונות יגנו עליהם, ושהבריטים אינם מסכימים שוועדת-הביצוע של או"ם תבקר כארץ-ישראל, מפני שהם מתנגדים לכפילות בשלטון.³⁷

היועץ הבכיר של בווין,] הרולד בילי, אמר לדוד הורביץ: "הנגב והגליל אינם ניתנים להגנה, ויש אצלכם מיעוט ערבי גדול מדי. החלוקה היא עתה בלתי-נמנעת, וכמוה ההתנגשות. אחריה אולי תיפתח הדרך לשלום, ולכם אולי תישאר רצועה צרה לאורך החוף. לאחר שהגליל והנגב יפלו בידי הערבים." הורוביץ הוציא מסקנה משיחה זאת: "מתחת לאדישות הרשמית, השלווה והרשלנות, כביכול, מתרקמת מזימה שסופה סערה איומה העשויה לגרוף עמה הכול." ב-31 בדצמבר שאל בן-גוריון את הורוביץ אם לדעתו יעזבו הבריטים את הארץ, והורוביץ השיב לו שכבר אין להם ברירה אחרת; בן-גוריון הטיל ספק במסקנותיו.³⁸

על המשבר בין הסוכנות לממשלת המנדט מעיד קטע נוסף משיחת גולדה מאיר עם מזכיר הממשלה גרניי בסוף דצמבר:

גרניי: "האם אין (לכם) אמונה בממשלה? היא משתדלת לעשות הכול למען החזרת השקט בארץ."

גולדה: "אין זה דבר של אמונה אלא של פירוש. אני מתקרבת יותר ויותר – למרות רצוני -לפירוש המקובל ברחוב היהודי."

גרניי: "דברי בגילוי-לב."

גולדה: "ממשלת הוד-מלכותו התנגדה מן הרגע הראשון לרעיון החלוקה, ולא קיבלה אותו עד היום, לכן היא עושה הכול כדי למנעה. היא מעוניינת אפוא בקשיים ובשפיכות-דמים. כשהחליט או"ם על החלוקה, הכריזה (ממשלת בריטניה) שלא תבצע אותה. אם עקב החלטת או"ם יש מאורעות בארץ, הרי הממשלה לא תתערב, כי התערבות כזאת עלולה להתפרש כעזרה לביצוע."

גרניי: "אם כן, זה משחק כפול מצדנו? כלומר, אנחנו עם הערבים נגד היהודים?"

גולדה: "לא בדיוק כך. הממשלה עוזרת לערבים במסווה של ניטרליות כביכול, גמרתי אומר לא לבקש עוד דבר מהבריטים."

גרניי: "רק לפני ימים אחדים יצאה שוב הפקודה לא לחפש ולא לקחת נשק (מיהודים), חוץ מנשק שנמצא אצל מתקיפים. אולם קשה לנו לקבל את האחריות על כל אחד מאנשי הצבא והמשטרה ועל כל מקרה."³⁹

גולדה מאיר דיווחה לבן-גוריון על חילופי-דברים אלה והודיעה לו שיחזקאל סהר מטפל בהחזרת הנשק שנלקח מהפלמ"חניקים בנגב (בתקרית עימארה) שממשלת המנדט אישרה תקן של עוד שלוש מאות נוטרים יהודים לשמירה על מוסדות ומפעלי-תעשיה; שבעוד שלושה ימים צפויה תשובה חיובית בעניין חיזוק משטרת הישובים העבריים, ושהשמירה על הרכבות תוגבר מעתה.⁴⁰

____

[בשבוע הבא: ארה"ב מתחרטת על תמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל ואנשי הממשל האמריקני מחפשים פתרונות חלופיים לבעיית ארץ-ישראל שלא יכללו הקמתה של מדינה יהודית; הקונסול האמריקני בירושלים מדווח בפרוץ המלחמה שטרור שולט בכל הארץ. דיווח זה משפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון; מטרות מנהיג ערביי ארץ ישראל המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני.]

1. ארכיון המלחמות של אורי מילשטיין.
2. שם, יומנו של טהא אל האשמי.
3. תעודות מדיניות, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 14 בדצמבר 1947.
4. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1310.
5. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1318.
6. 27. CO 537/2294, בדצמבר 1947. דוח מודיעין שבועי מאת הנציב העליון סר אלן קנינגהם.
7. יומן בן-גוריון, 31 בדצמבר 1947.
8. ארכיון מורשת בן-גוריון.
9. ראה: ישראל בר, "הצדדים המתמודדים בראשיתה של ההאבקות על ארץ-ישראל", מערכות ס"ב-ס"ג, יולי 1950. עמ' 5 ואילך: ארכיון אורי מילשטיין, כתב-יד של ישראל בר לספר על מלחמת העצמאות, שלא פורסם.
10. על-אף ספקנותם וחשדנותם של המדינאים כלפי כוונותיה של בריטניה. קבע הפיקוד-העליון כי ה"הגנה" תפעל על סמך ההנחה שהבריטים יסיימו את שלטונם ויפנו את ארץ-ישראל במועדים שהם הכריזו עליהם.
11. לפי אחת הגרסאות זאת הייתה מטרת ארה"ב במלחמת יום הכיורים בהובלת שר החוץ יהודי הנרי קיסינג'ר.
12. במאמר בדבר מ-19 בדצמבר 1947 כתוב: "האנגלים נוקטים מדיניות ניטרלית כדי לאפשר להם לעשות שלום בין הניצים לאחר שאו"ם לא ישתלט על המצב"; דב יוסף, קריה נאמנה, עמ' 115: "ביחסינו עם הבריטים פעלנו בערפל של איבה ואנדרלמוסיה. מלכתחילה היה לנו יסוד לחשוד בבריטים שיש להם טעמים אחרים בתגובתם להחלטת או"ם על החלוקה"; אבא אבן, פרקי חיים א', עמ' 97.
13. זאב שרף, שלושה ימים. עמ' 17-16.
14. למשל בוועידת לונדון בתחילת 1947.
15. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל ומסמכים שהמחבר קיבל ממנו.
16. ארכיון ציוני מרכזי.
17. שם, שם.
18. שם, שם.
19. שם, שם.
20. שקצהו הגיע לים התיכון בחיפה.
21. ארכיון צה"ל, תיק תכוניות אסטרטגיות, מסמך מס. 4, נובמבר 1947.
22. תעודות מדיניות 2, שיחת ד. בן-גוריון-סר אלן קנינגהם, בירושלים, ב1- בדצמבר 1947.
23. יומן בן-גוריון, 4 בדצמבר 1947.
24. תעודות מדיניות 21, ד. בן-גוריון למ. שרתוק (ניו-יורק), 8 בדצמבר 1947.
25. תעודות מדיניות 22, מכתב מד. בן-גוריון לסר אלן קנינגהם, 8 בדצמבר 1947; תעודות מדיניות 25, מכתב ה. גרניי לד. בן-גוריון, 9 בדצמבר 1947; תעודות מדיניות 29, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 9 בדצמבר 1947.
26. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1314.
27. ממשלת המנדט.
28. ארכיון מפלגת-העבודה.
29. תעודת מדיניות, 39, אליהו אפשטיין אל ישעיהו קלינוב (פאריס). 11 בדצמבר 1947.
30. מכתב מסר אלן קנינגהם לסר הרולד מק-מייקל, 19 בדצמבר 1947. ניירותיו הפרטיים של מק-מייקל, סנט אנתוני קולג'. אוקספורד.
31. ת"מ 59. שיחה בין הנציב העליון לגולדה מאירסון. 17 בדצמבר 1947.
32. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1314.
33. תעודות מדיניות, 90, ע. דנין אל ש. ששון, 4 בינואר 1948.
34. תעודות מדיניות 63, חיים ברגמן אל ג. מאירסון, 19 בדצמבר 1947.
35. היום קיבוץ אורים.
36. תעודות מדיניות 83, הערה 1, ראובן זסלני אל יחזקאל סחרוב, 27 בדצמבר 1947.
37. תודות מדיניות, 70, שיחת אנשי הסוכנות היהודית עם שר המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס ואנשי משרדו ג'ון מרטין וויליאם מתיסון. נציגי הסוכנות: ד"ר זליג ברודצקי, נחום גולדמן, דוד הורוביץ ויוסף לינטון.
38. דוד הורוביץ, בשליחות מדינה נולדת. עמ' 325-6.
39. תעודות מדיניות 85, גולדה מאירסון-סר הנרי גרניי, בירושלים ב-29 בדצמבר 1947.
40. יומן דב"ג. 29 בדצמבר 1947.