לא משנה כמה ערביות יפוצצו עצמן על השוטרים, כמה ערבים יתקפו יהודים בסכינים, כמה נהגים ערבים ינסו לדרוס יהודים, וכמה טילים יעופו מרצועת עזה, האירוע החשוב ביותר של השבוע הוא הניסיון של הערבים לפרוץ את גדרות רצועת-עזה בכוח ההמון.
ההיגיון שהינחה את מעצבי המדיניות של ישראל במשך שנים רבות, ההיגיון המנחה את ראש הממשלה להכיר במדינה פלשתינית מפורזת בלב הארץ, ההיגיון המנחה את "התהליך המדיני", הוא הכבוד למושג "גבול". עד כאן, ולא יותר, אנו כאן והם שם. קו ירוק, קו כחול, קו אדום, שטחי הפרדה, כוחות או"ם, כוח בינלאומי, וידוא תוואי הגבול. פריצה של הגבול הוא אירוע של אסון. גבול בין מדינות הוא קדוש - כה קדוש עד כי אירופה מוכנה לצאת למלחמה כלכלית על רוסיה כיוון שהאחרונה לא כיבדה את הגבול בינה לבין אוקראינה.
כל ההיגיון הזה נעלם בגלי ההגירה האימתנית מן העולם המוסלמי אל מערב אירופה. לפתע פתאום אין גבולות, אין חוקי הגירה, אין ביקורת על זהות הנכנסים למדינה, אין עונש על הגירה בלתי חוקית. כל דכפין ייתי ויאכל, כל דכפין יבוא ויפשע. מי שמתנגד לקליטה הכפוייה של זרים מוחלטים הנושאים איתם אידיאולוגיה של כיבוש אלים הוא פשיסט, שונא זרים, איסלאמופוב, ושלל הבעות סלידה ובושה. פתאום העולם המוסלמי הבין כי איש אינו עומד בדרכו למימוש ההיג'רה, לכיבוש בכוח ההמון שעליו חלמו זמן כה רב. פתאום החלו לנוע בלי לבקש רשות, או ויזה, או כל הליך המחייב ללכת בדרך החוק של המדינה המקבלת. לאחר שהיגרו בכוח ההמונים, משליטים המהגרים את דרכיהם על סביבתם, תוך
התעלמות אלימה מן החוקים המקומיים.
אין נאמנות למולדת
רצועת עזה היא מעבדת הניסוי של מדיניות החלוקה. אם הערבים יסכינו לחיות ברצועה בצפיפות המקבילה לזו של מישור החוף היהודי, אם ישכילו לבנות לעצמם דוכסות איסלאמית כמו לוקסמבורג, המקיימת יחסי שכנות טובה עם שכנותיה שמעבר לגבול, אם יוותרו על רעיון הפלישה, אז יש היגיון בחלוקת הארץ למען השלום. מזה כ-20 שנה שמדינת ישראל עורכת את הניסוי, בדרגות הולכות ומתקשחות של היפרדות. אך במקום לשאוף להיפרדות מכובדת, עוסקת הדוכסות האיסלאמית בחתרנות בלתי נלאית (זה המזרח התיכון החדש) מעל ומתחת לגבול, לגדר, לחומה, מן הים מן היבשה, באמצעים צבאיים, מדיניים וטרור, במטרה לבטל את הגבול ולפלוש לישראל. השיא הנוכחי הגיע בסוף השבוע כאשר שלחה הדוכסות אלפי שהידים בכוח כדי לפרוץ את הגבול, בהנחה שישראל, כמו אירופה, לא תוכל לעמוד בפני פלישה המונית של בלתי חמושים.
בשיחה עם ד"ר יצחק נוי, הילל פרופ' משה צימרמן העומד בראש המרכז לחקר גרמניה באוניברסיטה העברית, את גרמניה הצדיקה הקולטת את גלי המהגרים המוסלמים. לו הייתה ישראל צדיקה כגרמניה, הייתה גם היא קולטת את הפליטים מסוריה ובכך משפרת את תדמיתה הפשיסטית בעיני הישראלים שכבר בחרו בגרמניה כמקום שטוב לחיות בו יותר מבישראל, גער הפרופסור במארחו. כמנחה, לא היה נעים לנוי להנחית על אורחו מנה אחת אפיים. התגובה הנכונה היא שישראל כבר עכשיו היא בית מאונס ל-3 מיליון מוסלמים, וכדי שגרמניה תהיה "צדיקה" כישראל, עליה לקלוט 30 מיליון מוסלמים.
וזו הנקודה העיקרית. המוסלמים של ארץ ישראל אינם שונים מן המוסלמים הפולשים עכשיו לאירופה. המניע לפלישה הוא כתמיד ביזה של מי שכבר ייצר את העושר. אין להם נאמנות למקום, והמושג מולדת אינו רלוונטי עבורם. יש ג'יהאד, יש כיבוש, יש הכנעה, יש שלטון, יש ח'ליף, אבל אין ארץ מולדת שנאמנים אליה. הפוך לחלוטין מן העם היהודי שממנו מנסה צימרמן להיבדל, הגם שהוא שותה לרוויה מן הבאר, ויורק לתוכה בה עת. העם היהודי נאמן לארץ ישראל, לאורך אלפי שנים, ובכל מקום אחר הוא אורח בלבד, רצוי או לא. כשלא ירצה להיות אורח, הוא מתבולל ואינו עוד יהודי, כיוון שיהודי משמעו נאמן לארץ ישראל.
הפלישה המוסלמית, אם לאירופה ואם דרך רצועת עזה וסיני, מבטלת לגמרי את רעיון החלוקה של ארץ ישראל. שתי מדינות לשני עמים מחייבת קבלת מושג שאינו קיים מבחינתם - גבול. כיום ברור שאין גבול שלא ייפרץ ברגלי ההמון המוסלמי בגיבוי מאחור של מנהיגיו ומסיתיו. לכן גם הצורך בסיפוח רשמי של השטחים ששוחררו משלטון מוסלמי ב-1967 לשטחים ששוחררו משלטון מוסלמי ב-1918 - מיותר. השטח המצוי מערבית לירדן הוא יחידה אחת. נקודה. השאלה האמיתית היא עד מתי אפשר לסבול את נוכחותם של מוסלמים בשטח המדינה היהודית בעודם מסכנים את חייהם של היהודים כנורמה קיומית?
לשאלה זו ישנן שתי תשובות. האחת, עד ליום שבו יחליטו היהודים לעשות את העבודה שלהם בעצמם במקום להסתמך על עבודה ערבית. כל אותה פריסה ענקית של שוטרים וחיילים בסדיר ובמילואים היא למעשה מיותרת. לו כל אותם שוטרים וחיילים היו עושים את העבודה שהערבים עושים היום, היו הערבים נאלצים למצוא את פרנסתם במקום אחר. השנייה, עד ליום שבו אירופה הסופגת עכשיו גלי הגירה ענקיים תחליט לסגור את גבולותיה, הפנימיים והחיצוניים, ולצאת למלחמה על האויב שקיבלה לתוכה.
מלחמה זו תהיה עקובה מדם ואכזרית לא פחות מן המלחמה המתנהלת בסוריה שבה המיעוט העלאווי מקבל את כל הסיוע שיוכל לקבל - מרוסיה, אירן ועושי דבריה - כדי להרוג ולהגלות את מבקשי נפשו. כמו שאיש לא יודע מה ילד יום, שבוע, שנה או עשור בסהר הפורה (שבינתיים הופך למדבר!), כך אין איש יודע מתי יפרצו המלחמות הפנימיות באירופה המתאסלמת. בישראל ששליש ממנה מוסלמי יודע כל יהודי שנפשו תלויה לו מנגד מפחד שמא מוסלמי יחליט בהחלטה של רגע לנעוץ בו סכין, מברג, בקבוק שבור או לדרוס אותו במכונית דוהרת. באירופה לא הגיעה הפלישה המוסלמית לאותן שיטות, ולכן חלק מן האירופים יכולים להשלות את עצמם שחלוקת ארצם עם האיסלאם אפשרית. עד מהרה יגלו שלאיסלאם אין גבולות, שכיבוש איסלאמי אינו שונה מעשית מכיבוש נאצי, וכי שלושת הדורות של החיים הטובים תחת פקס אמריקנה וגאסט ארבייטרס הלכו לבלי שוב. ואם יש עדיין באירופה דור צעיר שרוצה לחיות חיי חופש - הם יילחמו.
