הסרט על רבין והמציאות

בימים אלו יוצא הסרט התיעודי על רבין. כשמתבצע רצח, ממש כמו שעכשיו רוצחים את האזרחים שלנו, קשה לבוא ולצאת נגד הקורבן. אבל, אנחנו צריכים להודות, למרות הקושי שבדבר, שרבין לא היה טלית שכולה תכלת – ואפשר אפילו לומר, שהוא שגה ובגדול!.

רבין הוא מי שלימד את האמריקנים להתעלם מהפיגועים, כאשר אמר: "יש לנהל משא-ומתן כאילו אין פיגועים ולהילחם בטרור כאילו אין משא-ומתן". לי זה מזכיר את האמירה של פרס: כן ולא...

גישה זאת לימדה את האמריקנים לבוא בדרישות לוויתורים מצדנו למרות הפיגועים, ואחר כך להאשים אותנו בפיגועים של המחבלים שהורגים בנו – כי אנחנו לא מתקדמים להסכם שלום.

רבין הסכים לקנות, לכאורה, בגישתו המקדימה למשא-ומתן, את החתול בשק הזה שהפלשתינים יפסיקו בעתיד את הטרור. אבל כשבאנו לנהל משא-ומתן עם הפלשתינים, לא יכולנו, כמובן לעשות את זה (דרשנו תמיד ערבויות). אבל ויתור מראש על הדרישה הזאת, ועמידה עליה במשא-ומתן עצמו העבירה לאמריקנים מסר כפול – שאנחנו סתם משחקים ומעמידים פנים!.

ככה איבדנו את שיתוף הפעולה שלנו עם האמריקנים שבלעדיו אין שום אפשרות להתקדם מול הפלשתינים. נשארנו עם הטרור הפלשתיני, שהכשרנו אותו, בדיעבד ועם הסרבנות (הצודקת לכאורה) שלנו לוויתורים על דרישות להבטחת ביטחוננו, גם אחרי שנחזיר את כל השטחים.

כאשר עמד על קצה התהום הפעורה בינינו לפלשתינים, רבין לא נהג בחכמה. הוא שכנע את עצמו שאין שם שום סכנה, ויש להתעלם ולגלות רצון טוב – אבל כשבשטח היה צורך לעשות דברים, התהום, כמובן, לא נעלמה.

כשמשליכים לתוך התהום הזאת תילי תילים של שקרים, קומבינות, מניפולציות ועיוות גמור של ההיסטוריה, מנקודת המבט היונית של "יהיה טוב" ו"סמוך", יוצאת מדינת ישראל עם ידה על התחתונה. היא מפסידה לא רק את תמיכת העולם, אלא את תמיכת ארצות הברית, הידידה הגדולה, שבלבלנו אותה לגמרי.

בקיצור, על המשפט: "לנהל משא-ומתן כאילו אין פיגועים", הייתי עונה במשפט של הגשש: "זה הכול כאילו, אז תחשוב שאני בא לעבוד כאילו.... אתה הבנת את זה מר ברוך?!" כן, רק בזכותנו הערבים מצליחים לעבוד על כל העולם, כאילו שהם רוצים שלום.