שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד, בעל תואר שני בפיזיולוגיה ולימודים לקראת דוקטורט בנוירופיזיולוגיה של המוח, בהדסה עין-כרם. בשנת 1974 עזב את התחום האקדמי, כשנשלח באקראי לקורס מחשבים, לצורך עבודה אקדמית, ומשם המשיך לקורס בן שנה של ניתוח מערכות במשרד האוצר. עיסוקו העיקרי כיום, פיתוח מערכות מחשב למוסדות גדולים.

תחומי עניין: כתיבה, קריאה (בעיקר ספרות עברית), קולנוע (למד שנתיים בבית-ספר לתסריטאות), בישול ויין, ברמן חובב באירועים (עשה קורס ברמנים בתל אביב), רכיבת אופני שטח (מסורת בכל יום שישי).

נולד בקיבוץ בית יהושע בשנת 1946. במשך 15 שנה עד לגיוסו לצה"ל, גר במושב בוסתן הגליל, שבגליל המערבי. ב-1966 עבר ל-15 שנים לירושלים, בה למד, עבד והקים משפחה. ב-1980 נסעה המשפחה לחמש שנים לניו-יורק, לצרכי עבודה, כשחזרו ארצה השתקעו ל-22 שנה בכפר סבא. מזה שמונה שנים מתגוררים בתל אביב.

שני נסיכים ומלכה הוא רומן הביכורים שלו. קדם לו ספר סיפורים קצרים בשם "החשוד המיידי" שראה אור בשנת 2010.

התמונה הזאת חרותה בזיכרונו מילדות. אישה יפה ואצילית נשענת על מעקה עץ של גרם מדרגות במבואה של בית מידות, על שפתיה חיוך קטן והיא צופה אל נקודה רחוקה. היא לבושה בהידור, כמו תכף תצא שלובת זרוע עם בעלה לראות את לה טרוויאטה בבית האופרה הגדול. על כתפיה צעיף פרווה, ושולי שמלתה מגיעים כמעט עד לרצפה.

זו הייתה סבתו, שמעולם לא פגש. התמונה הייתה תלויה בבית הוריו במושב שבגליל, במסגרת מוזהבת לצד פסל ברונזה: ראש של אדם חמור סבר, בעל עיניים חכמות וטובות וסנטר זקור. זה היה סבו, אמיל דוד, שהיה ארכיטקט בעל שם בבלגרד בשנות השלושים.

הוא נזכר בתמונה ההיא באוטובוס בדרכו לעבודה, כאשר במדור האופנה של הניו-יורק טיימס צדה את עיניו תמונה שנשאה את הכותרת "הנשים של שדרות ואצה אוצה כך התלבשו בבודפשט של שנות העשרים". גם המיקום הגאוגרפי התאים, ולרגע חשב שאולי זו אכן סבתו בתצלום.

הנוסעים באוטובוס היו שקטים ורציניים, חלקם שקועים בעיתון הבוקר. ריח הדפוס הטרי נישא באוויר. אחרים בהו מבעד לחלון, אפופים בשרידיו של החלום המתמהמה לפנות מקום למציאות. בשנים האחרונות, מאז שעברו לגור בשכונה שרייצ'ל כל כך רצתה לגור בה, הוא אינו זוכר חלומות. החיים נעשו דחוסים יותר מאז שירדה מהפרק האפשרות שיחזרו לגור בארץ. מבעד לחלון האוטובוס הוא מבחין באור החיוור שבחלונות בתיהם של משכימי קום, וכרי הדשא סביב הבתים טובלים בערפילי הבוקר.

לפני שנתיים הם שקלו לעבור לשכונה אחרת, אך חששו שהמעבר לבית ספר אחר יגרום לטלטלה אצל הבנות. באותה פרשת דרכים החל אלן להתגעגע לארץ, לקיץ דווקא, לריח רגבי האדמה הטריים לאחר החריש, לשפה העברית שחסרה לו מאוד. בקווינס עוד אפשר לשמוע עברית פה ושם, או להיכנס לפיצרייה המקומית ולאכול פלאפל.

הגעגועים הדירו שינה מעיניו, וגם כשכבר נרדם המשיך לגלות תסמיני חרדה. פעם או פעמיים העירה אותו רייצ'ל כשצעק מתוך שינה. היא הציעה לו ללכת לטיפול.

היום כולם הולכים לתרפיסט, אמרה לו. רק הישראלים עם הגאווה הזאת שלהם, חושבים שהם לא צריכים.

אלן כמובן סירב, אך ההרהורים האלה המשיכו לייסר אותו במשך חודשים. רייצ'ל התנגדה בכל תוקף. היא נולדה וגדלה כאן, ולמרות היותה תומכת גאה בארץ ישראל, היא העדיפה להמשיך לתמוך בה מרחוק, מביתם היפה שבשכונה היוקרתית עליה חלמה.

כשירד מהאוטובוס ברחוב 34, נשאב אל נחיל האדם הרוחש והממהר. גברים במעילים, אוחזים תיקים ועיתון הבוקר מקופל תחת זרועם, נבלעו לתוך הבניינים הגבוהים כמו רובוטים ממוקדי מטרה. קול צלצול הפעמונים של אנשי צבא הישע נשמע מכל עבר, וריח חרוך של ערמונים מילא את האוויר. אלן פילס את דרכו בקושי בתוך נחיל האנשים היורד במדרגות הפֶּן סטיישן, ונצמד לצד של היורדים.

בהמולת הרכבת התחתית עלה בו החשש שהמצגת שהכין לישיבה של היום אינה בהירה דיה. הוא אמור להציג בפני צ'רלי, סמנכ"ל המחשוב של בנק ההשקעות בו הוא עובד, את ההתקדמות בפרויקט, ולהראות כיצד הוא מתכנן להדביק את הפערים שנוצרו בלוח הזמנים.

בזמן האחרון הוא עובד קשה ולא מבלה מספיק עם בנותיו. אתמול, כשחזר הביתה, הן כבר היו מוכנות לשינה, ונינה הבכורה, בת השמונה, ביקשה ממנו שיקרא לה סיפור לפני השינה. הוא הקריא לה את העץ הנדיב ולקראת סוף הסיפור זלגה דמעה חסרת בושה על לחיו. נינה הבחינה בכך ושאלה אם גם הוא אהב לטפס על עצים.

שמונה בבוקר, אבל אלן מרגיש כאילו חצי יום כבר מאחוריו. השגרה הזאת של נסיעה לעבודה מתחילה להיות לו לזרא. כל בוקר בחמש וחצי הוא מגשש את דרכו בחשיכה, מתלבש בשקט ויוצא. אוסף את העיתון מתיבת הדואר, קונה כוס קפה ליד תחנת האוטובוס. בכל בוקר אותם הפרצופים ואותם הסיפורים.

מזה זמן רב הוא נעדר ממועדון הספורט, והלחץ בעבודה נותן בו את אותותיו. מיחושים שונים מציקים לו. פעם היה משחק כדורסל עם חברים בכל שבת ושלישי. אבל כשהוא מגיע הביתה כל יום בשמונה ערב הוא נאלץ לוותר על כך. חבר מהעבודה ניסה לשכנע אותו להצטרף אליו בהפסקות הצהריים ולהתאמן במכון הכושר הסמוך למשרד.

אתה מרוויח פעמיים, אמר בחיוך, פעם אחת אתה חוסך ארוחה מיותרת, ופעם שנייה מוריד את הבטן.

למה לא, בעצם? חשב לעצמו. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים.
הדלתות נפתחו. אנשים נדחקו פנימה. אלן היה שקוע בעצמו ולא שם לב שכבר הגיע לרקטור סטריט. הוא נחפז לצאת לפני שנסגרו הדלתות ומיהר על הרציף לכיוון היציאה. הרציפים נרעדו בבהלה ולמנהרה נכנסה בשאון מחריש אוזניים רכבת מהכיוון הנגדי. ביציאה קידם את פניו האוויר הקר של נובמבר, עם ריח קפה ומאפים טריים מהעגלות שעל המדרכה.

השמיים הניבטים מחלון המשרד הם בצבע כחול עמוק, שאינו מרמז כלל על הקור העז שבחוץ. הוא תלה את מעיל הצמר הכבד על הקולב ונזכר שוב בתמונה מהעיתון. האם הוא יכול להיות בטוח שזו אינה סבתו, לואיזה?

הוא נזכר בשיחת הטלפון המוזרה שקיבל לפני שנה, באמצע ארוחת ערב משפחתית. מצדה השני של השפופרת נשמע קול גברי דובר עברית, נמרץ וסמכותי:

שמי אפרים להב. אני עיתונאי של הג'רוזלם פוסט. אני מבקש להיפגש אתך ולשוחח בעניין כבד משקל.

אלן היה מופתע וסקרנותו התעוררה. הם קבעו לארוחת צהריים במסעדה האיטלקית הקטנה האהובה על אלן, בסמוך לכנסיית טריניטי בעיר התחתית

אפרים להב סיפר שהוא עומד לפרסם מאמר על כישלון מבצע ההעפלה של "קבוצת קלאדובו" בשנות הארבעים באירופה.

אבא שלך היה אתי בקבוצה, ואפילו על אותה ספינה, מבין שלוש הספינות שהיו שם. בסופו של דבר שנינו זכינו לעלות ארצה, אך רוב אנשי הקבוצה לא הגיעו לארץ.

כן. אני מכיר את הסיפור, אבא סיפר לנו כמה פעמים על הספינות ועל הדנובה שקפאה בחורף. הוא דיבר על התקופה הזו ברגשנות רבה, לפעמים בהתרפקות נוסטלגית ממש. זה היה קצת מוזר, בהתחשב בכך שהם היו תקועים שם בלי תנאי מחיה בסיסיים ובלי יכולת לזוז במשך תקופה ארוכה מאוד, ובסופו של דבר נספו שם מאות אנשים, כולל הוריו.

אני כותב על כך מאמר שיכה גלים, אמר אפרים. הוא יחשוף סוף-סוף מה קרה שם באמת, יסיר את מעטה הסודיות והשתיקה המקיפים את הפרשה מזה עשרות שנים, ויצביע על האשמים בכישלון הנורא. אבל לצערי, כששוחחתי עם אבא שלך, התרשמתי שהוא לא מעוניין בכך.

אני מאמין שהוא חושב שאין טעם למצוא את האשמים משום שלא תהיה בכך שום תועלת. את המתים זה בטוח לא יחזיר לחיים, וזה יכול רק לגרום עוגמת נפש וצער גדולים יותר.

אני מכיר את אבא שלך. הוא חושש. אבל צריך לעשות משהו. הוא אומר ש"הכישלון הוא יתום", אך אפשר וצריך למצוא את האבות של הכישלון הזה. אני צריך תמיכה מכמה אנשים. אביך חבר בוועד הפעולה להנצחת הפרשה ולכן אני מעוניין לקבל את תמיכתו ואת הסכמתו לחשוף את האשמים.

אלן הבטיח שינסה לבדוק אם אפשר לשכנע את אביו לתמוך ביוזמה זו, אך לא התחייב להחזיר תשובה תוך פרק זמן מסוים. הוא נזכר בשיחת הטלפון שקיים עם אביו מיד אחרי אותה פגישה, ובמכתב שקיבל ממנו כמה שבועות לאחר מכן.

הזיכרון חלף במוחו של אלן תוך כדי בהייה חסרת מיקוד במצגת שהכין. הישיבה נקבעה לשעה עשר ויש לו יותר משעה לליטוש אחרון.

אבל במחשבה שנייה, לא כדאי לשנות דבר ברגע האחרון. עליו להכין תשובות לגבי הפיגור וכבר התחיל לנסח אותן. בעודו שקוע ומרוכז הקפיץ אותו צלצול הטלפון, למרות שביקש במפורש מהמזכירה שלו, שרה, שלא תעביר לו שיחות. שרה התנצלה על ההפרעה:

זה מישראל, ואמרו שזה דחוף.

מה יכול להיות כל כך דחוף? שאל את עצמו. הוא חישב את הפרש השעות. אולי זה בקשר לאבא. כבר חודשיים לא דיברו. בפעם האחרונה שדיברו אבא שקל להגיע לביקור, מה שעורר באלן רגשות מעורבים, בגלל הטרחה שיכול לגרום ביקור כזה.

להעביר את השיחה? החזיר אותו קולה של שרה למציאות.

מהעבר השני נשמע קולה המוטרד של ברכה, אחותו.

אילן, אבא בבית חולים. שבץ מוחי.

לפני חמש שנים אביו עבר צנתור. נאמר לו שזה הליך פשוט. אלן לא הגיע אז לארץ לבקר בגלל העומס בעבודה. אבל אצל אבא כמעט תמיד משהו מסתבך, וכעבור שנה היה צורך גם בניתוח מעקפים. אז הגיע לבקר אותו בבית החולים רמב"ם בחיפה.

ומה עכשיו?

הוא העדיף להתרחק מאביו, כי תמיד ראה בו אדם מובס. גם כשהיה בריא ופעיל, ונלחם מלחמות אבודות בשחיתות הפושה בהנהלת המושב.

מילדותו זכורים לו רק מעט רגעים של גאווה באביו. בעיקר כשניצח את כל צעירי המושב בטניס שולחן, בהנחתות אדירות לפינות, לקול השריקות המתפעלות של החברים. לא לכל אחד היה אבא אלוף בטניס שולחן. עוד בילדותו בבלגרד היה אבא מתחרה בטורנירים של טניס שולחן.

במשך תקופה ארוכה היה אביו יוצא ונכנס בבתי חולים, אך בשנים האחרונות ניכר שיפור במצבו. ועכשיו שבץ. דווקא עכשיו, כך פתאום. אלן לא היה מוכן לזה. הוא צריך לדבר אתו. יש להם המון דברים לדבר עליהם. אולי בגלל זה עזב לאמריקה. תמיד חשב שיגיע הרגע לדבר על הדברים שלא דיברו עליהם מעולם. שהוא ימצא זמן נוח, יגיע לחופשה מסודרת, ואז ישבו בנחת מתחת לעץ התות בגינה ויפתחו הכול.

אבל למה העניינים מסתבכים דווקא עכשיו, כשהלחץ בעבודה קשה מנשוא?

כשברכה אמרה שכדאי לו לארגן טיסה לארץ בהקדם, הוא הבין שסדר היום שלו עומד להשתנות.