במאמר ב
מעריב (18.10.15) מפרסם
בן כספית ממצאי סקר, שלא ברור מתי נערך, על איזה מדגם ועל-ידי מי. הכותב מציג ניתוח מסוים של הממצאים. ניתן כמובן להגיע למסקנות אחרות מאותם נתונים.
כך, למשל, על השאלה "האם לדעתך
יגאל עמיר הוא הרוצח האמיתי של ראש הממשלה
יצחק רבין?", 19% מן הנשאלים השיבו בשלילה. המשמעות: לדעת כחמישית מן הציבור, הרוצח האמיתי מסתובב חופשי בקרבנו, ולא נתן את הדין על מעשהו.
אם נזכור שבמשך 20 שנה דיכאה התקשורת "החוקרת" כל ניסיון להעלות השערות לגבי אפשרויות אחרות, או מחשבה שמא היה יורה אחר/נוסף שהכדור שלו הוא שהביא למותו של ראש הממשלה, בהכרח נגיע למסקנה ששיעור המפקפקים בגרסה הרשמית עשוי היה להיות גדול הרבה יותר. מכאן שהנתון 19% צריך להפתיע לא בהיותו גדול אלא דווקא בהיותו קטן מן הצפוי. הסירוב לחקור חקירה יסודית של נסיבות הרצח לנוכח הממצאים הרבים שהצטברו במהלך השנים, מאז ועדת שמגר המקורית, מצביע על כך שיש מי שחושש מחשיפת האמת המלאה. התקשורת "החוקרת" אפילו לא העלתה מעולם את השאלה מי הפיק רווח ותועלת מן הרצח.
נתון אחר בסקר מצביע על כך שלמעלה משליש, 35%, מהנשאלים מאמינים בתיאוריית קונספירציה כלשהי לגבי הרצח. נתון זה עצמו, בחברה פתוחה וחופשית אשר האמת היא נר לרגליה, היה מחייב חקירה מחודשת. לא כך בישראל, שבה ככל הנראה יש החוששים מחשיפת האמת סביב הפרשה הכאובה, ועל כן נאבקים נגד חשיפתה לאור השמש. אכן, כדברי הכותב עצמו, יש "לדרוש פתיחת כל החומר לציבור".
לגבי השאלה "מהי לדעתך מורשת רבין?" הוצגו לנשאלים שש אפשרויות. הפלח הגדול ביותר מבין המשיבים, 30%, בחר בתשובה "אין דבר כזה מורשת רבין". יש לזכור שצמד המלים "מורשת רבין" הומצא רק אחרי הרצח. בחייו של האיש מעולם לא יוחסו לו תכונות שהיו מזכות אותו ב"מורשת". כלומר, ה"מורשת" הוצמדה לאיש המת כדי להדגיש את האובדן וכדי לנגח את יריביו, ומי שעשו כן היו בחלקם מי שחששו מהשינוי שהחל להסתמן בדרכו בשבועות שקדמו לרצח, שעשוי היה להביא להתפכחות ולחרטה על אוסלו.
נתון אחר מתייחס לגעגועים לראש הממשלה שנרצח. הכותב מזועזע מכך ש"בימין, רק 24% מתגעגעים, בעוד 64% לא. כמעט פי שלושה לא". במשטרת הגעגועים האורווליאנית כנראה לא מצליחים להבחין בין גינוי ושלילה של הרצח, המשותפים לכלל הציבור, לבין שיעור נמוך של געגועים לאיש, אשר קשור קשר בל יינתק עם אסון אוסלו. לכל היותר ניתן לומר לזכותו שהוא הופל למלכודת אוסלו ולא יזם אותה, ומבחינה זו הוא הבכיר בין "קורבנות השלום".
לגבי השאלה "האם את/ה מסכים/ה עם הטענה שהנצחת זכרו של יצחק רבין לבשה אופי פוליטי מובהק?", כמעט שני שלישים, 63% מהמשיבים, השיבו בחיוב. ואכן, מליל הרצח ואילך, אירועי ההנצחה ועצרות הזיכרון "הממלכתיות" היו למעשה הפגנות של השמאל, גם כאשר השתתף בהן
שמעון פרס, אפילו בשנות כהונתו כנשיא/מפגין שנוי במחלוקת. המגמה הכללית הייתה שאין ל"ימין" מקום באירועי ההנצחה לראש הממשלה שנרצח, כלומר הסתה והאשמה כלפי רוב הציבור בגין פשעו של יחיד.
הסקר מביא ממצא נוסף: כמעט רבע, 23%, מהנשאלים חושבים שאם רבין לא היה נרצח הוא היה מבטל את הסכמי אוסלו. נתון חשוב ביותר. ערב הרצח, אולי היה מי שחשש שזו הייתה כוונתו של רבין? אולי היה מי שחשב שרבין המת ("מורשת רבין") עשוי לתרום לקידום אוסלו יותר מאשר רבין החי?
ובעניין חנינה אפשרית, יש לזכור כי רצח הוא רצח הוא רצח, ודינו צריך להיות מאסר עולם, ולא פחות, בין אם מדובר ברוצח ראש הממשלה ובין אם מדובר במחבלים של ערפאת ועבאס (אבו-מאזן). אבל, התקשורת הישראלית אינה נקייה גם בהקשר זה. מדובר בתקשורת הנותנת שוב ושוב במה למחבלים באמצעי השידור "הממלכתיים" והלוחצת על ראש ממשלה כדי שישחרר רוצחים שפוטים. ראש הממשלה נכנע ללחץ כזה בעסקת שליט המפוקפקת. מי שלוחץ להעניק חנינה לרוצחים, אל יתפלא ואל יזדעזע אם יהיה מי שיבקש חנינה גם לרוצח ראש הממשלה.
