עידן הציונות המודרנית לפי הנשיא ברק

על-מנת להבין את דרכו של הנשיא אהרן ברק בפסיקותיו העקרוניות בעליון, ומה היעד אליו הוא שואף להגיע ולמה הוא מתכוון בהכריזו לאחרונה על עידן הציונות המודרנית, עלינו להכיר את תפיסת מהות המדינה והחברה המקובלת בשמאל האירופי ובשמאל הישראלי (אני מבחין בארץ, בין שמאל לסמאל כפי שהמונחים יובהרו לקורא להלן).

ובכן, בתפיסת השמאל האירופי - המדינה/החברה היא אוסף של אטומים, בני אדם העסוקים רק במימוש העצמי שלהם המתבטאת בזוגיות דו-מינית וחד-מינית (לא הקמת משפחה, לזה אין כל ערך מיוחד), בפתוח קריירה והעלאת רמת החיים. ו/או אוסף של קהילות אתניות ותרבותיות שונות, השקועות כל אחת בעצמאותה ובקידום האינטרסים שלה. ברור שלאוסף כזה של בני אדם - אטומים וקהילות אתניות/תרבותיות שונות אין היסטוריה משותפת, ואין יעוד משותף, וגם אין צורך שתהייה להם היסטוריה משותפת או יעוד משותף. מה שחשוב הוא, שברגע נתון זה, הם אזרחי המדינה ותו-לא, אזרחים המעוניינים לקדם את הקריירות שלהם ולשפר את מצבם הכלכלי. וכיוון שהתרבויות שונות, הרי במדינה כזאת אין גם שותפות בערכי החיים ובערכים המוסריים והחברתיים. לכן, כל תפקידה של המדינה הוא לנהל את אותן קבוצות באופן שהמדינה לא תתפרק, שרמת החיים תעלה, ושכל פרט וקהילה יקבלו מן המדינה חופש מקסימלי לעשות כרצונם. וכיוון שאין שיתוף בערכים ו/או יעדים במדינה כזאת, הרי חוקי המדינה אינם מבטאים את ערכי תושביה אלא להיפך, הם החוקים, הם הצריכים לעצב את הערכים המשותפים של אזרחיה, ולמעשה, הערכים האלה הם רק ערך אחד כפי שיובהר בהמשך. וכיוון שהדמוקרטיה נתפסת כדרך הניהולית הטובה ביותר במדינה מן הסוג הזה, הרי המדינה מציבה בראש פירמידת הערכים שהיא יוצרת את ערכי שמירת החוק והדמוקרטיה, וכך זה גם אצלנו.

אולם אם לאזרחי המדינה הזאת אין ערכים משותפים, הרי למדינה עצמה יש ערך אחד ויחידי שממנו היא שואבת את תוקפה המוסרי, ומצפה מכל אזרחיה לציית לערך זה: הוא ערך זכויות אדם/אזרח. תפקידה העיקרי של המדינה, כמבטאת ערכים, הוא ישום הערך הזה. כל הערכים הפרטיקולריים של הקהילות האתניות'תרבותיות, ושל בני האדם-אטומים, צריכים לסגת בפני הערך הזה, ולהצטדק בפניו הצדק היטב, במקרים בהם בכל זאת מעדיפים במידת מה עשייה מדינתית הפוגעת בערך זה.

התוצאה היא, שערך זה: זכויות אדם/אזרח, מעצים את היות המדינה אוסף של בני אדם-אטומים ו/או אוסף של קהילות אתניות תרבותיות הנעים כל אחד במסלולו הנפרד עטופים בשריון של זכויות אדם/אזרח, שריון של אל תיגע בי, אל תאמר לי מה לעשות, אני רק לעצמי, כשרק תועלתם המשותפת המופקת מן המדינה מונעת מן המסלולים השונים להתפזר במרחבי החלל.

אם עכשיו נפנה מבטנו פנימה אל ארצנו, נראה מיד שהשמאל בארצנו (אני מדגיש: סמול ולא שמאל), המאמץ תפיסה זו של מדינה, מוסיף עליה עוד קומה "יהודית" ישראלית משלו.

לפי תפיסה זו של הסמול, ההצדקה להקמת מדינת ישראל, ולא מדינה יהודית, אינה נעוצה בקשר שלנו לארץ ישראל, בהיסטוריה שלנו בארץ זו: תקופת השופטים, בית ראשון, בית שני, תקופת המשנה והתלמוד, כי הרי עוד במחצית הראשונה של המאה הרביעית היה ישוב יהודי גדול בגליל, והעליות לארץ במשך כל תקופת הגלות, וגם לא בהבטחה האלוהית שבעיני הסמול אין דבר יותר שוביניסטי גזעני ופרימיטיבי מזה, אלא בעצם קיומנו פה. הם אומרים שהתישבותנו בארצנו היא קולניאליסטית במהותה, והמשך קיומנו פה, אינו שונה במאום מקיום צאצאי הבריטים באוסטרליה, השמידו כמעט את כל תושביה הקודמים, או בניוזילנד כנ"ל, או בטסמניה ששם ממש הבריטים השמידו את תושביה הקודמים עד האחרון שבהם, או ארצות הברית וקנדה שתושביה הקודמים האינדיאנים הושמדו ברובם הגדול, ואף אחד לא תובע היום מצאצאי אותם קולניאליסטים לנטוש את ארצם ולחזור לאירופה, כי קודם כל זה לא אפשרי, וברמה המוסרית טוענים הם, שאין מתקנים עוול על-ידי עשיית עוול אחר, וכך אנחנו.

אולם יש עוד טיעון סמולני. הצדקת קיומה של מדינת ישראל היא בהיותה מקום המפלט של ניצולי השואה. פרס הניחומין שקיבל העם היהודי שעברה עליו השואה. ובנקודה זו הטיעון הזה מתהפך להיות טיעון בזכות הפלשתינים, ובחובת עשייתה של המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה.

הרעיון הוא כזה: על העם היהודי עברה שואה וגם על הפלשתינים עברה שואה: הנאכבה.

הסבל שגרמנו לפלשתינים, כך טוען הסמול מאז התישבותנו הקולניאליסטית בארץ, והסבל הרב שאנו מביאים על הפלשתינים "בכיבוש", עושה אותם ליהודים של ימינו. לכן יש כאילו היסטוריה משותפת לנו ולפלשתינים, גורל משותף. והדברים האלה לדעתם, צריכים להיות הבסיס למדינת ישראל של כל אזרחיה, כשלב ראשון למדינה אחת חילונית בין הנהר לים.

וכיצד הסמול מכונן את זהותו היהודית? ובכן זה כך: כיוון שהסמול מנוכר, אם לא עויין לכל המסורת היהודית, זר ומנוכר לכל ההיסטוריה היהודית, שהוא גם נותן לה מובן המתאים לצרכיו, הרי היסוד העיקרי המכונן את זהותו היהודית היא היותנו עם נרדף ומוכה במשך אלפיים שנים, ובעיקר השואה וזכרון השואה. כך, שבעוד עמים אחרים מכוננים את זהותם הלאומית על מה שהם עשו בהיסטוריה שלהם ועל יצירתם התרבותית ההיסטורית, הרי הסמול מכונן את זהותו "היהודית" על מה שעשו לנו הגויים וביחוד מה שעשו לנו בשואה. בזהות זו, היהודי הסמולני מאוד אהוב ומקובל בשמאל המערבי. כי בעיני הליברל השמאלני, המערבי היהודי הוא האדם הקרוע בנפשו, הקרוע בזהותו העצמית, האדם שנמצא בכל מקום ובאף מקום, אין לא מקום במרחב ואין לו מקום גם בתוך עצמו, האדם שהוא קורבן נצחי, האדם שבכל מקום בו הוא נמצא מתסיס את החברה והתרבות, האחר המוחלט. זה היהודי אותו הליברל שמאלן אוהב לאהוב ולאמץ אל ליבו. היות אדם יהודי מן הסוג הזה, מאפשר לליברל השמאלני להפגין את נאורותו את ההומניזם שלו ואת חמלתו, לתפוח לעצמו על השכם על נאורותו הרבה. ואוי לו לאותו יהודי אם ירצה להפסיק להיות קורבן ולהילחם על נפשו ולהרוג. מיד הוא ייעשה לשנוא נפשו של אותו ליברל שמאלני.

טענתי היא, שהדברים האלה שכתבתי הם העומדים ביסוד תפיסתו של ברק את המדינה ואת העם היהודי. איני טוען שברק מקבל במודע כל אשר כתבתי עד כאן, אלא שאלה הן הקואודינטות על פיהן ברק מעמיד עצמו כיהודי נאור ומתקדם.

אבל יותר מזה. עולמם האידאי המושגי של ברק והסמול הוא העולם האידאי מושגי המערבי.

בעולם זה לא קיים המושג אדם יהודי, אלא רק המושג המופשט: האדם באשר הוא אדם. לא קיים המושג מדינה יהודית, אלא המושג של מדינה כל שהיא. בוודאי לא קיימים המושגים גלות ישראל מארצו, שיבת ציון, שמירת זהותו וקיומו של העם היהודי וכדומה. כך שלא רק שאי אפשר לחלוטין להפיק ממערכת האידאות והמושגים המערבית טיעון בזכות ערכה הפנימי של מדינה יהודית, אלא שאי אפשר במערכת מושגים זאת אפילו לדבר על זה.

בשביל ברק, המדינה היא תוצרת השואה. ולקח השואה הוא, מה שעשו לנו ומה שעשינו אנו ועושים עדיין לפלשתינים. ולקח זה דורש מאיתנו ציונות מודרנית שפרושה צעד אחד קטן לפני מדינת כל אזרחיה, שאף הוא צעד אחד קטן לפני מדינה אחת פלשתינית מן הנהר ועד הים ובתוכה קהילות יהודיות שונות, ממש כמו בגולה.
אדגים זאת: בכל העתירות שהוגשו לעליון בשם זכויות האדם בהקשר של פעולות צה"ל ביו"ש ובעזה, במלחמת אוסלו שנכפתה עלינו וברק דחה אותם, אחד היו דבריו: מדינה דמוקרטית רשאית להגן על עצמה.

לא העם היהודי בציון רשאי להגן על עצמו על מדינתו, אלא מדינה דמוקרטית רשאית להגן על עצמה. דבר זה יכול להאמר בכל מדינה דמוקרטית שיכולה להיות בכל מקום בעולם ובתוכה אזרחים מכל עם שהוא, כאילו שהפלשתינים לא נלחמים רק בנו היהודים, אלא גם באזרחי המדינה הפלשתינים.

הדגמה נוספת. פסק הדין של ברק בעניין מכירת החזיר הקובע שהרוב בכל שכונה בנפרד רשאי להחליט אם לאפשר מכירת חזיר בשכונתו, היה יכול להינתן גם בלונדון, על-מנת למנוע מכירת חזיר בשכונות האיסלאמיות של לונדון.

שלא תהיינה לנו שום אשליות. ברק נחוש בשאיפתו לעשותנו מדינת כל אזרחיה, בכל דרך שהיא, גם בדרך שהיא לחלוטין לא חוקית.
כי הרי ברק מודה בעצמו שאין חוקה בישראל. ואין כל תוקף חוקי להסמך על שני חוקי היסוד על-מנת לפסול חוקי כנסת או כל מעשה מדינה. ובכל זאת הוא עושה זאת, ובנאומו האחרון באקדמיה אף טען שהעליון הוא מגן החוקה שהוא עצמו מודה שאינה קיימת.

יותר מכך, הביטוי שהעליון הוא מגן החוקה, לקוח מן העולם המשפטי חברתי פוליטי-אמריקני, ומעיד כמאה עדים שברק חותר למדינה שזהות אזרחיה והדבק המחבר אותם היא החוקה כמו בארצות הברית. כלאמר, ברק מתכוון לדחוף את מדינתנו להיות מדינה של כל אזרחיה נוסח ארצות הברית.

אולם הבעייה יותר חמורה. והיא יותר חמורה, היות והימין החילוני מתחנך בבתי ספר ובאקדמיה אשר רוח השמאל תרבות השמאל וערכי השמאל שולטים בהם. כי הרי השמאל שולט בעולם האידאי, במילים, במושגים בכל התרבות. לכן, גם כשהאינטואיציות של איש ימין דוחות את כל העולם השמלאני, הרי אין לו מערכת אידאות ומושגים ומילים אלטרנטיביים שישמשו אותו בהתדיינותו עם איש שמאל.

כך, כשעולה לדיון עניין איחוד המשפחות הפלשתיניות, ולפי תפיסת הסמול האיחוד תמיד צריך להיות במדינת ישראל, ואסור לו שיהיה ברשות הפלשתינית. טוען הימין את הטענה המצחיקה שאולי בין הפלשתינים המתאחדים במספר של עשרות אלפים יתכן שיהיו כמה מחבלים.

הוא לא מעיז להעלות את הטענה הדמוגרפית בקול רם, כי הרי במערכת המושגים של הסמול המיוסדת על מערכת הערכים המערבית אין ערך קיומו של העם היהודי וערך קיומה של מדינה יהודית. כי הרי הוא חושש שהסמול מיד יאשים אותו בגזענות, אותה האשמה שנעשתה מקל החובלים הארוך של הסמול. אותה אשמה שכבר היום טוענת שעצם קיומה של מדינה יהודית הוא מעשה גזעני. וכך גם בעניין קרקעות הלאום היהודי. וכך גם בעניין ייהוד הגליל והנגב.

וכל הדברים האלה הם ביסוד תפיסתו האידאית של ברק. מבית מדרשו של ברק מפי הגבורה עצמה יצאה הלכה חדשה לאמור: דמוקרטיה אינה שלטון העם אלא שלטון העם והערכים. השומע התמים יאמר לעצמו פשיטא, מה חדש בא ברק להשמיענו. כל העולם הרי סובר שדמוקרטיה היא שלטון העם והערכים כפי שהעם בדיאלוג בין כל חלקיו מעצב אותם, ואם כן, מה חידש לנו ברק במאמרו הזה.
אולם ברק בא להשמיענו דבר חדש וחוצפני. הערכים שאני מתכוון אליהם הם לא הערכים כפי שיקבעו בדיאלוג בין כל חלקי העם. אלא הערכים שאני אהרן ברק הנאור המתקדם המערבי אכפה אותם על העם, ואין פוצה פה ומצפצף.

וברק הוא אדם חכם ופוליטיקאי עוד יותר חכם. הוא תמיד עושה שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. וכשכבר הוכשרה תפיסתו האידאית כפי שבוטאה עד כה באופן מינורי ובמנות קטנות בכמה פסקי דין והשתלטה על התודעה הציבורית, עושה ברק בפסק דין אחד עקרוני עשרה צעדים קדימה.

האם יש איזה שהוא כח המוכן לעצור את ברק ולהציל את מדינת היהודים מן הפח שברק טומן לה, לנו.??

השאלה שאני שואל היא היש מי מוכן, כי לעצור אותו זו לא בעייה גדולה. כי כפי שכתבתי אין שום תוקף חוקי בהסתמכותו של ברק על חוקי היסוד לבטל חוקי כנסת או איזה שהוא מעשה מדינה. חוקי יסוד אשר רק 37 חברי כנסת תמכו בהם, ושנתקבלו במירמה ובמחטף כפי שאמר לא פעם יושב-ראש ועדת חוק חוקה ומשפט, מיקי איתן.

אנו עומדים בפני בית משפט עליון, אשר באופן קבוע מתעלל באידאות באמונות ובערכים של רוב גדול של הציבור היהודי, בראותו את עצמו כשליח הנאורות והמתקדמות המערבית.

אולם קיימת עוד אפשרות שתעצור את ברק במגמתו לעשותנו מדינת כל אזרחיה, וזו האפשרות שבה האידאות של השמאל באירופה ישתנו במידה מסויימת, ויתכן שאנו בתחילת המגמה הזאת.

כי זאת לדעת: הסמול בארץ הוא כולו קוף אחרי השמאל במערב. בשמאל במערב אומרים כך, בום הסמול אומר כך. בשמאל במערב אומרים הפוך, בום הסמול אומר הפוך.

לכן, אם קבוצות היחוס של ברק במערב, שעל פיהן הוא מכוונן את עצמו, ישתנו לכוון החוזר בו מן האידאות הפוסט-לאומיות, לכוון יותר לאומי, לכוון המכיר מחדש בערכה של מדינת לאום, גם ברק אולי אולי לא ירצה להיות יותר אפיפיור מהאפיפיור.