בחודש האחרון האלימות געשה בתוך מדינתנו הקטנה. ילדים נרצחים, חיילים מתמוטטים במסיבות סיום מסלול, במקום בשטח (שלא עלינו), ילדים מסוממים עד מוות מסתובבים חופשיים ברחובות ודבר לא נעשה בנידון. כמובן, למי יש זמן לעשות משהו בנידון כשחצי מהשרים שיושבים שם למעלה הם מושחתים? חצי מהשרים שיושבים שם למעלה, מערבים את נשותיהם, שאינן מבינות דבר וחצי דבר בפוליטיקה של מדינת ישראל, אלא בטקטיקות העוסקות בנושא: כיצד ניתן לפרק מדינה שלמה מבלי לשבור ציפורן.
ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא טוען שנשים לא יודעות לנהל מדינה. אני טוען שאני לא יכול לשון בבטחה בביתי הקט, כשאני שומע על איזו ג'ינג'ית, המבינה בקושי מה המילה רייטינג מסמלת, מתערבת בענייני בעלה ללא הפסק, בעוד שזו מבית ממציאה טקטיקות מכוחמות כיצד לעבוד על ממשלת ישראל. חכם, אין מה לומר. ג'ודי, העם איתך!
הרי ברור לכולנו שהאלימות במדינתנו הקטנה קיבלה תפנית מדאיגה ביותר בשבועות האחרונים. לא זכורה לי תקופה כזאת שילדים פחדו ללכת לבד לקניון. לא, בעצם כן זכורה לי תקופה כזו. כשהיו כאן פיגועים, והפרטנר המזוייף שלנו לשלום ניסה לרצוח אותנו. אך לא זכורה לי תקופה אפלה כל-כך, בה ילדים חששו ללכת לבלות עם חבריהם בקניון, מתוך פחד שמאחד השיחים האפלים יקפוץ עליהם איזה מסומם שלא מבין דבר וחצי דבר בחייו. בעצם הוא כן מבין: אונס, אלימות. חיי רחוב משהו. אך כפי שציינתי, איננו צריכים להתפלא שתקופה אפלה שכזו בכלל צצה מלכתחילה.
לשחיתות במוסדות השלטון יש השפעה ישירה על תופעת האלימות שגדלה. הרי כמה פעמים יוצא לנו לשמוע את הבוס שלנו אומר לעובד המצטיין, "אתה אל תדאג. תכף תקבל משרד, עם נוף לים. תהיה מסודר!" אך מה קורה כשיוצא לנו לשמוע איזה פקד עליון במשטרה אומר זאת לפקוד שלו? אז באמת העת לדאוג. פחות שוטר אחד ברחובות, וכך מידי יום. ותופעת האלימות, שהצליחה מדינתנו למגר בזכות כמות השוטרים ברחובות, לפתע מתפרצת כלהבה כתומה וחמה מהסיבה הפשוטה שפשוט אין כוח אדם, אין שוטרים ברחובות. הם כולם עסוקים בהתחנפויות חסרות יום ולילה למפקדים שלהם. בשביל מה? כדי לקבל איזה משרד נוח, אולי. לבלות זמן איכות רב יותר עם המשפחה, עם הילדים. רק לא ברחוב, שם דרושה באמת עבודתם ונוכחותם.
בטוחני שברגע זה הנכם שואלים מדוע אף-אחד לא עושה דבר בעניין. ובכן אומר לכם. המצב ההתחלתי שהיה, הוא שהשרים הבכירים וחברי-הכנסת הבכירים עסקו בשאלות הרות גורל כמו תכנית ההינתקות, הבחירות בעבודה. נושאים שעל סדר היום. כל זאת, בעוד ששאר השרים אמורים היו לעסוק בשאלות הפנימיות: תופעת האלימות, רפורמות בחינוך וכדומה. כל זאת טוב ויפה, עד שעניין הכסף נכנס להילוך גבוה. "כסף שורף לי את קצה היד", אמר ראפר ישראלי וצדק. הוא שורף לי את כל מנגנוני השלטון במדינה, זה נכון. וכמובן, שכמו בלי אש אין עשן, גם בלי כסף אין שחיתות. השחיתות בממשלה ובכנסת נכנסה אף היא להילוך גבוה, ובכך התירה לעצמה להחשף, בזמן, עליי לציין, בפני עיתונאים רעבים לידיעות. מיד אחר כך, במעריב פורסמו מאמרי מערכת, סטיקרים של "איפה הבושה?" הופיעו בכל מקום ברחוב ומטיפי מוסר קמו להם במקומות שונים. ואתם שואלים, כיצד קשורה השחיתות לאלימות?
ובכן, מכיוון שהשחיתות החלה עוד בדרגים הנמוכים (ע"ע השוטרים), היא המשיכה והתרחבה כלפי מעלה. כולם החלו לפתע עסוקים בעניין קלוקל שכזה, השחיתות. הרפורמות בחינוך כבר לא עניינו אף-אחד, תכנית ההינתקות נדחקה לעמודים האמצעיים של העיתונים ומותם של עשרות ילדים ברחבי המדינה כבר לא עניין אף-אחד. כולם עסקו בחשדות הדדיים, אשר התבססו על שטות, כולם עסקו בהאשמות הדדיות, ולדבר לא היה מכסה. למי היה זמן לעסוק בהצבות שוטרים, בעניין האלימות, פירסומות בטלוויזיה? הרי עניינים פוליטיים טהורים ושחיתויות הם נושאים אטראקטיביים בהרבה מרצח של ילדים. רצח המוני, עליי לציין.
ודוגמאות לאלימות לא חסרות. איך נשבר ליבי, בעודי מאזין לחדשות שעסקו בפרשת "הסוס הטרויאני" ורואה בשער את אמה של ספיר מעיין ז"ל מתייפחת בכבדות. איך יצא ליבי לבקשותיה החוזרות ונשנות של אמה של ספיר מעיין ז"ל, שרוצחה לא יראה אור יום. ואיך כבד ליבי כשהבנתי שצריך אדם הגיוני ואמיץ מספיק שייגש אליה ויאמר לה: תראי, לאף-אחד לא אכפת. כמה שהייתי רוצה לעזור לך, וכמוני רבים, אותם השרים הבכירים וחברי הכנסת, שאמורים להלחם על זכויותייך, תוך חקיקת חוקים ותקנונים, אליהם את תמיד פונה, לא מקשיבים לך. הם עסוקים בעניינים קטנוניים, כמו איך לעבוד על המדינה אותה הם עצמם משרתים, איך לשקר את החוק שוב ושוב ולצאת בידיים נקיות ותהילה רבה.
נכון, דברים קשים נאמרים כאן, אך כמה מרה המציאות שהם גם נכונים! ודרושה רפורמה. לא במערכת החינוך הקלוקלת, לא במערכת הכלכלית הקלוקלת, אלא במערכת השלטון כולה. כמה חבל, שסיפור המבול לא יכול לחזור על עצמו, ולמחוק את כל השחיתות, לנקות את כל מוסדות השלטון הצבועים מדמוקרטיה צבועה, אפלה, ומושחתת המאיימת על הדמוקרטיה הטהורה. אותה השחיתות שמעסיקה את כולנו יותר מאשר רצח של עשרות בני נוער. אותה השחיתות שמדאיגה אותנו יותר מאשר האיום שאנו מביאים על עצמנו, כשאנו משחררים אלפי בני-נוער, החשופים לפשיעה, מסוממים ולא רואים דבר מעבר לאלימות.
ואם לרגע חשבתם שהפתרון מתחיל בשרים, בגורל ובאלוהים- טעיתם. אנחנו, בתור אזרחים פשוטים מסוגלים, וגם צריכים לקום על רגלינו ולפעול בצורה עצמאית. אם אין לנו משטרה, שתגן עלינו, כאשר זו המטרה הרשמית והמקורית שלשמה קמה המשטרה, נלחם בתופעת השחיתות במשטרה, ונקים גדודים גדולים של אזרחים נאמנים למדינתם, הרואים עתיד למדינת-ישראל- עתיד טוב יותר.
אותם הגדודים יגבירו את נוכחות החוק ברחובות, ויכו ביד חזקה ביותר באותם הפושעים הצעירים והמבוגרים כאחד. רק אנחנו נצליח להחזיר את הביטחון לרחובות מדינת-ישראל, לא מוסדות השלטון המושחתים עליהם התרגלנו לסמוך. לפחות, לא בזמן שבחורות ובחורים כג'ודי ניר מוזס, קיימים וחיים במדינתנו. זו האחריות האישית של כל אזרח נאמן למדינה זו. רק אנחנו נביא את הרפורמה- היא צריכה לבוא מכיוון העם, לא מכיוון השלטון שהפך אטום לצרכי התושבים והאזרחים בכל התחומים. כי הדבר המזעזע שקרה למעיין ספיר ז"ל יחזור על עצמו, אני מבטיח זאת. וכמוני, רבים מבינים זאת. מה שקרה לילדה אחת ברחובות, יכול לקרות לקבוצת נערות בחיפה, בקריית-שמונה ובכל מקום אחר במדינת-ישראל. אף-אחד לא מחוסן, ועל-כן עלינו, בתור אזרחים פשוטים, לקום ולהביא את הרפורמה מכיווננו. אנחנו נקדים את התרופה למכה!
לסיכום, בטוחני שרבים יסכימו איתי שתופעת האלימות היא תופעה מדאיגה הגוברת בשבועות האחרונים בצורה מתמדת ומסכנת מאוד. בטוחני שרבים כמוני מתייחדים יחד עם אמה של מעיין ספיר ז"ל לזכרה. אך בטוחני שכולם מבינים שאסור לעמוד תמימי-דעים אל מול הסכנה והאיום הגוברים. סכנה ואיום הנובעים משיחרורם של אלפי צעירים מסוממים ואלימים, שהתרגלו כבר לחיי הרחוב. ואסור לנו לעמוד ולחכות שמוסדות השלטון, בהם השחיתות והאלימות גובה את קורבנותיה גם-כן, יעשו דבר וחצי דבר. אינני בא אפילו להטיל עליהם את האחריות, למרות שזו אחריותם הבלעדית למגר את תופעת הפשע והאלימות במדינתנו. אני מטיל את האחריות על מיגור הפשע והאלימות עלינו, האזרחים הפשוטים. מכיווננו צריכה לבוא הרפורמה, בכל תחום- בין אם בתחום החינוך ובין אם בתחום הכלכלה- אך לפני-כן, בתחום האלימות והפשע. זוהי חובתנו המוסרית, מעבר להשכלתנו, מעבר למקום העבודה שלנו, כאזרחים נאמנים של מדינה יפה זו, לקום ולהאיר באור חזק וטהור אל מול האפלה המתקרבת! מיד!
