7000 עקורים, ב-22 יישובים הרוסים <br>

המדינה כמרקחה: צה"ל ומשטרת ישראל מתאמנים לקראת העקירה, כבישים נחסמים, פעילי ימין פורעי חוק נעצרים, התקשורת מזהירה מהתלקחות בהר-הבית, סרטים כתומים מתנופפים ברוח. אלפים שנתם נודדת בלילות, היכן יגורו? ממה יתפרנסו? היכן ילמדו ילדיהם? כשאחוריהם יותירו בתים הרוסים, חלומות מנופצים, גינות חרבות.

יותר מ-7000 יהודים יעקרו מבתיהם, התיישבות מפוארת הכוללת 22 יישובים תיהרס. צבא הגנה לישראל הופך שלא בטובתו לצבא עקירה לישראל. במקום להגן על המולדת ולנצח את האויב, מאמנים את צה"ל לנצח את המתנחלים: משימה אפוקליפטית לסלק יהודים מבתיהם. ואם לא יסתלקו מרצון - יעקרו בכוח.

לצה"ל אין ברירה הוא חייב לנצח, אבוי לו לאותו ניצחון פירוס שיהפוך חלילה לבכייה לדורות...

וברוב ביזיון וקצף, לטראומה הנוראית הזאת צמוד גם תג מחיר, שלדעת המקלים לא ייפחת מ-8 מיליארד שקל, שיזרמו היישר מכיסם של אזרחי ישראל. המחיר הזה הוא "כאילו", כולו ישראבלוף. משום שיש להוסיף לו עוד מאות מיליונים ואולי מיליארדים של שקלים, אותם סכומי עתק שאיש אינו יודע מה גובהם, שנקברו בחולות עזה, בחורבותיהם של 22 יישובים פורחים.

ומצעד האיוולת הטראומטי הזה כולו חד-צדדי, ללא הסכם עם הפלשתינים, ארגוני הטרור ממשיכים להתחמש עד לעור שיניהם בפצ"מריהם ובטיליהם, והקסאמים (על-פי אזהרות גורמי הביטחון)ימשיכו לזנב בנו לתוך ישראל גם לאחר העקירה, בלשון מכבסת המילים ה"הינתקות".

כולנו עוסקים בנושא איך יוצאים מעזה ומתי, אך איש אינו אומר לנו לאן כל זה מוליך? מה יהיה ביום שאחרי? לאן אנו מובלים?
הראשון שחייב להשיב לאזרחי ישראל לאן פנינו מועדות הוא אדריכל ההינתקות ראש הממשלה שלנו בכבודו ובעצמו אריאל שרון. הוא המנהיג שיזם ובצע את הצעד ההיסטורי הזה. הוא האיש שחייב לגלות לכולנו מהו היעד המדיני שלו, היכן הקווים האדומים שלו -אם בכלל.

מעשה היציאה מרצועת עזה, אווילי ומסוכן עשרת מונים מהסכם אוסלו שהיה מגובה לפחות בחוזה חתום בתמיכת ארה"ב, ובתרועות המעודדות האירופאיות.אמנם בדיעבד,התברר שהחוזה הזה לא היה שווה את הנייר עליו חתמנו, המגואל בדמם של יותר מ-1000 נרצחי האינתיפדה.לפיכך, ניתן היה לקוות כי בהינתקות - הנכווה ברותחין יזהר בצוננים. הייתה זו תקוות שווא של כסילים ותמימים.

ראוי לציין כי יש מכנה משותף בין אוסלו להינתקות והוא שבשניהם טאטאו מתחת לשטיח את כל המוקשים,באוסלו: היה זה עתיד ירושלים וזכות השיבה. בהינתקות, מסתירים מאיתנו את הסוד הגורלי כל כך לעתידנו שהוא "מהי מדיניות ראש הממשלה לאחר הנסיגה?".

בכל מדינה דמוקרטית שפויה הנוקטת בצעד דרמטי וטראומטי שכזה, כשראש הממשלה ממלא פיו מים ומסתיר מאזרחיו את כוונותיו, תפקידה של התקשורת לאלצו לפתוח את פיו, כבולדוג עיקש לא להרפות ממנו ולו לרגע אחד, עד שיגלה לאזרחיו, המשלמים את מלוא מחיר מדיניותו,לאן פניו מועדות לאחר ההינתקות..

אך התקשורת המגוייסת והבולשביקית שלנו, כעדר פילים מסוממים דוהרת אחרי ראש הממשלה, שומרת עליו כעל אתרוג נדיר, כשכולה נפעמת מהגשמת חלומה הרטוב שהוא עקירת ההתנחלויות השנואות עליה כל כך. ועיקר העיקרים, מה יהיה עלינו מחר? מעניין את התקשורת כקליפת השום.

לכן, אותם עיתונאים, פרשנים ופובליציסטים, שבנסיבות אחרות היו מציבים על סדר היום הציבורי את הנושא הגורלי, מטמטמים את מוחנו בעסוק אובססיבי במה אומרים הרבנים, מה אומרים הקיצונים הסהרוריים, ומתי הם מתכוונים לפוצץ את הר הבית?.