בימי אוסלו חשתי כמו רבים, כמי שנוסע בתוך רכבת אשר נהגה השתגע והוא מדהירה אל עבר פי תהום. בשלב ראשון היו מעט אנשים שהתרשמו מהנוף החדש והיפה שנגלה לעיניהם כאשר הרכבת החלה במסעה, אך מהר מאוד הבינו רובם שהרכבת ירדה מהפסים והיא מתקדמת מבור לבור ומפגע לפגע. חלק מהנוסעים ואני בתוכם לחצנו על כל פעמוני האזעקה האפשריים, הזעקנו שמיים וארץ, ייחלנו שהנהג של הקטר ישמע ולפחות יעצור, אך הוא המשיך במסעו קדימה תוך זלזול וצפצוף על כל אזהרותינו. מחיר דמים יקר שילמנו על כך עד כה.
היום הרכבת טסה לעבר תאונה מחרידה. תאונת הרכבת שבו נהרגו שיבעה ונפצעו כ-200 איש היא רק משל חיוור לעומת מרחץ הדמים הצפוי לנו בעקבות הפשע של גרוש יהודים מביתם. הקטר הוא אמנם רה"מ שרון, אך מיום ליום מתברר שהנהגים המובילים ומנחים את הקטר במסעו המטורף הם ראשי מערכת המשפט: שופטי בית המשפט העליון ובראשם אהרן ברק, ופרקליטות המדינה ובראשה היועץ המשפטי, מני מזוז.
סדר יומם הפוליטי נחשף בשלל פסקי דין באופן ברור לא רק כתומכי תוכנית ההינתקות מחבלי מולדת, אלא בעיקר תוכנית ההינתקות ממסורת ישראל ומכל דבר בעל ערך יהודי. פרשיות השחיתות של רה"מ שרון ובניו הם המושכות וההגה בו מחזיקה המערכת המשפטית את המערכת הפוליטית כפי שהתברר בספר "בומרנג" של רביב דרוקר ועופר שלח.
הפעם אנו לא מחפשים את פעמון האזעקה, הפעם אנו מחפשים את ידית החירום. הנוסעים אובדי עצות. הם קנו בבחירות כרטיס לכיוון אחד, והתברר ששיקרו להם במצח נחושה והרכבת נוסעת בכיוון ההפוך. חוסמי הכבישים איתרו, כפי הנראה, את מקומה של ידית החרום, וזה מלחיץ את הקטר ובעיקר את הנהגים והסדרנים ברכבת אימים זו. הם יודעים שכאשר הרכבת תעצור הם יאלצו לפנות את מקומם בבושת פנים.
אסון הרכבת שאירע ליד קריית מלאכי אינו סיבה להפסיק כל פעילות לעצירת אסון גדול ונורא ממנו. ההיפך הוא הנכון: דווקא ברגעים קשים אלו לעם ישראל, עלינו להגביר אהבת ישראל, אחינו בגוש דן, באשקלון, בשדרות ובעצם כולנו עומדים בפני פרץ דמים נורא. אחינו בגוש קטיף וצפון השומרון עומדים בפני סכנת גרוש מבתיהם, וצה"ל ומשטרת ישראל עומדים בפני סכנת התפרקות מוסרית כמי שעומדים לבצע פשע זה. אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אנו מאמינים בבורא עולם בסגולת עם ישראל וארצו אנו לא ניתן לפשע הזה לקרות.
