כיכר העיר הפכה למקום הכי סואן במקומותינו. לשם גוררים "חשודים" כדי לסרוק את בשרם במסרקות ברזל; ולשם גם מגיעות ה"תלונות" על אי-תקינות מכל סוג שהוא שתחילתן בראיונות עיתונאיים או בשברי רכילות ברשתות חברתיות.
צנעת הפרט נשחקת שם עד דק - ולכן אנשים טובים מדירים רגליהם ממועמדויות לתפקידים חשובים. על הליכים מסודרים בפני בית משפט ההמון אפילו לא מוכן לשמוע. כולם רוצים לראות, כמו בימי הביניים, בראש הנערף מתגלגל לתוך הסל המגואל בדם.
באחת: הפכנו לחברה לא-טולרנטית במהותה שאינה מכבדת את כבודו של הזולת. אין בה דין ואין בה דיין. המשפט הפך למשפח. הקול השפוי, הדומם, לא נשמע. מוסדות השלטון מבוזים בידי כמה אלפי צעקנים שהמגפון שבידם מקבל תהודה ללא כל פרופורציה לכוחם האמיתי בקרב הציבור.
אנשי קשורת רבים בעלי סדר-יום משלהם כבר מזמן אינם בבחינת מדווחים בלבד. כל עניינם הוא בליבוי המהומה מתוך כוונה לקדם אג'נדה שהם חושבים שהיא ראויה בעיניהם. שלטון הרחוב החליף את רצון העם. הנרגנות שולטת בכיפה. הצעקנות המתלהמת הפכה לכלי ביטוי לגיטימי. הכרעות שנתקבלו ביום הקלפי נתקלות בבוז מתנשא של מי שמתכנים לשווא "אנשי רוח".
מחול השדים מתרחש מעת לעת כמעט על-פי תסריט שנכתב מראש. מאי-שם צצות "תלונות" כמו על-פי תזמון שנקבע בידי מחזאי מוכשר - והחגיגה מתחילה. מכוני הפוליגרף עובדים שעות נוספות - והתוצאות נפרשות מעל דפי העיתון. הגרסאות, שעוד אפילו לא הגיעו לידי חוקרי המשטרה, כבר מופצות ברבים. מתלוננות מתראיינות בפנים גלויים. מתלוננות מפרשיות קודמות מגיעות לאולפני הטלוויזיה כדי לתמוך במתלוננות החדשות. גם אלה וגם אלה, הופכות
חיש קל לסלבריטאיות. הן מוזמנות לאירועי-פתיחה. הציבור אוהב אותן. הן הרי הצליחו "להפיל" אדם חשוב. פעם זה מועמד לנשיאות ופעם זה קצין בכיר, בצבא או במשטרה, ופעם זה סתם מועמד לתפקיד בכיר במערכת הציבורית. הבהמיות הפכה למוטיב מרכזי בחיינו.
ואני אומר את הדברים, כמובן, גם נוכח מה שקורה מסביב למתווה הגז. אינני מבין בזה דבר - ואני בטוח שגם המפגינים בכיכרות לא לגמרי יודעים במה מדובר; וזה בסדר גמור. בימים אלה לא צריך להבין. כשהכול מתנהל בראש חוצות, לא אלה התומכים בעריפה של ראשים ללא משפט ולא אלה שרוצים בחילופי שלטון, אין מניפולציה שהיא פסולה מראש בעיניהם. הם לא אנרכיסטים - אבל הם גם לא אנשים תמימים. תככני-על פוליטיים מנצלים את האנרכיה שמתפשטת ברחובותינו.
ולא מדובר במחאת המונים. מדובר במחאת בודדים - וזה מחזיר אותי אל "התלונות". אני בטוח בכנותן - אבל אני לא בטוח שמי שדוחף אותן לראש סדר היום עושה זאת מטעמים כנים. "תלונה" שנולדת לאחר שנים, לא יכולה להיות תלונה שאין מאחוריה מאומה. הפנייה לתקשורת-המונים לפני שפונים למשטרה, גם לה יש משמעות מביכה. "כיכר העיר" הפכה להיות לזירה המרכזית - וזה לגמרי לא מקרי שמי שמגייס "תלונות" גם תומך בימים אחרים בהפגנות התמימות-לכאורה כנגד החלטות לגיטימיות של נבחרי הציבור.
לרשעות מן הסוג הזה חוברת, בדרך כלל, גם טיפשות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
