רשימה זו נכתבה בשני שלבים.
לפני כשבועיים התראיינתי לתוכנית הטלוויזיה של ערוץ 10: "הסיפור שלי".
זה לא היה הריאיון הטלוויזיוני הראשון שלי...
בעקבות צאת ספרי האוטוביוגראפי "כלה ונחרצה", (בהוצאת ספריית הפועלים), אשר בו אני מגוללת את קורותי כמי שהייתה אישה מוכה ויצאה ממעגל האלימות אל חיי עצמאות, חופש וביטחון, קיבלתי חשיפה תקשורתית חמה ונרחבת. בכל הופעותיי בתוכניות הטלוויזיה השונות, בין אם היה זה במסגרת תכניות הבוקר של הערוץ הראשון והערוץ השני, ובין אם היה זה בתוכניות ערב העוסקות באקטואליה או בחדשות – מכולן יצאתי בתחושה של פספוס ועם טעם של החמצה.
הפעם האחרונה שבה הבעתי את אכזבתי מהתנהלות הטלוויזיה בנוגע לסיקור האלימות במשפחה והאלימות כלפי נשים בפרט – הייתה בעקבות תוכניתו של נסים משעל, "משעל חם" (שם המאמר: "הצד השני של הרייטינג").
בזמנו, התבקשתי להגיע לאולפן ולהתראיין לצידה של קרובת המשפחה של קרול כהן ז"ל, שנרצחה באכזריות רבה על-ידי מי שהיה בעלה במלון בתאילנד. כזכור, רצח זה זעזע את המדינה בשל קור הרוח שהפגין הרוצח (שבינתיים הודה ברצח).
הרוצח ביתר את גופת הנרצחת, פשט את עורה והכניס את חלקיה למזוודה. את המזוודה ניסה להסתיר בנהר צ'או פראיה, הנהר המרכזי של בנגקוק.
מטרת הופעתי בתוכנית של משעל הייתה להציג את הצד האחר של הנשים המוכות – את הצד של אלה שיוצאות ממעגל האלימות ומצליחות בחייהן, לאמור, המטרה הייתה להעביר מסר אופטימי ומעודד לכל אותן צופות, להוות דוגמא למקרה שנגמר טוב ועל-ידי כך לתת כוח ועידוד לכל אותן נשים שזקוקות לכך. הייתה כוונה להעביר מסר שאינו מציג את האישה אך ורק כקורבן אלא להיפך, דמות של אשה שהיא איתנה בדעתה, חזקה ומצליחה.
כמובן, שבשידור החי באולפן - קרו דברים אחרים.
כבר משאלתו הראשונה אליי, הבנתי שנסים משעל הולך לפספס ובגדול:
"טל רבינוביץ', את אשה מוכה...", פנה אליי בהתלהבות צהבהבה. כמובן שמיהרתי להעמידו על טעותו ואמרתי: "לא, אני הייתי אשה מוכה".
שאלתו הבאה עסקה בנושא של תחושותיי כקורבן כלפי האלימות שהופעלה כנגדי – עוד שאלה בסגנון המוכר והידוע מבית מדרשן של השאלות הבנאליות והלעוסות: איך זה להיות אשה מוכה? עם מה אשה מוכה מתמודדת? מה קרה שהייתה שם אלימות כלפייך...?
ציפיתי וחיכיתי לשאלות אשר לשמן הגעתי – אז איך יצאת משם? או, מה צריכה האשה לעשות כדי לשפר את מצבה? מה את עושה היום? אך לשאלות אלה לא ניתן הזמן שהובטח ואני נותרתי בתחושת תסכול ופספוס מבחינת המסרים הפסימיים שיקבלו הצופים בבית, ובעיקר הצופות.
האכזבה נסבה בעיקר סביב היחס בין הזמן שהוקצב לשיחה עמי (כדקה) לבין הדקות הארוכות וחסרות המשמעות שהתמקדו בשאלות לקרובת המשפחה של הנרצחת, שאלות אשר לא תרמו דבר לנושא וכל מטרתן הייתה סיפוק יצר המציצנות של הקהל הישראלי ודאגה לרייטינג התוכנית.
"משעל חם" היא רק דוגמא לכל אותן תוכניות טלוויזיה אשר עולות על מסכינו בשנים האחרונות, תוכניות שרק חוזרות על אותן שאלות שממשיכות להשאיר את האשה בתדמית הקורבן חסר האונים ומתעסקות בסבל, במצוקה, במעמד הקורבן, בביקורת על תפקודי המוסדות... נושאים חשובים, אך חלקיים בלבד בסיקור ובדיון שנכון לו להיות ולהתקיים בנושא זה.
הניסיון הטלוויזיוני האחרון בערוץ 10 הפתיע אותי לטובה.
עם הגעתי לאולפנים של הערוץ פגשתי בחדר האיפור את המראיינת, שירה פליקס, ושמחתי לשמע מילותיה הראשונות: "קראתי את הספר שלך, את כולו..." מאותו הרגע ידעתי ש:
א. היא הכינה את שיעורי הבית כמראיינת ושידרה לי בכך רצינות, אחריות ואמינות.
ב. יש לנו בסיס, נקודת התחלה, אשר ממנה יהיה לי קל ונוח להתקדם בכיוון שרצוי לי ואולי אף יהיה רצוי ונכון מבחינתה.
לפני נסיעתי לצילומי הראיון, קיימתי שיחה בת שעתיים עם התחקירנית של התוכנית, שיחה שהעמיקה בנושא ועסקה בעיקר בלהקשיב לי ולרצונות שלי בקשר לראיון, למסרים שחשוב לי להעביר, לנושאים שבהם לדעתי יש להתמקד.
להפתעתי, המראיינת הביעה בפניי הסכמה עם הביקורת שלי כלפי הנטייה לעיתונות צהובה שממחישה את הסבל ומעלה על נס את האלימות ואת הפגיעה בנשים למען הרייטינג, עשייה אשר אינה תורמת לנושא של שיקום הנפגעות ועידודן לצאת מהמקום המסוכן להן כל כך.
הרעיונות שהבעתי בפני התחקירנית והמראיינת לא היו זרים או חדשים להן. הסתבר לי שזה היה בעצם רצונן ופרי חשיבתן.
התוכנית שודרה ביום חמישי בלילה, אחר חצות.
למחרת בבוקר התחילו להגיע אליי התגובות ומכאן נשאבו הרעיונות לחלק השני של רשימה זו.
ראשית למדתי שהמסרים שהיו מבחינתי הסיבה להתראיין – עברו!
עוד למדתי מהתגובות, שביקורת – תמיד תהיה!
בנוגע לביקורת:
ידוע לי כי ביקורת היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה ומהמהות העיתונאית והתקשורתית. אי אפשר בלי, היא תמיד קיימת. אין אפשרות ליצור יצירה, ראיון, כתבה, מאמר שיהיה מנוטרל מביקורת מהסיבה שאין מה לבקר. תמיד יש מה לבקר. הסיבה לכך פשוטה:
לא מדובר בפתרון של בעיה מתמטית אלא מדובר בתחום אחר לחלוטין, הרבה יותר רחב, הרבה פחות חד משמעי הרבה יותר מופשט ורב גוני – מדובר בהבעת דעות ובאפשרויות לעמדות שונות זו מזו, כמעט ללא הגבלה. כמעט ואין נושא שאי אפשר להציב מולו גישה שונה, גישה אחרת, אפילו גישה מנוגדת שתיחשב לגיטימית מעצם הצגתה.
לגבי התוכנית עצמה, ביקורת על המנחה או על פורמט התוכנית, על שעת התוכנית, על התכנים וכו' – היא תמיד לגיטימית וניתן דרכה לשפר ולהשתפר. אולם בקונטקסט הכללי זו הייתה עשייה טלוויזיונית אשר דאגה מראש ובכוונה תחילה שלא להציג את האשה המוכה כקורבן אלא גם להראות את הצלחתה, את שיקומה ובכך להעביר מסר חיובי ואופטימי שיעודד נשים וגברים אחרים. אולי זה פחות פופוליסטי אבל הרבה יותר נכון לעשות.
ובוויכוח של תפקידה וייעודה של הטלוויזיה (מחנכת או מבדרת), הייתה כאן תרומה לגישה החינוכית שמעבירה מסרים חיוביים ומושכת כלפי מעלה את הצופים.
