אינתיפאדת הסכינים - תובנה והזדמנות

מה קרה לערבים? הדיוט כמוני יכול לתת תיאור בלבד, את ההסברים יש להשאיר לפסיכיאטרים, לרופאי נפש. הסיפור מתחיל אחרי 400 שנות תרדמה תחת הסולטנות העות'מנית, שלטון גם דתי וגם אבסולוטי, כפי שהכירו מאז ומעולם. מרידות והתקוממויות בוודאי שהיו, והן דוכאו באכזריות שאפיינה את השלטון הטורקי. אחרי מלחמת העולם הראשונה בא השלטון הזר של האירופים 'הכופרים', הבריטים והצרפתים, שהביאו עמהם את רעיונותיהם, אותם ניסו השליטים הערביים לחקות כאשר, לראשונה לאחר 1000 שנים, קיבלו לידיהם את השלטון. הם ניסו סוציאליזם משלהם בצורת שלטון ה"בעת'" בסוריה ובעירק, הם ניסו לאומנות בצורת "נאצריזם", הם ניסו דיקטטורות צבאיות. כמה בתי מלוכה עדיין מנסים לשרוד. הם לא הצליחו להפיק מקרבם אף דמוקרטיה ברת-קיימא אחת. "האביב הערבי" חשף את הייאוש והתסכול מכל האקספרימנטים האלה והוציא מן הבקבוק את השד שהמשטרים האלה, כל אחד בתורו, ניסו לדכא ולהסתיר: האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני בגלגולו הברברי והפרימיטיבי, וממילא הרצחני, ביותר.

מבחינה זו אין כל הבדל בין הסכינים של ד'אעש לסכינים בשער שכם, בין הפנאטיות הדתית במסגדי קרבלה למסגדי הר-הבית, בין דחיקת הנוצרים מתוך ארץ ישראל לרדיפתם בעירק וסוריה. כל הסמאטוכה הזאת בלתי רלוונטית לחלוטין למאמצים להקים בארץ מדינה פלשתינית, ושומר נפשו, יהודים וערבים כאחד, מוטב לו להרחיק את הסכסוך המקומי הזה ככל האפשר מן התבערה הכללית.

ומכאן אל האינטרסים שלנו: האם משכילה ממשלת נתניהו לנצל את התפוררות מרבית המשטרים בעולם הערבי והיחלשות היתר - עד כדי הישענות של כמה מהם עלינו - צבאית וכלכלית לטובת קידום היעדים הציוניים? התשובה, לצערנו, היא שלילית. כבר הזכרתי בשיחה קודמת את הפרקטיקה הציונית להשיב על פרעות ערביות (קראו להן 'מאורעות') לא רק במגננה, כי אם בתנופת-נגד ציונית, שתמיד מצאה בתום הקרבות יישוב יהודי שגדל והתעצם. חישבו על נמל תל אביב, חישבו על חניתה ויישובי 'חומה ומגדל'. בושה להודות באמת המרה: ישראל, הנמצאת עכשיו בשיא כוחה, עונה על החורף הערבי לא בביצור מעמדה בא"י, כ'א ב... הקפאת ההתיישבות, ובראש וראשונה בירושלים. על המחדל הזה עוד ייקראו יום אחד כל השותפים בממשלה, ובראש וראשונה אנשי 'הבית היהודי', לתת דין וחשבון.

תובנה מעמיקה בעניין הזה העניק לנו האלוף (במיל.) גרשון הכהן, כפי שצוטט בעיתון 'מקור ראשון' (יומן) מיום 4.12.15 במאמר של יוחאי עופר. לא די, אומר האלוף, להציב מחסום בצומת גוש-עציון. דרוש שינוי בהשקפת העולם המדינית. טרור הוא אירוע רציונלי, מבצעיו מצפים להשיג משהו באמצעות מעשי האלימות, ובמקרה דנן - לסמן בכוח את המרחבים שבהם היהודים מממשים שליטה וחיים בהם. כך הם השיגו שיהודים מדירים רגליהם מהר הזיתים, למשל, או משער שכם "סימנו למעשה את חלוקת העיר".

"כדי לנצח טרור כזה", אומר האלוף," חייבים לייצר מהלכי נגד אקטיביים", ומה הם? "הדבר הראשון הוא הטלת ריבונות ומתן אזרחות לפלשתינים שם... גם לתהליכי בנייה יש תפקיד, לא רק במובן של להראות להם שאנו בונים, אלא גם בעיצוב המרחב... אנחנו צריכים להחליט שמדובר במאבק לאומי... במאבק לאומי יש נקודות שבהן מעצבים מחדש את המרחב, ומשלמים גם מחירים... אנחנו במאבק לאומי, וזה דיבור שראש הממשלה לא מוכן לדבר... בעת הזו צריכים לפתור בעיות אחת ולתמיד... הזדמנות לעצב תהליכים שבימים אחרים אי-אפשר היה לממש... מהלכים שיקבעו עובדות בשטח. הזדמנות לעצב מרחבים מחדש... הדבר הכי חשוב הוא להגיד לעם ולעולם שאין מדינה פלשתינית .ולא תהיה"

מה אפשר להוסיף על זה? האלוף אמר עוד (אני מצטט): "הפלשתינים רוצים להשיג את השטח לא בהסכם אלא בחרב, והמודל של הנסיגה הישראלית מרצועת עזה הוא דוגמה ומופת עבורם".

אולם האלוף גרשון הכהן פיקד על כל כוחות הגירוש מן היישובים היהודים ברצועה. מפיו יש לתובנות שלו היום - משנה משקל!

כאילו בהמשך ישיר פונה דניאלה וייס הבלתי נלאית לממשלה "לאשר את הקמת היישוב 'גבעת שלם', בין איתמר לשכם, על הגבעה הצופה על מקום הרצח של בני הזוג איתן ונעמה הנקין הי'ד", ומציינת שלמקום יש חשיבות אסטרטגית. עד כמה אסטרטגית, היטיב האלוף להסביר.