הויכוח הציבורי שבין עירית לינור לבין עמוס שוקן גרם לי לקרוא את מאמרו האחרון של גדעון לוי שאני מתוך בחירה אינני קורא. כואב. כואב לקרוא על סיבלם הנורא של עלא ושל שהנז והדוד השכן שלהם שצועק לחייל צה"ל: "יריתם באישה בהריון ובילד". קשה, ... קשה מאד. הם ממש סובלים, ואנחנו צבא הכיבוש לא מרחם, "חיל שמע רחש וירה".
גדעון לוי מצייר תמונה כאילו החייל ירה בתינוקת ובאמא ההרה תוך שהוא צוהל, יורה בחדווה. אחר כך בחצי פה מספר על שהאישה פונתה בטנק ובמסוק. מוזר איך לא עשו שם וידוא הריגה. ירה על-מנת להרוג ופינה לבית חולים - למה?
כך בדיוק ירו אבותיהם של החיילים הללו באבותיהם של הפליטים הללו "המסתננים"... יורים בהם ככה על הכביש להניסם כחיות, דור הולך ודור בא".
אני משוכנע שלוי לא ירוץ לחלץ חיל צה"ל שנפצע מאש פליט 48 או בנו. אני משוכנע שלוי גם לא ירוץ לחלץ את אחמד או פטימה באמצע הכביש - כי מסוכן שם והרחש שנישמע אחרי הגדר יכול להיות דריכת הקלצ'ניקוב או אולי שיחרור ניצרת חגורת הנפץ שעל גופו גופה של פטימה או אחמד - פליטים, ואפשר למות מזה. והסהר האדום שיבוא לחלץ תחת אש אולי ישמש להובלת מטען לבית חולים בתל אביב. לוי יודע את אלה.
המילים של לוי מכאיבות, כי הסבל שסובלים הפליטים אמיתי. כואב יותר להכיר בעובדה שבעוד אנו כואבים - שם אצלם צוהלים ויורים, "שומרים על קצב כמתופפים, צרור אחר צרור אולי נהנים להפחיד את האנשים שביקשו לחזור מבתיהם" - מהשוק, מבית הקפה מאולם השימחה.
הפוליצר שלוי מקווה לקבל מעביר אותו על דעתו, או שמה זו תחושה של שליחות מוזרה שהוא לוקה בה?
בהעדר שמאל פלשתיני אמיץ, אנשי ספר שאינם מעיזים, עיתונאים פלשתינים שבודקים את תחושות בני הפליטים הישראלים המתפוצצים ברחובות הערים.
מה צריך העם הפלשתיני, שוחר השלום, יותר מאשר עיתונאי כמו גדעון לוי, ושטח פרסום ללא תשלום בעיתון לאנשים חכמים.
