באין עורך - כל כתב מלך

הכותרת הייתה מוכנה, מרוחה בגדול על הקיר והיה זה עניין של זמן עד שתבוא לידי ביטוי. כיום, במה שנקרא בעגה של עיתונאי הספורט "עונת המלפפונים", היא פורצת קדימה וקונה לה אחיזה בכל מה שזז. קיראו את כותרות מדורי הספורט של היום, נסו להשוות עם מה שפורסם אתמול והיו בטוחים שגם מחר צפויות לכם הפתעות. ככה זה בעולם שבו מנסים למכור לנו לוקשים, איטריות בלשוננו, אלא שלמרבה המזל האיטריות מתקררות חיש מהר ולא גורמות לכוויות.

כותב את הדברים, בדם ליבו, מי שהיה - ועודנו - חלק בלתי נפרד מהמערכת. כותב את הדברים ומוכיח, בין השאר, גם את עצמו, מי שהינו חבר ותיק מאד באגודת העיתונאים ובשנים האחרונות משמש בה בתפקידים בכירים. מעלה את הטיעונים הקשורים בכותרת שלעיל, מי שערך בשנות עבודתו הרבות אלפי כתבות וידיעות, מקטנות בנות שורה ועד למאמרים ארוכים ומרוחים על פני כמה עמודים. כן, "מרוחים" כי תמיד אפשר לצמצם.

אך דומה שמה שקורה בשדה עיתונות הספורט בשנים האחרונות - חורג מעבר לכל גבולות ההגיון וגובל כבר בשיגעון.

במה דברים אמורים. בקיץ הזה סוערות הרוחות במדורי הספורט. דומה שהן סוערות יותר מאשר בשנים האחרונות. אחת הסיבות: התחזקותה המשמעותית של מכבי תל-אביב בכדורגל, המנסה לאיים על ההגמוניה של מכבי חיפה. גם הפועל תל-אביב אינה רוצה עוד לזנב בתחתית הטבלה ולכן גם היא מצטרפת למהלכים המטורפים של שחקנים מכל הבא ליד. בית"ר ירושלים, פעם גדולה מאוד, אינה יכול להרשות לעצמה פיגור משמעותי, ולמרות שהיא עודנה מקדימה את שתי התל-אביביות, היא עדיין נכשלת במירוץ אחר גלימת האלוף הירוקה של חיפה. באה מכבי פתח-תקווה הצנועה, קבוצה משפחתית מאוד של האחים לוזון, ועושה למפורסמות ממנה בית-ספר. בזכות ניהול נבון יותר? או אולי בזכות כשלון אירגוני של התל-אביביות והירושלמית שעוד נותרה לפליטה.

לכל קבוצה, לא נעים לומר, "כתב חצר" משלה. לא לגנאי אני אומר זאת, כי אבוי לה לקבוצה שאין לה קו טלפון לוהט אל הכתב/העיתונאי המטפל בה והסוקר את צעדיה. קבוצה מעין זו מאבדת כל הזדמנות לעלות לכותרות, אלא אם כן תגיע, לא עלינו, למצב שהכותרות סביבה לא יתרכזו רק במדורי הספורט ויפלשו אל עבר עמודי החדשות. וזה סימן גרוע מאוד לקבוצה.

אותו כתב, הממונה מטעם המערכת על סיקור הנעשה בקבוצה, לא תמיד יודע מה המניעים העומדים מאחורי "שיחרור" ידיעה זו או אחרת לתקשורת. לעתים מוליכים החוטים אל "מקורב" להנהלה, או מישהו מטעמה, לפעמים מעורב בידיעה גם גורם אחר, אופוזיציוני נכנה זאת. הכתב נקרע כאן בין שני עולמות, נכון יותר - בין שתי ידיעות, שלעתים האחת סותרת את קודמתה.

אך קורה, וזה קורה, שאותו כתב הוגה רעיון ומקדם אותו באמצעות עיתונו עד לדרגה שהוא עצמו מאמין שהרעיון אומנם יקרום עור וגידים. הוא מפמפם פעם ופעמיים את הרעיון, בצורת "ידיעה בלעדית"; המערכת קונה את הסיפור, ולא תמיד אחרי בדיקת המקורות, והרי לך "כפי שפורסם לראשונה ב..."

נכון או לא נכון? זה פרט שולי. ואם מתברר בסופו של דבר שהידיעה הבלעדית מוטעית, או שלא הייתה ולא נבראה - לא קרה שום דבר. מחר יהיה מדור חדש. מחר יככב בו שם חדש.

וככה זה גם נראה. באין עורך - כל כתב מלך.

השמות החמים של הקיץ הזה, ואולי אנחנו כבר נמצאים לקראת סיום בפרשיות הללו (עד להופעתן של אחרות) היו של עבאס סואן מסכנין ושל רוברטו קולאוטי. במקרה או שלא במקרה, מכבי חיפה נמצאת חזק בתמונת השניים. רוברטו הוא שחקנה של חיפה ונדרש אישור של בוקה ג'וניורס, קבוצת האם של הארגנטיני המחזיקה בכרטיסו, כדי לשחררו/להשאילו או למכרו לחיפה. סואן לעומתו, הוא הקפטן הבלתי מעורער והגיבור המקומי של בני סכנין. כשרונו לא נעלם מעיני הבוס של מכבי חיפה וסואן אף צולם ליד משרדיו של יעקב שחר בתל-אביב. הוא בטח לא הזדמן לשם כדי לקנות מנת פלפל בדוכן סמוך.

מה שקרה סביב השניים, חורג מכל גבולות של הגיון. מכבי תל-אביב בלעה את האיטרייה שרוברטו קולאוטי אינו רצוי בחיפה (בגלל דרישות כספיות גבוהות, כך שוחרר לפירסום מחיפה) וגילתה בו עניין. גם שמו עבאס סואן הוזכר באחד ממדורי הספורט כמי שמחוזר ברגלי מכבי תל-אביב.

ומה במציאות? סואן, נכון לכתיבת שורות אלה, ימשיך לשמור על גחלת המיגזר וקולאוטי חתום במכבי חיפה (האמנם?) עד 2008. תאמרו ותשאלו, מה בסך הכל קרה? ומדוע נשמע לרר כעוס ורוגז?

קרה, וקרה הרבה. קרה שעיתונאים/כתבים מפרסמים ידיעות לא בדוקות וחמור מזה: עורכי מדורי הספורט אינם עושים מאומה לבלימת גל אי האמינות הזה המציף אותנו בקיץ הזה.

קרה וקורה ששחקנים מנצלים, ביודעין, את העיתונאים ומטפטפים לאוזניהם ידיעות שהם מבוקשים בידי כמה מועדונים, בעת ובעונה אחת, במגמה ברורה: להיטיב את תנאיהם בקבוצת האם שלהם.

קורה וקרה, לא אחת, שמועדון תל-אביבי שילם לשחקן סכום גבוה מזה שהוצע לו על-ידי קבוצת האם שלו. נסו לברר אצל ואליד באדיר.

קרה, קורה ותמיד יקרה, שעיתונאי ספורט מעורבים, מי פחות ומי (הרבה) יותר במו"מים למכירת ולהעברת שחקנים, ולו רק כדי להצדיק את הכותרת שהופרחה על ידם מבעוד מועד.

סחבקיות ישראלית? חפיפניקיות? קיראו לזה איך שתרצו. עורכים ותיקים בעתונות הספורט הישראלית יכולים למלא עמודים רבים בנושא כאוב זה.

ולמען הגילוי הנאות: יתכן וגם אני, בשנות עבודתי הרבות בשירות העיתונות הארצית, עברתי על כמה איסורים מהסוג הזה, תחילה ככתב צעיר ולאחר מכן כעורך מבוגר יותר, שנדרשת ממנו אחריות.

אני לפחות מתנצל.