הצעתו של ח"כ
מיקי זוהר "יום המנוחה השבועי" שוב העלתה לסדר היום נושאים של סוציאליזם מול ליברליות ואופי המדינה היהודית אל מול ערכי החרות.
ראשית, אומר שטענת הסוציאליזם לא מחזיקה מים בעיניי. אינני רואה כל ערך בהגבלת יכולת נתינת השירות של גופים, רק כי אחרים לא מצליחים להגיע לאותה רמת שירות.
הטענה היחידה שמולה אני עומד להתמודד, כיהודי מאמין וכמי שמדינה יהודית אינה אות מתה בשבילו, היא הערך היהודי של שמירת השבת והניסיון של החוק למנוע חילול שבת של אלה שאינם חפצים בכך, אבל נאלצים לשנות את אורח חייהם בלחץ הנסיבות.
אסכם כבר עכשיו את עמדתי המעט מורכבת בנושא: אני מתנגד לחוק למרות הזדהותי עם הערך שהוא מייצג. ועם זאת, אני חושב שכתוצאה מהצעת החוק, ועוד יותר כתוצאה ממציע החוק, נוצרת הזדמנות לשיח בעל משמעויות מרחיקות לכת. מדובר אולי אפילו בתחילתו של תהליך היסטורי.
ראשית, הקדמה קצרה: עד היום התנהל הוויכוח על אופיה של המדינה היהודית בין 2 זרמים קיצוניים, אשר אינם מייצגים את כלל האוכלוסייה ואשר תופסים את היהדות בקטנותה.
- זרם אחד, הוא אלה המתהדרים באורח חיים יהודי הלכתי מחמיר ביותר, ואשר בטוחים שהיהדות היא אוסף של מצוות פרטיות, אשר צריכות להיאכף בציבוריות הישראלית בצורה שתשפיע על כל אזרח ואזרח. רק כך, הם טוענים, ניתן להגדיר את המדינה כיהודית.
- זרם שני, הוא אלה אשר סולדים מכל ערך יהודי. הם סוגדים לערכי המערב, היהדות היא בעיניהם אוסף של ערכים פרימיטיביים, שיכולים להיות מבוטאים במשהו פולקלוריסטי שבין סדר ט"ו בשבט לסדר פסח ואשר בוודאי אין להם מקום בניהול חברה ומדינה מודרנית. בד"כ יגידו משהו בסגנון, שכל אחד יכול להגדיר מה זו יהדות (ובכך לרוקנה מכל תוכן למעשה) וכשיידחקו לפינה, הם בד"כ ישלפו את היטלר מהבוידעם. ההוכחה ליהדותם היא, שהיטלר היה רוצח אותם כמו את "גדולי הדור". באופן אישי, מעולם לא הבנתי את אלה, שאת זהותם מגדיר האדם השפל ביותר שיצרה האנושות. על כל פנים, לדידם (גם אם לא באופן מוצהר), ה"יהודית" של המדינה, זו גיבנת אשר צריך לנסות להעלים עד כמה שאפשר.
ועכשיו – לחוק ה"שבת":
מטרתו המוצהרת של חוק "יום המנוחה השבועי", היא לבטא רעיון "יהודי-סוציאלי" - לאפשר יום מנוחה בשבת, על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לעצור תחרות (בלתי הוגנת) כלפי שומרי השבת ולמנוע אילוץ שומרי מסורת לחלל שבת לצורך פרנסתם, בניגוד לרצונם.
כמובן שהטענה העיקרית כנגד החוק, היא הכפייה שלו על אלה שרוצים לפתוח את עסקיהם בשבת וגם כלפי אלה שמעוניינים לעשות קניות דווקא בשבת. "באיזו זכות אתה כופה עלי איך לנהל את חיי?" נשמעת שוב ושוב טענת המתנגדים.
מצד אחד, אני חייב להודות, שכיהודי שומר מצוות, כואב לי על יהודי אחד, שמחלל שבת בניגוד לרצונו, או כזה שאיבד את פרנסתו עקב הרצון שלא לעבוד בשבת, יותר מאשר על 100 אחרים, אשר ייאלצו לעשות את קניותיהם בשישה ימים במקום בשבעה. זו האינטואיציה וההזדהות האינסטינקטיבית שלי.
מצד שני, כשאני בא לבחון את הכפייה הדתית אל מול החילונית, אני מזהה הבדל אחד משמעותי: הכפייה החילונית היא אזרחית ואילו הכפייה הדתית היא חוקתית.
לפני שניכנס לעובי הקורה, צריך להכיר בעובדה, שכל נושא הכפייה הוא נושא בעייתי ביותר. הצד הנפגע לעולם ירגיש שזכויותיו מקופחות. אולם יש הבדל מהותי בין כפייה אזרחית לכפייה חוקתית.
בעוד הכפייה הראשונה, במקרה שלנו – החילונית, נעשית ע"י אזרחים, אשר באורח חייהם, כופים למעשה את ערכיהם ונורמות ההתנהגות שלהם על השאר, הכפייה החוקתית (במקרה שלנו – הסוציאלית-דתית), באה לכפות באמצעות רוב טכני בכנסת, אורח חיים, אשר אינו מקובל על חלק גדול של האזרחים.
תוצאה של כפייה כזו, עלול להיות התמרדות כנגד החוק:
וורקהוליקים יהפכו ללוחמי חופש, מכורי שופינג יציגו עצמם כגיבורי חרות, והכל כנגד השלטון ה"דורסני" ובגיבוי התקשורת וכל אבירי הליברליזם והפלורליזם.
התוצאה מכך לא תהיה כנראה טובה עבור ערך ה"שבת". למעשה היא לא תהיה טובה עבור אף ערך, פרט לעידוד הנהנתנות והצרכנות האובססיבית. והפעם כאידיאל נעלה...
נקודה נוספת היא, שלצערי ולצערם של שומרי המצוות, חלק גדול מהעם בוחר כרגע שלא לשמור שבת. זוהי עובדה שלא ניתן להכחיש. הישג חקיקתי דומה בעיניי לדרך קצרה להשגת המטרה. אולם, כדרכן של הדרכים הקצרות, הן מתבררות בסוף כארוכות. ההישג החקיקתי יגרום לעצלות בתחום ההסברתי. למה להשקיע זמן בשכנוע אם אפשר פשוט לשלוח פקחים ולקנוס את העסק שמחלל שבת...
ומצד שלישי... משהו חדש מתחיל פה... משהו מעניין.
מתנגדי ההצעה לא הצליחו לעכל את מציע ההחלטה. מיקי זוהר הוציא מאיזון את שבלוניות החשיבה החילונית-דתית. במשך שנים הסבירו לנו שהציבור היהודי בארץ מתחלק בין דתיים שהם המיעוט, לחילונים שהם הרוב. ואילו כאן, מגיע אדם אשר מראהו אינו דתי, ואשר דווקא הוא מגיש הצעת חוק להגברת האכיפה על השבת. ה"שקוף" התמלא בצבע אל מול עיניהם המשתאות.
התוצאה לא איחרה לבוא - ההתקפות על מיקי זוהר חרגו מכל פרופורציה, ניסו להציגו כשליח או חנפן של הדתיים, כאינטרסנט וכבור בנושאי יהדות – הכל כדי לברוח מהאמת המרה כל כך, שהתגלתה לאותם קובעי טעם וריח – ציבור גדול של "שקופים" - של מסורתיים, חי במדינת ישראל והציבור הזה ממש לא מרגיש שייך למגזר ה'נאור' של
יאיר לפיד ו
זהבה גלאון. ראוי לציין שגם הדתיים לא ממש יודעים איך לעכל את הציבור הזה, אשר אינו מקפיד על מצווה קלה כבחמורה, אבל בהחלט מרגיש מחויב לערכי המסורת של בית אבא. הציבור ה"שקוף" הזה לא ממש מעוניין בכל קודי ההתנהגות והמניירות הדתיות או החרדיות, אולם הוא גם לא בז לערכי היהדות ואינו רואה אותם כאסופת מנהגים פרימיטיביים, חסרי שייכות לתקופה.
את חשיפת הציבור הזה וערכיו, עשה מיקי זוהר בהצעת החוק שלו. ירצו מבקריו או לא ירצו – מיקי זוהר מייצג ציבור גדול בישראל. ציבור עם ערכים, תפיסת עולם וזהות.
לסיכום
- טוב שנושא השבת יישאר ברובד האזרחי – אלה שהשבת יקרה להם באמת, יצטרכו לפעול בדרך אזרחית - או לשכנע בחשיבות הערך או לעודד עסקים הסגורים בשבת. ברגע שעסקים הפתוחים בשבת, יאבדו לקוחות לטובת אלה שסגורים בשבת, השיקול הכלכלי שהכריח אותם לפתוח בשבת, יכריח אותם לסגור את עסקיהם בשבת. כמובן שלשם כך צריך לצאת מהפסיביות ולהבין איך מנהלים מערכה בשדה האזרחי.
- הציבור המסורתי, אשר באמצעות ח"כ מיקי זוהר, עבר לקדמת הבמה ויצא מ"שקיפותו", יצטרך גם הוא לבחור עד כמה ערך השבת חשוב לו ועד כמה הוא מוכן להיאבק לקידומו.
- הגדרת יהדותה של המדינה תצא כנראה מהתחום של ערכי הפרט והקהילה וטוב שכך. תפקידה של היהדות במדינת ישראל ברמה המדינית, הוא להשפיע במרחב המוסר המדיני-חברתי ולאו-דווקא לחדור למרחבי הדת של הפרט. הדבר ידרוש מאמץ אינטלקטואלי ובירור מעמיק, אולם זה האתגר הגדול של שלנו – הדור שחזר לחיות חיים יהודיים ריבוניים ממלכתיים בארצו.
וכך, יוצא שבניגוד לעבר, דווקא מהדיון הציבורי שהתפתח מהצעתו של אחד מחברי הכנסת המוכשרים של המחנה הלאומי (וגילוי נאות: גם חבר אישי שלי), משהו חדש יתחיל פה. אני מעריך להצעת החוק של ח"כ זוהר תהיה משמעות רחבה הרבה יותר על הציבוריות הישראלית ממה שנראה היום.
