הבריחה מהמציאות

הכאב האישי של דויד גרוסמן, ששכל את בנו החייל, הופך במחזה לכאב לאומי. זאת - בזכות יכולתו של המחבר לגרום לכל אחד להזדהות עם כאבו, המומחש בדמותה של הגיבורה, אורה (אפרת בן צור), המחליטה לברוח מהבית כשמגייסים את בנה למבצע של צה"ל, דווקא ביום בו היה אמור לסיים את שירותו הצבאי, כדי לא לחזות בחיילים שיבואו "לבשר" לה על נפילת בנה. דבר שהיא בטוחה שיתרחש.

כיצד מחזה הופך מסיפור אישי למשהו לאומי ובינלאומי? הודות לכישרונו של המחבר לגרום לכל אחד להזדהות עמו. ומכאן הצלחתו של גרוסמן בסיפורו, ובהמשך, כשההצגה קרמה עור וגידים עם מיטב היוצרים והשחקנים, כל המרכיבים נארגו להצלחה פנומנאלית. המחזה אותו כתב הבימאי חנן שניר, מוגש באופן יוצא דופן, לא נרטיבי גרידא. הוא מורכב מפרישת יריעות-חיים החל מתקופת הנערות של הגיבורים, המשך בתקופות שונות בחייהם, עם דילוגים מהעבר, להווה ולמה שביניהם, מה שיוצר את המורכבות ומעצים את העניין בהצגה.

החברות בין שני הבנים והנערה החלה בגיל 16, כששלושתם היו מאושפזים בבית חולים. אברם (דרור קרן בתפקיד חייו) אוהב את אורה היפה והחכמה, ומתוודה לפניה על כך שבשל ביישנותו לא חווה יחסים קרובים עם נערה כלשהי. ואפילו כשהיא מחזרת אחריו, ואוהבת אותו, אברם מסתייג, והיא פונה לאילן (אמנון וולף היותר פיסי וחושני), שעמו היא מקיימת יחסי מין ונישאת לו. אך למעשה, כל חייהם, אברם נשאר עמוק בליבה, והאהבה הלא ממומשת זכתה רק להארה קצרה כשאורה ואברם קיימו פעמיים יחסים, שמהם נוצרו שני הבנים שאורה ואילן מגדלים.

הרומן המשולש הוא לא רק מצד הגברים לאישה הפתיינית, מלאת הרגש והעסיסית. הם גם אוהבים אהבת נפש איש את רעהו. כך שהמשולש ממשיך להתקיים בהסכמה. יותר מבחינה נפשית וללא האפשרות שאברם ייטול חלק בגידול הבנים או יראה אותם. מה שכואב לו מאוד. רגעי שיא מרגשים יותר מהכל בהצגה הם הכמיהה שדרור קרן זועק משברי לבו כשהוא מתחנן שהיא תיתן לו לראות את בנם החייל עופר. למעשה דרור קרן ואפרת בן צור הם הלב והליבה של ההצגה. דווקא משום עוצמת האהבה שלהם, כשהיא מחליטה לצאת מהבית עם תרמיל, ולעבור את הארץ האהובה ברגליה, ובדרך, לבקר את אהובה האמיתי.

בין לבין, מתגלה תסמונת הפוסט-טראומה של אברם, שהיה בשבי המצרים, ועבר שם עינויים שאנו מכירים מסיפורי חברנו, טייס גיבור חיל-האוויר שהיה בשבי, עבר מכות חשמל, הצלפות, ומה לא. החרדות של אברם, תוצאות הטראומה, שגורמות לנו לחזות באדם בשיא שברונו, דרדורו ועליבותו, מומחשות בידי קרן בצורה נפלאה, מלאת רגש הממלאה את הצופים הזדהות מוחלטת עמו. כל זאת - הודות ליכולותיו המופלאות של הבימאי חנן שניר, המומחה לפסיכו-דרמה, שניחן בכישרון נדיר לחדור לכל דמות בהצגה שהוא מביים, ולהעביר לצופים לא רק את הסיפור שעל פני השטח, אלא את משברי הנפש לעומקיה. אלה לא סטריאוטיפים. כל דמות אצלו נבחנת בפינצטה מכל רובד שבה, כשם שבנה את דמותו של המלך יהוא במחזה שעלה בהבימה לפני כעשרים וחמש שנים ובו האניש את דמות הרוצח.

כמו דרור קרן שזכה כאן להזדמנות לתפקיד בלתי רגיל, המלא יותר מכל תפקידיו הקודמים, כך גם אפרת בן צור, כוכבת תיאטרון גשר ("הדיבוק") וזמרת עצמאית, מקבלת כאן את מלוא הבמה, בכל דקה של ההצגה בת השעתיים וחצי. כל התנהגותה הבלתי צפויה, המחוות, האנרגיה הבלתי נדלית, אמרות השפר המוחצות, השירים בהם היא מרנינה בקולה, הבלתי אמצעיות שלה, כובשים את הבמה וממלאים אותה עד תום. נראה שכאן היא קיבלה תפקיד עם בשר המתאים ליכולותיה בצורה המירבית. למעשה היא מלאה ברוחו של המחבר, ומשמשת לו קול לזעקת כאבו.