אני מחזיק בתפיסת עולם קטגוריאלית. אם הייתי עורך דין, קרוב לוודאי שהייתי בפרקליטות פלילית. אם הייתי שופט, מותר להניח שהייתי מחמיר בענישה. אני סבור שבמקרים רבים בתי המשפט מקלים מדי, כאשר הם מביאים בחשבון את הנסיבות של הנאשם יותר מאשר את אלו של הקורבנות ושל הציבור. אני לא מוכן להשלים עם מצב בו נהג שהורג אדם, אינו נשלח לעשר שנות מאסר. יש אפילו עבירות שהייתי מטיל עליהן עונש מוות (למשל: רצח ילדים).

כל זה לא סותר את מה שאני עומד לכתוב בשורות הבאות. בהקשר הזה, תרשו לי להיתלות באילנות גבוהים. כמדומני שהיה זה ר' חיים מבריסק, מענקי היהדות במאה ה-19, אשר נשאל מדוע הוא מקל לחולים ביום כיפור. השיב להם ר' חיים: אני לא מקל ביום כיפור; אני מחמיר בפיקוח נפש. וגם אני הקטן, לא מקל עם העבריינים, אלא מחמיר עם המופקדים על אכיפת החוק.

במדינה דמוקרטית לא תיתכן ענישה ללא משפט, ובוודאי שלא תיתכן ענישה ללא חוק, ובוודאי שלא תיתכן ענישה רטרואקטיבית. המחוקק – הוא היחיד הרשאי לקבוע איזה עונש יוטל על איזו עבירה, וגם כיצד ימומש עונש זה. לאיש – אפילו לא לבית המשפט העליון – אין סמכות לגזור שעה אחת של כליאה יותר מהקבוע בחוק, או להמציא עונשים חדשים רק משום שמעשיו של פלוני חמורים משל אלמוני. גם על העבירה החמורה ביותר, אסור להעניש באמצעים בלתי חוקיים. מושכלות יסוד? ודאי. מובן לכל? לא בטוח. מיושם בשטח? ממש לא.

הנושא האקטואלי שהביא אותי לכתוב את הדברים הוא עניינו של משה קצב, שיידון בסוף החודש בוועדת השחרורים. האם קצב זכאי לשחרור בניכוי שליש? בחינת החוק חייבת להוביל למסקנה חד-משמעית: כן.

שחרור אחרי שני שלישים מותנה בשניים: התנהגות נאותה והעדר מסוכנות. את נושא המסוכנות מקובל לבדוק, בין היתר, באמצעות השאלה האם האסיר הביע חרטה ו/או עבר פעולות שיקום. הדבר חשוב במיוחד לגבי עברייני מין, שהדחפים שלהם עלולים להובילם לפגוע שוב בחפים מפשע. לכן, במקרים אלו נהוג לעמוד על חרטה וטיפול, כאמצעים להפחתת המסוכנות.

אבל זה לא נכון במקרה של קצב. את מעשיו השפלים הוא ביצע בנשים שהיו תחת מרותו בתפקידיו הציבוריים. קצב אינו אנס האורב בסמטה חשוכה. בין אם ישתחרר עכשיו ובין אם ישתחרר בסוף שבע שנות מאסרו – הסכנה ממנו אינה קיימת, מהסיבה הפשוטה שלא יהיו בסביבתו קורבנות פוטנציאליים. ניתן לומר, שקצב עבר "סירוס תפעולי": הוא לא יוכל למצוא קורבנות נוספים, אפילו אם יתאמץ בכל מאודו. לכן, אין לדרוש ממנו חרטה/הודאה/שיקום ושאר ירקות. פשוט נורא.

אין לזה שום קשר לחומרת המעשים ולביזיון שהמיט על המדינה. הללו כבר באו לידי ביטוי בעונשו, ובית המשפט ידע היטב ששבע שנים עשויות להיות 56 חודשים. הימנעותו משחרורו של קצב, תהיה בפירוש ענישה שלא כדין, נקמנות וכניעה לפופוליזם. לכל אלו, אין מקום במדינת חוק.

שיהיה ברור: אני מדבר על השליש, לא על חנינה. לקצב לא מגיעה חנינה, נקודה. זו ניתנת רק במקרים יוצאי דופן ובנסיבות חריגות, ובהחלט מותר וגם חובה להתנות אותה בחרטה ובבקשת סליחה. ניכוי שליש נועד לתמרץ את האסיר להתנהג כיאות ולהשתקם, ולכן הוא גם אינטרס של המדינה; חנינה היא מעשה חסד, ולקצב לא מגיע שום חסד שכזה.

אותם דברים אמורים גם באהוד אולמרט. הוא קיבל שוחד כאיש ציבור, ואין שום סיכוי שהוא יחזור לאיזשהו תפקיד ציבורי אחרי שחרורו – וגם כאן לא משנה אם זה יהיה בעוד שנה או שנתיים או שלוש. אולמרט אינו מסוכן לציבור, וחייבים לומר שביחס למה שהוא הורשע בו בסופו של יום בפרשת הולילנד – קבלת שוחד של 60,000 שקל – עונשו חמור מאוד (18 חודשי מאסר).

לא צריך לשכנע אותי שאולמרט ביצע הרבה מאוד עבירות שהוא לא נותן עליהן את הדין. אני בטוח שהוא לא רק ידע על 500,000 השקלים שנתן שמואל דכנר לאחיו יוסי אולמרט, אלא גם יזם אותם. אני יודע בוודאות שהוא הדיח את שולה זקן לעדות שקר. אני משוכנע שהוא יזם את התרמית בראשונטורס, או לפחות קיבל דיווח על כל דולר שהצטבר לזכותו. ועוד כהנה וכהנה.

זה לא משנה כעת. מבחינה זו, גם לא משנה מה יהיה פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשות טלנסקי ומרכז ההשקעות. יהא עונשו של אולמרט אשר יהא – הוא לא מהווה שום סכנה לציבור. ההרתעה הושגה – אם בכלל – בעצם הרשעתו ושליחתו למאסר; הציבור יזכור את העונש ולא את הזמן בפועל. לכן, גם מאסרו של אולמרט מעבר לשני השלישים יהווה ענישה שלא כדין.

להבדיל אלף אלפי הבדלות – גם יגאל עמיר נענש שלא כדין. ברור שהוא צריך להירקב בכלא עד יומו האחרון. אך זה חייב להיעשות אך ורק על-פי החוק, משום שכאשר מתחילים להעניש פושעים – מתועבים ככל שיהיו – בהתאם ל"טעם" האישי של הסוהר או השוטר, אין לדבר סוף. מחר יימצא מישהו שיסלוד במיוחד מעברייני מין, מחרתיים יחליט חברו שצריך לעשות את המוות לנהגים שיכורים, ובעוד שבוע יבוא מי שיחליט למרר את החיים לעברייני צווארון לבן.

אין כזה דבר. אסיר הוא אסיר, אלא אם כן הוא משתולל, מהווה סכנה לאחרים או מאוים. בידוד הוא עונש משמעתי, ולא יכול להיות הנורמה. אבל את עמיר החזיקו שנים בבידוד, בטענה שהוא עלול להפיץ לאסירים אחרים את דעותיו המעוותות. זוהי טענה מגוחכת, ויש לה פתרון פשוט נורא: שימו אותו או עם מישהו שממילא חושב כמותו, או עם שמאלני קיצוני. נימוק אחר היה שאסירים אחרים עלולים לפגוע בו. אבל זוהי בדיוק חובתו של השב"ס – לשמור גם על עמיר, בדיוק כמו שהם יודעים לשמור על פדופילים.

השב"ס גם מנע מעמיר התייחדות עם אשתו, לריסה טרימבובלר, אחרי שמנע מהם חתונה ישירה; בנם נולד בהפריית מבחנה. חיפשתי ולא מצאתי בחוק עונש בדמות איסור להביא ילדים לעולם. בית המשפט העליון, שאסר על השניים להתייחד, נימק זאת בטבעו של הפשע, בהעדר החרטה ובחוסר היכולת לפקח על עמיר בזמן ההתייחדות. שני הנימוקים הראשונים אינם רלוונטיים, שכן הם-הם היוצרים עונש בלתי חוקי. ואילו השלישי אינו מועלה משום מה כאשר מדובר בפושעים הממשיכים לפעול מבין כותלי הכלא. לכן, אין מנוס מהמסקנה שעונשים אלו הוטלו על עמיר בגלל מעשיו – תוך התעלמות מכך שהמחוקק לא התיר אותם.

גם תת-אלוף לשעבר רמי דותן ספג עונשים בלתי חוקיים, כנקמנות בלבד. למי שאינו זוכר, דותן היה ראש להק ציוד בחיל-האוויר, ונתפס בשנת 1989 לאחר שקיבל שוחד של מיליוני דולרים מחברות אמריקניות. עד היום זוהי פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות צה"ל.

דותן נדון ל-13 שנות מאסר וריצה 12 מתוכן. בצה"ל השחרור המינהלי על התנהגות טובה הוא אחרי מחצית מהמאסר, ודותן גם סבל מבריאות לקויה – אבל זה לא שינה לבג"ץ, שביטל את החלטת ועדת השחרורים לשחררו. יתרה מזאת: הוא הוחזק בבידוד לכל אורך התקופה, בנימוק שהוא יודע סודות רבים ועלול לגלות אותם. הנימוק הזה לא הועלה כאשר קצינים אחרים, כולל בכירים, נשלחו לכלא. חוץ מזה, אפשר היה למצוא מישהו בעל סיווג מתאים, או להבהיר לדותן ולחברו לתא ששיחותיהם מוקלטות. במקום זה, מנעו ממנו במשך תריסר שנים כמעט כל מגע עם בני אדם אחרים. שמישהו יראה לי איפה זה כתוב בחוק.

לא רק אסירים ידועים נענשים שלא כחוק. הדוחות השנתיים של הסנגוריה הציבורית מצביעים שוב ושוב על תנאי כליאה בלתי אנושיים, פשוטו כמשמעו. שטח המחיה הממוצע לאסיר בישראל הוא 3.3 מ"ר בלבד, לעומת 8.8 מ"ר המקובלים בעולם. אסירים חולים נכבלים למיטותיהם. בחלק מן התאים שוררים חום ומחנק בלתי נסבלים. יש תאים בהם אין אסלה אלא שירותי כריעה. זכויות יסוד למפגשים עם עורכי דין מופרות. יש ליקויים בטיפול הרפואי והנפשי. ועוד כהנה וכהנה, אשר כל שומעו – תצילנה שתי אוזניו.

כל אלו מהווים ענישה בלתי חוקית ובלתי אנושית. אם המדינה לא מסוגלת לתת לאסירים תנאי קיום אנושיים מינימליים – אסור לה לשלוח אותם לכלא. אם אין מספיק מקום לכל האסירים, צריך לכלוא רק את העבריינים המסוכנים ביותר ולמצוא חלופות ענישה – כמו מעצר בית ממושך באיזוק אלקטרוני וקנסות גבוהים – ליתר העבריינים. ענישה – בהחלט; ברבריות – בשום פנים ואופן.