לפני למעלה משנה הצטרפתי לבקשת החנינה שהייתה מונחת על שולחנו של נשיא המדינה. קיבלתי בתשובה מכתב אדיב ביותר ולפיו הטיפול בבקשת החנינה של
משה קצב טרם נגמר - אולם כאשר יישקלו כל העובדות הצריכות לעניין תהיה בפני ראובן ריבלין גם בקשתי. מאז לא שמעתי דבר מלשכת הנשיא. אני מניח שעל שולחנו של ריבלין נערמו לא מעט פניות דומות לשלי - ושכולן זכו לאותו מענה.
זאת שגרה ידועה בלשכה של נשיאי המדינה מאז ומעולם. לא מתייחסים לגופם של דברים. אם אפשר, דוחים את הטיפול בפניות כאלה לעת שיבוא המשיח; ואם בכל זאת צריך להתייחס אליהן בגלל פרסומים בתקשורת, אז טוענים שלא היו דברים מעולם. לנשיא יש תמיד דברים דחופים יותר לענות בהם. למה להתייחס לעניינים שוליים, כמו בקשת חנינה של מי שישב באותה לשכה כמעט שבע שנים, אם אפשר להביע עמדות בנושאים מדיניים שבהם משקל חוות דעתו של הנשיא המכהן אינה עולה במאומה על זאת של מוכר הירקות בשוק מחנה יהודה. באצטדיון טדי יש מקום גם לזה וגם לזה.
אבל לא זה העיקר; ריבלין לא יחון את משה קצב גם אם הלה יבטיח להצטרף לחוג אוהדי בית"ר - ולקנות מינוי למשחקיה.
זהבה גלאון כבר תדע איך למרר לו את החיים כדי להניא אותו מכל מהלך שיש בו חמלה כלפי האחר. במיוחד, אם "האחר" אינו נמנה על "המחנה" שלה.
ואני אומר: הרפו ממשה קצב. הניחו לו לחזור לביתו. הוא איננו אדם צעיר. לא נשקפת ממנו כל סכנה. הוא שילם מחיר יקר ביותר על האמון שהוא נתן במערכת המשפט. הוא ביקש לעצמו משפט - והוא זכה למשפח.
שאלתי אותו בעניין הזה - והוא השיב לי שהוא לא יכול היה לנהוג אחרת. כנשיא המדינה, הוא אמור היה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כשהופנתה אליו, בראשונה, דרישה לפצות את "המתלוננת מבית הנשיא". הוא לא חשב אפילו לרגע שיש מקום לנהוג אחרת.
מכאן, התגלגלו הדברים ללא שמשה קצב יכול היה עוד לשלוט בהם. היועץ המשפטי לממשלה פעל ברשעות יוצאת דופן. לא היה תעלול שהוא לא נקט בו. עמדותיו המתהפכות הפכו לשם דבר. משה קצב דחה את ההצעה להסדר טיעון, שעליה הגנה הפרקליטות בחירוף נפש בבית המשפט העליון, משום שהוא סבר שאין הוא יכול שלא להגן על שמו הטוב בבית המשפט.
וזה מה שקרה: במקום לקבל עונש מינורי, כמעט ולא מורגש, במסגרת הסדר הטיעון שהוצע לו, משה קצב נשלח לשבע שנות מאסר.
ואני ידעתי שזה מה שיקרה. הזהרתי אותו מעל כל במה. ממרום ניסיוני, לא היה לי ספק, שמלתעותיה של מערכת קלוקלת, על כל שלוחותיה, תבלע אותו בעודו בחיים. וכעת, הדרישה להבעת "חרטה" כתנאי לשחרור, אין בלתי מוסרית ממנה. היא חשובה רק ל"מערכת" שרוצה לראות בה, בהודאה באשמה של משה קצב, מעין כתב מחילה לה-עצמה על כל העוולות שהיא גרמה לו.
ועדת השחרורים, המורכבת משופט זוטר בדימוס ומעוד כמה פונקציונרים, בוודאי תעשה את מלאכתה נאמנה - אבל גם היא מהווה חלק מן המערכת שכה רבים איבדו זה מכבר כל אמון בה.
וחבל שזה מה שקרה למוסדות האמונים על אכיפת החוק במקומותינו.
חזקת החפות הפכה למרמס תחת רגליהם של פוליטיקאים שהציניות הפכה ללחם חוקם ושל מדליפים מקרב רשויות החקירה. סדרי הדין הפכו לחוכא ואיטלולא. הסיכוי של האזרח לזכות באוזן קשבת, ולצאת בראש מורם מן העימות הלא-שוויוני באולמות המשפט, שואף לאפס. וזה לא מה שצריך לקרות.
