השופטת: שרון לארי-בבלי, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום שלישי, 2.2.2016, שעה 08:30

הנושא: הוכחות בתביעה אזרחית


התובעת ובא-כוחה הצליחו לעצבן את שרון לארי-בבלי עוד לפני שבכלל התייצבו באולמה, וליתר דיוק - בגלל שלא טרחו להתייצב בזמן. מדובר בתביעת נזיקין בעקבות החלקה על כביש, כאשר התובעת טוענת שמדובר במי שפכים שמקורם במועצה המקומית הסמוכה, וזו טוענת שמקורם ברשות הפלשתינית. אבל אחרי רבע שעה של המתנה, לארי-בבלי לא מוכנה להמתין עוד.

"אתם רוצים פסק דין?", היא שואלת את באי-כוח הנתבעים והללו כמובן משיבים בחיוב. "אני כבר נותנת פסק דין וכותבת שביטולו יהיה כפוף להוצאות של מי שנוכח פה". ואני שאלתי את עצמי: למה שבכלל ניתן יהיה לבטל, אם התובעת ובא-כוחו לא הגיעו? מכל מקום, לארי-בבלי מכתיבה ש"בא כוח התובעת ערה לדיון ואף ביקשה לזמן עד, וחרף זאת לא טרחה להתייצב. השעה עתה 08:50 והדיון נקבע ל-08:30. בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה".

לארי-בבלי פונה לבאי-כוח הנתבעים: "אתם רוצים הוצאות עכשיו או כתנאי לחידוש? עדיף לכם כתנאי לחידוש", וכך היא גם קובעת: 1,000 שקל לכל עורך דין ו-400 שקל לכל עד שהתייצב. לארי-בבלי כבר על רגליה ובדרך ללשכתה, ואז היא מקבלת שיחת טלפון: "חכו רגע, זה מהמזכירות". בשורה טובה: עורך דינה של התובעת הגיע. הוא נכנס לאולם ולארי-בבלי מקדמת את פניו בנזיפה: "זה יפה להגיע ב-20 דקות איחור".


"מבחינתי יכולת להיות במכולת"


במקום להתנצל, הוא מתחיל להתווכח ומספר שביומנו היה כתוב שהדיון מתקיים אצל הנשיא אביטל חן. לארי-בבלי מרימה את קולה: "אתם הגשתם לי בקשה לזמן עד! אתם יודעים שזה אצל לארי-בבלי! זה מעניין אותי כשלג דאשתקד שלא היה. זה לא חשוב לי שהיית באולם אחר וישבת ונהנית מהנוף. יושבים פה אנשים ומחכים לך 25 דקות. מבחינתי יכולת להיות גם במכולת". הוא ממשיך להתווכח, מסביר שהסמארטפון שלו חדש ולא עובד, מבקש מכשיר בהשאלה ומתקשר ללקוחתו.

גם זו הלכה לאיבוד, ועד שתגיע - לארי-בבלי מבטלת את פסק דינה, ללא חיוב בהוצאות. התובעת, צעירה לימים, מגיעה ונתקלת גם היא במקלחת קרה: "שלום, נהוג להתנצל כשמאחרים ב-30 דקות ושישה מבוגרים מחכים לך". בניגוד לעורך דינה, היא מתנצלת מיד.

לא ברור האם לארי-בבלי עודנה כועסת על התובעת ובא-כוחה, אבל היא שופכת עליהם קיתון של צוננים עוד לפני שפתחו את הפה. "אני רוצה להתחיל ממשוכה שאני לא יודעת איך אתם עוברים אותה, מעבר לזה שמים זה לא שמן. איך אתם מוכיחים שזה באחריות המועצה המקומית? הם טענו שזה באחריות הרשות הפלשתינית. אני נוסעת בכביש המנהרות ויש כפרים פלשתינים ששופכים את השפכים שלהם על הכביש; זה שמע"ץ [נתיבי ישראל] מתחזקת את הכביש, לא אומר שהיא אחראית. איך תוכיחו שהם אחראים? הנטל עליך להוכיח שזה באחריותם וזה בשליטתם".

אחד מבאי-כוח הנתבעים אומר לבא כוח התובעת שהוא חולק עליו, אבל לארי-בבלי מתערבת: "עזוב, החוק חולק עליו. איזה ראיות יש לך להוכיח שזה בשליטתם? זה לא קשור באחריות מי הכביש הזה. של מי הייתה השליטה על מי הביוב". בא-כוח התובעת טוען שהנתבעים לא הוכיחו שהביוב הגיע משטחי הרשות, אבל לארי-בבלי לא מתבלבלת: "הם לא צריכים להוכיח! זו הטעות הבסיסית שלך. תוכיח - תזכה בתביעתך. נתחיל. אני קוראת את התיק, אני עושה שיעורי בית, קראתי את כל התיק. בואו נתחיל".


רואה בזווית העין


בא כוח התובעת אומר שדוח המשטרה על התאונה תומך בגירסתו, אבל לארי-בבלי ערנית מאוד: "דוח המשטרה לא אומר את מה שאתה אומר. הבוחנים לא אומרים שהיו מי ביוב; הם אומרים שזה מה שהיא אומרת. איש לא מאשר שאלו מים שיצאו מביוב". התובעת מעידה, לארי-בבלי שמה לב לכל מילה בפרוטוקול ובזווית העין אפילו ראתה משהו שגרם לה להעיר לאחד מעורכי הדין של הנתבעים: "אתה לא יכול לעשות את מה שעשית עכשיו".

עד מהרה, היא עולה על השאלה החשובה ביותר: "מה המרחק בין מתקן השפכים [של הרש"פ] לבין המקום בו אירעה התאונה?". לארי-בבלי גם מתערבת בחקירה הנגדית של נציג המועצה ואומרת לבא כוח התובעת: "אנחנו שוב הופכים נטלים, אנחנו הופכים סדרי עולם. אתה טוען שיש שם בור ביוב - תראה לו את הבור ותשאל אותו באחריות מי זה. אתה לא יכול לשאול בצורה תיאורטית!".

תשומת הלב של לארי-בבלי באה לידי ביטוי גם כאשר היא מעירה לבא כוח נתיבי ישראל: "הוא [עד המועצה] לא אמר כלום על זה. אני לא יודעת מאיפה שמעת; אני לא שמעתי". אחרי בדיקה בפרוטוקול, לארי-בבלי צוחקת קצת על עצמה: "אני אומרת לא נכון, היא [הקלדנית] כותבת נכון. הכל בסדר". אחרי רגע היא שמה לב שהתובעת עודנה באולם ואומרת לעורך דינה: "אתה יודע שהיא משוחררת. היא מוזמנת להישאר, לא חייבת".

בא-כוחה של התובעת מצליח לעצבן שוב את לארי-בבלי כאשר הוא שואל את נציג נתיבי ישראל, כיצד הוא יכול להעיד על מקום התאונה אם לא ביקר בו. "אני יכולה לשפוט בתאונות שלא הייתי בהן", היא מגיבה. "הוא איש מקצוע בהנהלה". לבסוף היא מפסיקה את החקירה הנגדית: "אנחנו לא נוציא מים מאבן".

לארי-בבלי מנחה את עורכי הדין לסכם בקיצור רב; "הייתי פה יחד איתכם". כאשר בא-כוח התובעת טוען שאיש אינו חולק על המפגע, היא יורה בחזרה: "אף אחד גם לא מאשר אותו". בא-כוח המועצה טוען שהתובעת לא עוברת את תנאי הסף של התביעה, ולארי-בבלי מגיבה: "אני מסכימה איתך. אז למה בזבזנו את כל הזמן הזה?".

פסק הדין הצפוי מראש מוכתב בו במקום, במהירות וביעילות. "בא כוח התובעים מנסה להיבנות מן הכלל של דבר המעיד על עצמו. לא השתכנעתי שאלה פני הדברים. נטל הראיה לא התהפך ובנסיבות אלה המוציא מחברו עליו הראיה. התובעת הוכיחה שהיו מי ביוב על הכביש, אולם לא די בכך". העסק עולה לתובעת 3,800 שקל בהוצאות.


השורה התחתונה: קשה לדעת האם לארי-בבלי היא קצרת רוח או שרק כעסה - ובצדק - על האיחור של התובעת ועורך דינה. את הדיון עצמו היא מנהלת ביעילות רבה, בתשומת לב ואחרי הכנה מצוינת.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 8.