|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
על "כניעה" של וולבק ● הפרופסור לפילולוגיה, שהוא מומחה ליצירת ז'וריס-קרל הויסמנס, מלמד בסורבון, גר לבד, משכיב סטודנטיות ומתבונן באדישות איך מתפוררת "צרפת הישנה"
|
|
תארו לכם שאין מדינות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| כמו ברוסיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שבה האינטלקטואלים האידיאליסטים התחבקו עם המוני העם וכך פילסו את הדרך למהפכה הבולשביקית, כך גם באירופה של היום - החולמים והלוחמים למען "שלום ואחווה" מפנים את הדרך לאיסלאם. | |
|
|
|
|
כפי שאמר לנין על שירת ולדימיר מיאקובסקי: "אני לא יודע על שירה, אבל אני מוכן להתערב על פוליטיקה, זה די נכון", אני יכול לומר על הרומן של מישל ווּלֶבֶּק "כְּנִיעה" (בבל 2015): הרומן הוא פמפלט פוליטי המלווה בהרהורים פילוסופיים, שמבוסס על מהלך גורלו של הגיבור. גיבור "כניעה" הוא אותו טיפוס משועמם, אנמי ודקדנטי, כמו גיבור ספרו המוקדם יותר של וולבק "החלקיקים האלמנטריים". זוהי דמות מוכרת בספרות, אבל כאן הדקדנטיות שלה אינה פוזה, אלא נושא הרומן עצמו. ובכן, הפרופסור לפילולוגיה, שהוא מומחה ליצירת ז'וריס-קרל הויסמנס, מלמד בסורבון, גר לבד, משכיב סטודנטיות ומתבונן באדישות איך מתפוררת "צרפת הישנה". למה באדישות? כי, כפי ששר ג'ון לנון בשירו המפורסם "תארו לכם" ("Imagine") - אין שום דבר ששווה להרוג או למות למענו, גם לא הדת. לנון אומנם מברך על כך ומאמין כי יש צורך לחתור לכך. לא לחינם השיר הזה שלו הוא מניפסט השמאל החולם על אחוות העמים: תארו לכם שאין גן עדן לא קשה אם תנסוּ לא גיהינום מִתַּחַת רק שמיים מֵעַל תארו לכם שכל בני האדם חיים את העכשיו תארו לכם שאין מדינות את זה לא קשה לעשות שום דבר למות או להרוג בעדו אפילו לא דָּתוֹת תארו לכם שכל בני האדם חיים בשקט ושלווה תארו לכם שאין עוד רכוּש אני תוהה אם אפשר ללא צורך בבֶצַע או רָעָב אחוות בני אדם תארו לכם שכולם מתחלקים בעולם תוכלו לומר שהוֹזֶה אני אבל אני לא לבד יום יבוא ואלינו תצטרפו והעולם יהיה אחד (תרגום: עודד פלד) למעשה, "כניעה" הוא תשובה לג'ון לנון ולדור שלם של "ילדי פרחים". יש להניח שוולבק עצמו סבל בילדותו מסיסמאות הדור של וודסטוק ושל מרד הסטודנטים 1968, בחתירתם לביטול כל הגבולות והמעצורים ובסיסמתם: "אסור לאסור". הנה תזכורת קצרה לעוד כמה מסיסמאותיהם המתוקות: "אין אלוהים ואין אדונים", "האמנות מתה" "קחו LSD, חברים!", "אהבה אפשר לתרגל גם במחלקה למדעי המדינה, לא רק על הדשא", והמפורסמת ביותר: "תהיו מציאותיים, דרשו את הבלתי אפשרי". הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י עשה ב-2003 סרט על הנושא הזה: "החולמים". רבים טוענים היום שהדור הזה של מרד הסטודנטים הוא שעלה עכשיו לשלטון בעולם המערבי, 30 שנה אחרי "המהפכה", והוא שיגרום להרס מבפנים של התרבות המערבית: במקום שבו יש התפוררות וריקבון (או במילותיו של ניטשה בספרו "אנטי-כריסט": "במקום שבו יש אי-רצון לשלוט, יש דעיכה"), ייכנס כוח חדש, ונראה כי הכוח החדש הזה באירופה הוא האיסלאם. וכמו ברוסיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שבה האינטלקטואלים האידיאליסטים התחבקו עם המוני העם וכך פילסו את הדרך למהפכה הבולשביקית, כך גם באירופה של היום - החולמים והלוחמים למען "שלום ואחווה" מפנים את הדרך לאיסלאם. |
|
האיסלאם יחזיר את צרפת לחיים
|
|
|
אם החיפוש אחר קרקע תרבותית בטוחה מוביל את הויסמנס בסוף חייו למנזר קתולי, הרי שאת גיבור "כניעה" הוא מביא לקבלת האיסלאם
|
| ▪ ▪ ▪ |
עלילת הרומן של וולבק מתחילה במערכת הבחירות בצרפת, המעלה לשלטון מפלגה איסלאמית "מתונה" בראשות מוחמד בן-עבס. אם בתחילה היה הגיבור המום מהשינויים הפוליטיים ונשלח ל"פרישה מכובדת" מהסורבון, בסוף הרומן הוא מאמץ את האיסלאם וחוזר לסורבון שהפך לאוניברסיטה איסלאמית, ולפעילותו היצירתית בנושא הויסמנס האהוב. לא במקרה בחר וולבק בז'וריס-קרל הויסמנס מחבר הרומן "להפך" (s""À Rebour) לנקודת ההתייחסות התרבותית: "להפך" היה המניפסט של הדקדנס הצרפתי והפן-אירופי, והויסמנס עצמו היה למבשר הדקדנס הזה. גיבורו של וולבק מעיד על עצמו: כמו שהויסמנס אמר, "נעשיתי קר ויבש". גורם נוסף המקרב בין גיבור הספר לנשוא מחקריו הוא אופיים המכאני של יחסי המין של השניים: "הויסמנס קיים יחסי מין כמעט באופן בלעדי עם זונות", ואילו גיבור הרומן של וולבק חווה חוויות דומות: שתי נערות הליווי היו טובות. עם זאת, לא עד כדי כך שיש לי רצון לראות אותן שוב, או לקיים איתן יחסים לטווח ארוך; הן גם לא עוררו בי את הטעם לחיים . עם "הטעם לחיים" הזה יש לגיבור בעיות של ממש. הוא מדבר על התדרדרות מתמדת של 'פונקציות נוגדות מוות'... חסר לי רצון חיים יסודי... התברר כי לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, והרי למען מי בכלל אני יכול לחיות? האנושות לא עניינה אותי. למעשה, היא מעוררת בי גועל. אני בכלל לא חושב שכל האנשים אחים הם, במיוחד אם מדברים על בני ארצי, או על עמיתים לשעבר . התייחסויות כאלה עוברות לאורך הרומן כחוט השני: ...מקורות הנאה, אני מודה, לא היו לי... התעניינותי בחיי-הרוח נמוגה מהר; חיי החברה שלי כמו חיי הגוף הפכו לנחיל קטן של טרדות - כיור סתום, אינטרנט מנותק, בעיות חניה, טעויות בהחזרי המס, עוזרת בלגניסטית... אפילו רצון לזיין אין לי. אולי קצת, אולי כמו, אבל באותה מידה של "קצת" גם רציתי למות... לאזרחותו הצרפתית הוא מתייחס כאל משהו "תיאורטי": בעצם אני לא הכרתי טוב את צרפת. לאחר שביליתי את ילדותי ונעורי ב-Maison Lafayette, בפרבר הפריזאי הבורגני ביותר, התיישבתי בפאריס, ולא עזבתי אותה מעולם; לא טיילתי הרבה בארץ שבאופן תאורטי הייתי אזרח שלה . פטריוטיות היא נושא מגוחך, "פוליטיקה" היא עניין שכאינטלקטואל הוא מתעב: הרעיון שההיסטוריה הפוליטית עשויה למלא תפקיד בחיים האישיים שלי אפילו מעורר בי גועל...הרעיון של פטריוטיות צרפתית הולך ונעלם...מי מאמין בזה עכשיו? את מצב הרוח של אפתיה ואדישות לגורל המשותף, רואה הגיבור כרווח בכל סביבתו: "יהיה מה שיהיה" - כך נוכל להגדיר בקצרה את מצב הרוח הלאומי. ואם החיפוש אחר קרקע תרבותית בטוחה מוביל את הויסמנס בסוף חייו למנזר קתולי, הרי שאת גיבור "כניעה" הוא מביא לקבלת האיסלאם. לא מפני שהוא נאלץ לעשות זאת - לא ולא, הוא פשוט משוכנע בהשפעתו החיובית של האיסלאם. הוא מאמין, כמו אינטלקטואלים צרפתים אחרים, שהאיסלאם יחזיר את צרפת לחיים. הסבריו לתסבוכת האירועים האישיים והציבוריים הזאת הם ליבו הפועם של הספר. החזרה אל הנצרות כבסיס לחיים היא בלתי אפשרית, כי הנצרות אשמה בהרס תודעתם של האירופים. לעומת האיסלאם והיהדות, הנצרות נתפסת לא רק כנזק מוסרי (ברוח ניטשה ב"אנטי-כריסט": "מה מזיק יותר מכל חמלה פעילה לכל המפסידים והחלשים? הנצרות"), אלא גם כמונותיאיזם מעוות. כשהגיבור מבקר אצל פסל העץ "המדונה השחורה" ברוקאמאדור (Rocamadour), הוא מגיע למסקנה כי האל האמיתי של ימי הביניים, בלב התפילה החיה, הוא לא אלוהים האב, אפילו לא ישו הבן, אלא הבתולה מרי, כלבה זקנה...ניטשה צדק, הנצרות, למעשה, היא דת נשית. ניטשה, כזכור, הכריז גם על מותו של אלוהים, כמובן, אלוהים הנוצרי... וגם אלוהים, האדון הנשגב של הכוכבים, הפך בשבילי להרבה יותר מעניין מאשר הצאצא חסר הצבע שלו. ישו אהב אנשים יותר מדי, זה בעיה; ובהחלטתו להיצלב למענם, הוא מגלה לפחות חוסר טעם... כלומר, האלוהים היהודי היה יכול גם הוא להתאים לגיבור, אבל הוא נטול כוח פוליטי, להבדיל מאלוהי האיסלאם. גיבור הרומן מתבסס על דברי עמיתו מהסורבון, שתחת הממשלה האיסלאמית עשה קריירה מזהירה: רידיגר תהה אם האיסלאם באמת נועד להשתלט על העולם, ולבסוף ענה בחיוב. הוא ציין רק בקצרה את התרבות המערבית, והאבדון שלה היה נראה לו מובן מאליו (האינדיבידואליזם הליברלי יכול היה לחגוג את ניצחונו כשהוגבל להשמדת מבני הביניים של החברה, כגון לאומיות, גילדות מקצועיות וכתות, אבל ברגע שפלש למבנים בסיסיים, כמו המשפחה... - חתם על גזר דין המוות שלו; והנה, באופן הגיוני, הגיעה שעתו של האיסלאם). הנצרות היא מקור הבעיה, וההתגלמות הפוליטית הקונקרטית והמודרנית שלה הם השמאלנים, ילדי מרד 1968, שלהם מוקדשים דפיו המרגשים של הרומן, מלאי כעס ומרירות: הנושמים ריחות המוות, מומיות הקידמה שכבשו את מצודות התקשורת עדיין מצליחות לקלל ולחשוף את מחלותיה של החברה שלנו ושל רוחה; רק בן-עבס הוא היחיד שלא נפגע מהם. השמאלנים הכבולים באידיאולוגיה אנטי-גזענית, איבדו לא רק את ההזדמנות להתמודד עם המועמד המוסלמי, אלא גם לבקר, והאנטי-גזענות שלהם השתלטה על האנטי-דתיות... כל הסרקזם של מחבר הספר מכוון נגד המרקסיסטים הנרקבים והמתפוררים, אלה המצויים במצב של מוות קליני, אך מנסים להיחלץ מפח האשפה של ההיסטוריה על-ידי היצמדות לכוח העולה של האיסלאם. אין פלא אפוא שהם אלה הממהרים ראשונים להתגייס לשירות "הבעלים החדשים": אינטלקטואלים רבים במאה ה-20 תמכו בסטלין, מאו, פול פוט, ואף פעם לא קיבלו בשל כך על הראש; אינטלקטואלים צרפתים לא הבטיחו לקחת אחריות, הם מעל לכך. האיסלאם מוגש להם בעטיפה יפה, המציעה מגוון של פשרות עבור הומניסטים. מנהיג המפלגה האיסלאמית בן-עבס שואף להפוך לסמל של אנושות חדשה ומגדיר את התפקיד החדש של האיסלאם כהומניזם מאחד בצורתו המוגמרת, ואגב, הוא לא אומר חֲצִי אמֶת כשהוא מביע כבוד לכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות. ... הגאונות האמיתית של המנהיג המוסלמי היא שהוא הבין כי הדגש העיקרי בבחירות הקרובות צריך להיות לא על הכלכלה, אלא על ערכים מוסריים.
|
|
אין פלא אפוא שהגיבור חש בחילה לשמע המילה "הומניזם", למרות ש"ייתכן כי האשמה היא בעוגות החמות...". את האיסלאם ברומן זה מקבלים על עצמם לא רק חילונים גמורים, אלא גם קתולים אדוקים: בכל סוגיות המפתח, הם תמיד מסכימים עם המוסלמים. בין אם מדובר בדחיית החילוניות ובין אם מדובר בצורך להחזיר את שלטון הגברים - מאבקם מכל נקודות המבט יכול להיקרא"'משותף". אבל המאבק הזה, הדרוש למעבר לשלב ה"אורגני" החדש של הציוויליזציה, לא יכול להיעשות היום על-ידי הנצרות; ואילו האיסלאם - דת של אחווה, צעירה, פשוטה ואמיתית (למה, למשל, גינון [René Guénon] התאסלם? גינון היה, מעל לכל, מוח מדעי, והוא התאסלם כמדען כיוון שהעריך את יעילות הניסוח המושגי המסודר של האמונה הזאת, וגם כדי למנוע אמונות שוליות, לא רציונליות, כגון האמונה בנוכחותו הממשית של ישו בטקס ההתייחדות); וכך האיסלאם מקבל היום את השרביט. העמדת פנים מבישה, ופלירטוט עם הפרוגרסיבים הביאו למצב שהכנסייה הקתולית כבר אינה כוח שבכוחו להתנגד לירידה המוסרית, לנישואים ההומוסקסואליים, להפלות ולזכותן של נשים לעבוד בכל תחום. הגיעה העת להכיר בעובדה שלמערב, שהגיע לשפל קיצוני ולרפש, אין סיכוי להיחלץ, בדיוק כמו שלרומא לפני המאה ה-5 לספירה לא היה סיכוי להציל את עצמה. החדירה המסיבית של מהגרים - נושאי התרבות המסורתית עם ההיררכיה הטבעית שלה, הצייתנות וה כבוד לבכירות - זו הזדמנות היסטורית להתחדשות המוסרית של אירופה... וולבק אינו שוכח גם הפוליגמיה באיסלאם כתמריץ חשוב נוסף להתאסלמות, ואת חיי המין החדשים של עמיתיו, המתוארים ברומן בחושניות אירונית... וכך יוצא שכפי שאירופה בימי הביניים אימצה דת זרה אחת, עכשיו, בלחץ הנסיבות, היא נכונה לקבל דת זרה אחרת, חדשה. היהדות מופיעה ברומן "כניעה" כגורם תרבותי העומד בדרכם של "הכניעה וההרס של אירופה". ולא במקרה "אלוהים הוא האדון הנשגב של הכוכבים". האישה היחידה הגורמת לגיבור לחוש אם לא אהבה, אז לפחות תשוקה - היא יהודייה. וכשהיא והוריה עוקרים לישראל, חווה הגיבור סוג של נוסטלגיה. על משפחתה הוא אומר: הייתה להם משפחה אמיתית, חזקה, משפחה מלוכדת; וזה היה כל כך מדהים לאור הניסיון שלי, שעלה לי במאמצים רבים לא לפרוץ בבכי. יהודים עוזבים את צרפת כי במשטר החדש יהיה להם יותר קשה. קשה יותר כיוון שהם עם קשה עורף. ואם מנהיג השלטון האיסלאמי בצרפת, בן-עבס, מקווה להביא להתאסלמות המונית של הנוצרים, לגבי היהודים אין הוא משלה את עצמו. אבל המחשבות של הגיבור על יהדותה של המאהבת שלו לשעבר אינן מגיעות אל מעבר להשוואה בין כניעותו שלו לבין כוח החיוּת שלה: על ישראל, בכל מקרה, היא תמיד הגיבה בהתלהבות. "זה קשה, אבל אנחנו יודעים למה אנחנו כאן" - כתבה. זה באמת מה שאי-אפשר להגיד עלי. וולבק אינו מפתח את הנושא היהודי כבחירה אידיאולוגית חלופית - הנושא גדול מדי. אבל הוא רואה צורך להדגיש את ההיבטים החושניים, המשפחתיים והפסיכולוגיים של נושא זה: תשוקה, לכידות המשפחה, התמדה. זה נשמע אצלו כתכונות של "הדם היהודי". נושא "הדם" דוחה רבים, במיוחד משכילים המסתופפים תחת דגל האינטרנציונל. לא הדם קובע את האישיות, הם אומרים, אלא התרבות. מבלי להיכנס לוויכוח הזה, הייתי אומר שכמובן יש לתרבות חלק בעיצוב אישיותו של אדם, אבל גם לדם. אם החיים מתפתחים כמו עץ, והתרבות משולה לפרחי העץ - הרי שהפרחים ניזונים מ"דם" העץ העולה מן השורשים... הדם הבונה מתפרץ מגרונם של דברים, רק עמוד השידרה רועד בשחר של יום חדש. (מתוך "עידן", אוסיפ מנדלשטם 1922) וכל מה שקשור בדם - חזק יותר ממה שנוטים לספר לנו, מסיבות שונות. וכך, ממש לאחר קריאת הספר, צפיתי במקרה בטלוויזיה וראיתי שוב את הסרט "אידה" של פאבל פבליקובסקי (Pawlikowski), והתפעלתי מחדש מהסגנון חסר הרחמים והמדויק להפליא. פבליקובסקי אינו מפחד מנושא "היהודים ואירופה", וגם לא מנושא "הדם". הסרט נראה כמו הקדמה לעלילת "כניעה", ובה בעת גם כהמשכה: גיבורות הסרט הן בנות אירופה על-פי תרבותן: האחת קומוניסטית והשנייה נזירה, אבל על-פי הדם שלהן - הן יהודיות. המבוגרת יותר היא אישה חמת מזג הניזונה מרעיונות המהפכות באירופה של המאה ה-20, ואינה רוצה לדעת על מוצאה. אחייניתה הצעירה לעומת זאת - אפילו אינה יודעת את מוצאה, כיוון שגדלה במנזר. אבל כולם רואים שהיא שונה, שהיא חידתית, שבגלימה הנזירית שעליה היא דומה לספינקס. ראשי המנזר אינם רוצים לקחת אחריות על ה"ספינקס" שבקרב הנזירות, ולפני שהיא מושבעת לנאמנות "של עוני, בתולים וציות", היא נשלחת לעולם, כדי ללמוד את סוד מוצאה ולהחליט בעצמה על דרכה. ולבסוף, כאשר שתי הנשים מוצאות - או ליתר דיוק, מוציאות מהאדמה - את קרוביהם היקרים, שנרצחו על-ידי הפולנים בני תרבותן, ועוטפות את עצמותיהם במטפחותיהן, הגילוי הזה מעלה מחשבה שאין בעולם דבר חזק יותר מקשר דם. הפגישה עם העבר משנה את שתי הנשים: הקומוניסטית מתאבדת, ואחייניתה מסרבת להישבע את שבועת הנזירות. אבל היא גם מסרבת, כמו היהודייה גיבורת "כניעה", לקשור את חייה עם סקסופוניסט פולני נאה. וכשהוא מתאר לה תמונות של אושר משותף בעתיד, היא מהדהדת כמו הד רחוק על כל תמונה של אושר: "ומה אחר כך?" הסקסופוניסט הנאה הזה שייך לדור של "מאי האדום" - לאומיות זרה לו, הוא אוהב ג'אז ומנסה "לברוח מהצבא ומהנדרים". אבל בסוף הסרט הגיבורה חוזרת למנזר. העולם הזה אינו מתקבל על דעתה, והיא חוזרת למבצר שבחסות האליל שלה, אשר את פסל העץ שלו היא מחבקת ומנשקת. האם אפשר לחזור כך לנצרות אחרי 50 שנה? וולבק סבור שאי-אפשר. חידה ללא רמז: מי יחזור בחזרה, לרקוד על האתר, במקום שאף אחד כבר לא רוקד... (ארסני טרקובסקי, "אורידיקה", 1967)
|
|
| תאריך:
|
27/03/2016
|
|
|
עודכן:
|
27/03/2016
|
|
נאום ויימן
|
|
בימים אלה בהם חוגג מזל טל, את יום ההולדת. מומלץ לכם לקרוא ולדעת כיצד ואיך אתם מתאימים/ או שלא - לשאר המזלות. אלו מכם שנולדו בשאר מזלות האש: קשת ואריה - מוזמנים גם אתם לקרוא את הכתוב, ולהקיש את הנאמר, ביחס לעצמכם
|
|
|
|
|
נו טוב, אז הצלחנו בסוף לסדר את הבית, וגם לתלות את הנברשת בסלון אחרי שרחמים מהטמבוריה שהוא גם חשמלאי כאמור תיקן אותה (300 שקל) וגם שילמתי לו עוד 250 שקלים על ההחלפה של הפקקים ועל המנורות החדשות. וגם החברה שלי שסוף-סוף חזרה סלחה לי על הבלגן שהיה בבית וגם נתנה לי נשיקה, אחרי שהצלחתי להסביר לה שהכל היה כדי שתהיה לה הפתעה נעימה כשהיא חוזרת, וגם ניקיתי את הבית וגם הכנתי לה ארוחת ערב, אפילו שהייתי צריך לעשות את הכל בקפיצה על רגל אחת, כי סובבתי את הקרסול כשהחלקתי במטבח, אבל לא היה אכפת לי, כי המטרה הייתה טובה.
|
|
|
|
|
ראשית גילוי נאות. הסופר אברהם דרורי הוא דודי והספר מביא את סיפורה של המשפחה, של ירושלים וגם סיפור חייו כך שאני מעורב בדבר.
|
|
|
|
|
שלל צבעים, בליל קולות, ריחות המתנגשים זה בזה, ומגוון הפירות והירקות בשוק שובים את לבי פעם אחר פעם, ואני פשוט לא מתאפק. צריכים פשוט לראות אותי נסחב עם שקיות ששוקלות עשרות קילוגרמים. הגוף בקושי זז, מתעקם פעם לצד זה, קצת לשם, האצבעות חושבות להיפרד מהידיים, וכבר מאדימות, אך אני צועד בראש מורם, מאושר, עד לב השמיים ממש. לא יחלוף שבוע, ועוד פעם אני פה, מטייל בין הדוכנים, נושם פנימה את הערב-רב מסביבי ונהנה מלוא הנשמה. אלמלא המשקל שבשקיות, הפועל כעוגן, הייתי מתחיל לעופף, לרחף אל-על כמו בלון מלא הליום.
|
|
|
|
|
הכלכלן ואיש הנדל"ן מרדכי (מוטי) פלד, יזם בן 38, זכה השבוע, עם שני שותפיו וקבוצת רכישה מאחוריו, במכרז לרכישת המגרש היקר ביותר שנקנה אי-פעם בישראל: הם התחייבו לשלם לרשות מקרקעי ישראל, בעוד כחצי שנה, 1.33 מיליארד שקל (כולל מיסים ופיתוח) בעד מגרש בן 9.1 דונם בדרום הקריה, תל אביב, לבניית 324 דירות יוקרה ובנין משרדים ומסחר. בכל ההיסטוריה של א"י ומדינת ישראל לא הייתה עסקה כזו.
|
|
|
|
|
