אומרים שכאשר פרפר מרפרף בכנפיו בברזיל, בקצה אחר של העולם פורצת סופת הוריקן. תפיסה זו נקראת "אפקט הפרפר". ומה קורה כאשר חייל מתהפך כשהוא נוהג ברכב "זלדה" ונהרג בתאונת אימונים בעת שירותו הצבאי בבַּלוּזָה שבסיני? אפקט הפרפר בבלוזה מחולל שֵבר: המשפחה הגרה באשקלון נפגעת בסופת ההוריקן הזאת ומתרסקת. מכאן ואילך המהות הקיומית שלהם היא עצבות.
"מותר לנו להיות עצובים"
מעט נכתב על תחושת האובדן והשכול של האחים השכולים לאחר ששנים רבות כאבם של ההורים הוכר וגם טופל ואילו פצעם של האחים היה לפצע נסתר. בשנים האחרונות קיימת פתיחוּת לכאבם של האחים השַכּולים, ספרה של
שושנה ויג מתאר את חוויית הטיפול בשכול לאורך השנים, למעשה את היעדר הטיפול ואת הטיפול המפתיע כעבור ארבעים שנה. הכותבת חושפת את עולמם הנסתר של האחים השכולים, והיא כותבת מתוך רצון לשמש פה לכולם.
בביוגרפיה של הכותבת שושנה ויג מוצאים שהיא אחות לאח שנהרג בעת שירותו הצבאי. הספר "העצובים" מתעתע בקורא שכן, המחברת משתמשת בשמות אמיתיים לגיבוריה ואינה משנה אותם. היא חושפת חלק ניכר מעולמה ואינה מטשטשת את האמירות שלה, היא מבקשת להציב מראה מול המציאות בצורה מדויקת מאוד ומקרבנת את עצמה פעמיים: פעם אחת בהיותה אחות שכולה במקרה הפרטי שלה, ופעם שנייה כמי שמייצגת את כלל האחים השכולים.
לאחר מות האח טוביה בשנת 1974 בבסיס הצבאי בבלוזה שבסיני, נופלת שתיקה בינה ובין הוריה, כאילו ההתעלמות מן השׂיח על השְכול ירפא את הפצע: "לא היה זמן לדבר על מה שבאמת כָּאב. לא היה עם מי לדבר על מה שכָּאב. מותר לנו להיות עצובים" (26). אולם אין זו שתיקה שמתקיימת רק בבית אחד, התיאור המדויק הזה מסמל את השתיקה שנופלת בכל בית שנופל בו חלל. מכאן ואילך המהות הקיומית של בני המשפחה היא מהות של "עצובים". אני כותב מאמר על בלוזה, ובלוזה צרובה בי כזיכרון טופוגרפי: ביקרתי במקום כחייל סדיר חמש שנים לפני המאורעות שמתוארים בספר. בלוזה הפכה ב"עצובים" לסמל של המקומות שאליהם מגיעים אך לא שבים מהם. אין מהם דרך חזרה. החייל אינו חוזר הביתה, הוא נותר לנצח בן עשרים.
החיילים הנופלים, האחים השכולים ומחיר הציונות
הקלישאה "במותם ציוו לנו את החיים" מלווה את הזיכרון הלאומי. התפיסה היא שכל הנופלים בשירותם הצבאי העניקו לכולנו את החיים, וקורבנם אינו לשווא. יום הזיכרון ולאחריו יום העצמאות מדגישים את החיבור בין מחיר התקומה לבין התקומה. יש מקצינים קלישאה זו ואומרים שזו צוואת המתים שיש להמשיך ולחיות ולא לבוסס בכאב ובשכול. הצוואה היא לחיות את היומיום, לשמור על התקווה. העם שב לארצו לאחר גלות, והמתים במאבק על הקיום הם המחיר של הציונות, של התקומה.
המחברת כותבת מתוך הרצון לזכור, היא כותבת כדי ליצור חיבור אל אחיהָ, אין לה ברירה אחרת, ואולי זוהי תחושת האשמה שהיא חיה ונהנית מן החיים והוא כבר אינו יכול לעשות את אותם ההרגלים. כל שנה ביום ההולדת שלו היא משחזרת את העתיד שאינו מתקיים. בן כמה האח צריך להיות, אילו חי עכשיו: "ביום ההולדת של אחי בשנת 2015 הוא היה צריך להיות בן 60, בשנת 2016 בן 61 - עוד שש שנים לפנסיה (107). למרות הצו בתורה "ובחרת בחיים" מתברר שהחיים הם תמיד בצִלו של המוות.
הרדיו הישן בספר משמש כמוטיב לזיכרון עם האח, המנגינה שנוגנה והופסקה. הרדיו מסמל את האח שביקש לחיות וליהנות ממוזיקה וכאשר העצב חודר לעולם לאחר שנהרג גם הרדיו משתתק: "הוא עמד כמו אנדרטה לאחי... כל המכתבים שטוביה קיבל בימי חייו הקצרים כשהיה חייל בסיני נמצאים עד היום בתא הפטיפון שבנוי בתוך הרדיו (28). רק בסיום הספר הרדיו מנגן שיר אהוב. האם זה קורה בדמיון או קורה במציאות? הכותבת מפעילה את הרדיו בכתיבה שלה, זו החייאה של משהו שכבר מת, כמו נס שמתרחש בכתיבה ואינו מתרחש בחיים.
באחד מקטעי הספר שכתוב בפרצי זיכרון, היא נזכרת שבעת היותה מורָה, היציאה לחופש הגדול, הייתה הכנה ליום השנה של אחיה שהתקיים בקיץ: "כשהם (התלמידים) נפרדו מבית הספר יצאתי לחופשת הקיץ ואצלי התחיל הדיכאון... בעונת הקיץ חזרתי לאותו יום, כל שנה התכּונַנו כולנו ליום האזכרה. הוא תמיד נפל באמצע החופש הגדול. כל שנה אח שלי הרס לי את החופש הגדול" (60).
ההתמודדות עם השכול
בשנים הראשונות, ניסיונות ההתמודדות עם השכול היו אישיים. לא הגישו לה כאחות סיוע ממשרד הביטחון: "הלכתי לטיפול הראשון בכוחות עצמי, לא מטעם משרד הביטחון. הם בכלל לא חשבו שאני זקוקה לטיפול. מי בכלל סָפר אותי במניין השכוֹל, מי בכלל סָפר את האחים והאחיות השכולים" (65).
נפילת האח נקשרת בזיכרונה תמיד באהבה ראשונה לגבר שאחיו נפל בצבא במלחמת יום הכיפורים. שבוע לאחר שהכירו כמה חודשים לאחר המלחמה ניחתה המכה גם עליה עם מות אחיהָ. האֵם רואה אז בחברוּת שלה אִתו את מקור האסון וכך הגיבורה הופכת לנושאת האשמה (71, 101): מרוב הזדהות היא הכניסה הביתה את השכול.
הספר מתאר לראשונה את האחים החיים כקורבנות האבל הממושך של ההורים ששכלו את היקר מכל: "מרגע השְכול, ההורים שלי לא תִפקדו כהורים" (93). היא מתארת את סבלם של ההורים, ובעיקר את השֵבר הקשה של האם הדועכת והולכת. היא יולדת את בנה הבכור בגיל 17, ובגיל 37 היא כבר אם שכּולה. היא מתמוטטת בהדרגה, עד מותה בגיל 58 ממחלת הסרטן: "היא לא הלכה שפוף, ואף שנשׂאה את אחי המת על גבה עשרים שנה היא הלכה זקוף והייתה איתנה בדעתה... אמרו שלאימא היה לב שבוּר" (108). כל אורח חייה של האם השתנה עם מות הבן. חייה סבבו סביב בית הקברות וזיכרון הבן המת: "אימא כבר לא הייתה אותה אימא מאותו היום והלאה. היא הסתגרה בעולם אחר, מתייחדת כל יום עם בנה המת. ביום שאחי נהרג, אמי מתה. את הגלדיולות שאהבה כל כך העבירה לבית הקברות, ושם בסלון של אחי בחלקה הצבאית, המשיכה לנקות בכל שבוע את משטח האבן... ואִמי תמיד שותקת" (125). "הלב שלה נקרע לחתיכות קטנות" (127).
טיפול קבוצתי, חשבון לא פתור
ההתמודדות הראשונית של מי שפגע בו השכול היא התכחשות: להתנהג כאילו לא קרה דבר: "בכלל לא רציתי שיידעו שאני אחות שכולה. עשיתי הכול להסתיר את זה. בקושי דיברת על אח שלי... לא תליתי תמונה של אחי אצלי בבית" (65).
לאחר שנים של התייסרות בתוך חשבון לא פתור, הכותבת זוכה לפנייה ממשרד הביטחון להצטרף לסדנה טיפולית של אחים שכולים: "החלו המפגשים עם האחים השכולים, מטעם משרד הביטחון. בשיחת ההיכרות מסרתי הסכָּמתי להשתתף במפגשי הטיפול" (58).
ההצטרפות לטיפול נתפסת כמעשה נכון: "האמת, הלכתי לטיפול בגאווה... כסאות פלסטיק לבנים היו מסודרים בגורן, שני המטפלים שעדיין לא ידעתי את שמם. החדר היה צבוע בצבע תכלכל ובו כסאות פלסטיק לבנים מסודרים במעגל... התיישבתי צמודה לקיר. איזה מזל שהיה קיר תומך" (73). אך קיימת מבוכה בהתחלת הסדנה אצל המשתתפים: "ישבה מישהי בשיער מתולתל ששתקה כל המפגש וגם כמוני שאלה את עצמה... מה לעזאזל, אני עושה כאן לכל הרוחות?" (74). יותר ויותר מתחזקת התחושה בסדנה הטיפולית שהתווית של "אח שכול" קשה היא, והפצע נשאר: "רצינו להיבלע בתוך הקירות שעטפו את החדר. הצער היה כבד עלינו. מה אני עושה כאן לכל הרוחות, שאלתי את עצמי. מה פתאום הגעתי לטיפול קבוצתי של כמה אחים שכולים מכוחות הביטחון? מה לעזאזל חשבתי לעצמי? הפצע יישאר, והתווית לא תימחק, מישהו יקח לנו את הפצע הזה?" (77).
האחים השכולים חשים נעקדים
תחושת התווית על המצח, הסטיגמה היא קשה מנשׂוא, והיא מלַווה את פצעם של האחים השכולים: "לא יהיה שינוי מהותי. המדבקה דבוקה לנו על המצח, על הגב, בין העיניים" (81). זוהי חוויה שהַשַׂק של השכול כבד מנשוא, נטל שאינו מרפה לרגע. בסדנה על אנשים שכּולָם חוו שכוֹל דומה, שְכוֹל של אחים, המילים נאלמות כשרוצים לדבר בקבוצה ולספר את הסיפור האישי: "קשה לבכות מול אחים שכולים. כולנו צרובים באות כאב נורא" (102). מוטיב העקידה כה חזק בקרב האחים השכולים, שהם חשים את עצי העקידה סוגרים גם עליהם, ואיך מותו של האח שהיה לקורבן מקַרבֵּן גם אותם ואת הוריהם. הם חשים כנֶעקדים באותו מזבחַ: "כולנו מוּבלים מן היום שבו עָקדו את האחים. הכינו לנו זרדים, ואנו מחכים לרגע שיַעקדו גם אותנו. ההורים שלנו שספגו את המכה האיומה הזאת קירְבְּנו גם אותנו. אנו מקוּרבָּנים לעד" (105).
הכותבת מתעדת את הסיפורים של החברים בקבוצה, כדי למצוא את הנראטיב המשותף של האחים השכולים, ובו-זמנית לתת את הגוון הייחודי לכל סיפור וסיפור.
היא חיה כל זמן בתחושה שהטיפול מיותר ומעיק על החיים, אך יודעת שאינה יכולה בלעדיו. גם כשהיא בנופש או בחו"ל היא מחַשבת את הזמנים לא להחמיץ את הסדנה הטיפולית: "ידעתי שאגיע חזרה לארץ ממש כמה דקות לפני המפגש הטיפולי. כוחות מנוגדים שלטו בי. סברתי שאין לי מה לחפש בטיפול הקבוצתי. במפגש הראשון אמרתי לכולם שאין לי מה לחפש בשיחות הללו, וכולם הזדהו איתי. המשכתי בטיפול, הייתה התחושה של הקלה.כמעט שכחתי, אסור לי לשכוח. אני כותבת כדי לזכור" (90).
דו שיח האחים: זעקות ושתיקות
המפגשים המתוארים הם קשים, מפגשים שקיימים בהם שתיקות, אך גם זעקה מתמשכת: "כשהגיע תורי לדבר בקבוצת התמיכה, פרצתי בזעקות. לא זעקות שבר, ולא קריאות אבל. צליל קולי הדהד בחלל החדר. קראתי שאני לא מבינה איזה מטומטמת אני, למה בכלל הגעתי לטיפול... מדוע אני צריכה לחטט בפצע הזה" (78). וכן היא כותבת: "תהיתי מה אני צריכה לבוא להקשיב ליבבות של חבורת אחים שכולים..." (97). ואכן הַכְּניסה לתוך סיפורי השכול של כולם, כדי לעבור דינמיקה משותפת של יציאה מן השכוֹל, מתבררת ככניסה אל השאוֹל, אל ההתרסקות: "זרקתי את כל האובדן שלי כמו מתאבדת לתוך הקרוסלה שהסתובבתי עליה. בסוף המפגש השלישי התרסקתי לרסיסים קטנים, וחשבתי שאני צריכה לאסוף את עצמי" (100).
עם הזמן מתפתחת בסדנה התחושה שיש לצרף את הקולות השונים לסיפור אחד: יש להביא את הסיפור של האחים השכולים. הספר נכתב בתחושת שליחות, הכותבת מְרגלת אחר השיחות ומביאה את כל הקולות: "משהו במפגשים הפך אותנו למשַמְרים זכרונות. הצעתי שכל אחד יכתוב את הקול שלו, סיפרתי שאני כותבת את הקול שלי. ואני בסך הכול מרַגלת. נחשפתי וחשפתי את החברים... באיזו זכות אני כותבת עליהם, ומי אני בכלל, ואיך אני מעֵזה, אני כותבת כי אני חייבת לכתוב... ולפני שהשגרה תשתלט עליי אני חייבת למַצות את המילים, הן שהחליפו את הדמעות" (99). היא אספה את הקולות אך גם את השתיקות. היו שלא יכלו להוציא דבר מפיהם: "אילנה לא דיברה. אך חגית המטפלת רצתה לדובב אותה. איך זה שעברנו חצי מן הסדנה הזאת, והיא לא פתחה את הפה כמו כולנו" (112).
החשבון של הזיכרון עם מות הנופלים בשירות צבאי הוא חשבון קשה. כשהפצע טרי, החברים מן הצבא מגיעים ליום הזיכרון של חברם. אך לא פעם החיים שוחקים את הזיכרון, והמשפחה נותרת לבד. עם השנים פוחתים המצטרפים לזיכרון, ורק האב יצחק עם בתו ובנו מגיעים לזכור את החייל טוביה שהלך לעולמו, לאחר שגם האֵם נשברת ומתה מסרטן: "בשנים האחרונות אין מי שיבוא לאזכרות. החברים אף פעם לא הגיעו לכבד את אחי. הם התנדפו מיד לאחר השִבעה ולא פגשנו אותם לא במכוון ולא במקרה. ארבעים שנה חלפו מאותו יום ואיני זוכרת את שמותיהם של החברים החסרים. כשאני קוראת על מפגשי לוחמים, ששומרים על קשר עם משפחת הלוחם שנפל, אני מקנאה בהם. לאחי אין חברים בבית הקברות" (88).
הכותבת נאחזת בכל בדל זיכרון, בכל תצלום של האח, בכל עדות של מישהו שמכיר את האח. כשנגלית לה אישה שהייתה חברה של האח בצעירותה, היא נאחזת בה לחוש את זכרו באמצעותה: "לפני כמה חודשים פנתה אליי... מישהי שסיפרה שהייתה חברתו של אחי באשקלון ועדיין נותרו בה געגועים אליו... היא נראתה כמו מישהי שנהנית מן החיים. תהיתי... איך היא עדיין אוהבת ומתגעגעת למישהו שמת לפני ארבעים שנה" (88).
היא אוספת את כל הפריטים שנותרו מן האח: המכתבים, הדרגות, המכתבייה, וגם הרדיו הישן שלו. וכך קורה שאחרי ארבעים שנה היא מפעילה את הרדיו הישן שהפך בעיניה לאנדרטה, ושומעת את השיר "הוא לא כבד, הוא אחי". זהו אקורד הסיום של הספר הזה: " דמעות עמדו בעיניי. הרדיו ניגן מתוך מכשיר שנדם לפני ארבעים שנה, ואני לא יכולתי לאסוף את עצמי" (133).
הגורל הישראלי
שושנה ויג כותבת בספר זה על החייל טוביה שנקרא על שם סבו טוביה פיינגולד שנרצח בשואה. טוביה ז"ל היה אמור לבטא את הגבורה ואת התקומה, אך שילם בחייו את מחיר התקומה. מתברר שאנו נאבקים על המשך קיומנו בארצנו שלנו, במדינתנו שלנו. טוביה פיינגולד ז"ל נותר צעיר לנצח, ואנו חוזרים שוב ושוב על הקלישאה שטוביה וחבריו הנופלים ציוו לנו במותם את החיים.
