אגדת (ברני סנדרס) היהודי

יהודי, אם תשאלו מה זה - לעולם לא תקבלו תשובה משביעה רצון. ובכלל, תעוררו מיד את השאלה: האם היהדות היא דת או לאום, אולי לאום שיש/אין לו דת, אולי דת שיש/אין לה לאום? וכן הלאה לאורך מאות דורות שהתישו והתשישו לאומים עבי כרך שנעלמו מעת לעת. ובכלל, מיהו יהודי ומי מוסמך בעיני מי לפסוק מיהו יהודי? יהודי אחד יש לו לפחות שני בתי כנסת ושלוש עמדות נחרצות לכל מצב (ידוע שמצבים משתנים כהרף עין וגם נטיית הלב), והוא מוכן ונחוש לקפוץ מכל עמדה נתונה לכל מעמד נתון לקול רחש נתון בכל רגע נתון. זה הנתון הכי לא מתון...

אני יהודי ואני לא שונא יהודים. כשהתבגרתי ועמדתי על דעתי, החלטתי, בכוחות עצמי, לצאת מארון הקודש של השמאל הטרוצקיסטי ולהכריז שיצאתי מארון מתים. זה היה מעמד הר-שנאה. הכרזתי על כך בקולי קולות. הבנתי שיהודי יכול להיות חצי-לנין או 1/2 קארל-מארקס, אולי אפילו טרוצקי ואולי ארכיהגמון של פריז ועדין יצביעו עליו כעל זיהום נפוץ. כי הוא יהודי. תמיד ולנצח, גם כשהוא נעשה אפיפיור, יהיו לו אותם שני בתי כנסת שלאחד מהם הוא לעולם - ממש לעולמי עד - לא יכנס!

בעצם מהו יהודי? אומר זאת במלוא הענווה המשתרעת על פני שלושת אלפים וחמש מאות שנה של היסטוריה אנושית מתועדת – הוא שליח, זה הכל. איך אני יודע? בשל הפתגם הסיני הנפוץ: "תמיד תופסים את השליח ויוצקים עופרת מבעבעת לגרונו...". זה נשמע כמו בדיחה מחורבנת כי השליח לא רץ ובורח מהר יותר, מפני שהוא היהודי בסצנה. אנא שימו לב, הגויים תמיד מתנצלים ומצדיקים כל נבזות שלהם בכך שיש להם איזה חבר יהודי שהם ממש אוהבים, מחבקים וממליצים עליו לפני הנהלת המועדון שלהם. הם תמיד שולחים את היהודי האישי ואהוב שלהם לחזית כדי להילחם עבורם ולשרוף את התחת למען התחת שלהם. תשאלו את ראש הממשלה ד'ישראלי וגם את שר החוץ-כיס קיסינג'ר. היהודי תמיד יגדיר את עצמו בגאווה כמי שנרתם, שייך ומשתייך למשהו אחר ושונה לחלוטין, גדול הרבה יותר, ערכי וחשוב מסתם יהודי.

רושם דרמטי

מדובר בעקרון אוניברסלי-אנושי מרשים עם אידיאולוגיה טהורה ומפעימה של חזון עולמי מלא אהבה ומוסר, או מועדון גולף יוקרתי. בשביל הגויים היהודים הם 'עדי ה". נקודה. כמה מעליב. הרחוב מוריד אותנו לרמה של גווילים, של פונקציה. העובדה שהיהודים עדין מסתובבים בעולם אינה ההוכחה לכך שהוענקו בעולם זכויות אדם ואזרח, חופש פרט וביטוי (גליוטינה חדה עשתה את זה). זו רק הוכחה לכך שבאיזו פינה נשכחת ומוזנחת יש איזה אלוהים. שיא של אנכרוניזם. זה מה שמעצבן, בעיקר את היהודים. ערבים ימשיכו לרצוח את באי העולם בשם האל, וזה עושה רושם דרמטי, אבל היהודים תמיד יהיו אשמים כי הם הביאו איתם את האלוהים הזה ואת המצפון שלו ויצרו את תחושת האשמה המרחפת באוויר רק בסביבתם. הסופר הארמני (אשורי) ויליאם סרויאן שכתב את 'הקומדיה האנושית' בדם ליבו של בן אובד לעם נדכא, מתאר בסיפור קצר שלושה ילדים בשכונה שבה התגורר בניו-יורק ערב המלחמה העולמית השנייה (או הראשונה, מה שנוח לכם). אחד היה אירי צהוב שיער ואכזרי ומולו התייצב גרמני שרירן ואלים. הם החלו להתכתש בחמת זעם על החיים ועל המוות. בצד ניצב ילד יהודי ופרץ בבכי... הילד הזה הוא ברני שלנו. בעצם, זה גם אני וגם אתה. כי אנחנו היהודים של העונה.

אמר הבעל-שם-טוב לשליחו, לך הושט יד ליהודי בבור.

היהודי הינו השליח גם בסיפור החסידי. השליח, רבי לייב שרה'ס, תלמיד-חכם יהודי טהור וקדוש, שליחו של הבעל-שם-טוב. אחריו אנו עוקבים. שמע הבעל שם טוב על קהילה זנוחה ומרוחקת מעבר להרי האררט, ממש בקצה העולם האפשרי או מאחוריו, שבה הושלך המוזג היהודי לבית-אסורים ואשתו וילדיו הוכנסו למנזר כי לא עלה בידו לשלם את תעריף דמי-החכירה השרירותי. סיפור נדוש מכל קצה עולם אפשרי בימים ההם ובזמן הזה. במקרה הזה גם הפריץ היה יהודי לשעבר. כזה משומד, מרושע ואכזרי ששאף להיפטר מיהודוניו כי הם 'הזכירו' לו את מוצאו העלוב. הפריץ, בנו של סוחר שומר מצוות בכוננית ובכוננות, התנצר בנעוריו כשהכיר באוניברסיטה אישה נוצרייה חסודה והתמכר לה. כך הפך בבוא היום ליורשו של אביה הפריץ הגדול, המקצועי, ששלח את בתו להחכים ולמצוא חתן משכיל. הרשע המשכיל הזה היה מסתובב בעיירה עם עדת כלבי הזאב שלו וגובה מיהודים חובות שלא היו מעולם. מי שלא שילם היה נקרע ונטחן בין שיני הכלבים. אשתו החסודה המסכנה מתה (או התאבדה) מצער לפני שנים רבות והותירה אותו אלמן וערירי מלא ריר וארס שפיפונים.

שליח קדוש

לפעמים, כשהייתה רוחו מתרוננת, היה מעניק 'הזדמנות שנייה' ליהודי שלא שילם את חובו במועד: להביא את הכסף במו ידיו לארמונו שבלב העיר. כשהיה היהודי העלוב נכנס פנימה לתוך החצר הגדולה נשמעה שריקה חדה ועדת כלבים מורעבים הייתה מתפרצת מתוך כלובה עטה, משמידה וטוחנת את גוש הבשר היהודי. הפריץ היה ניצב בפתח הבית וצוחק. צוחק. צוחק. תארו לעצמכם, כל זה התרחש רק לפני מאתים וחמישים שנה לערך. עדין הדי הצחוק מתגלגלים באוויר. אמר הבעל שם טוב לשליחו, רבי לייב שרה'ס, לך והצל את היהודי ומשפחתו. נשק השליח לרבו הקדוש, נשרה דמעה כבדה מעינו, ויצא לדרך. מיד נודע בעיר ששליחו של הבעל שם טוב הגיע ויצאו יהודים לרחוב כדי לראות במו עיניהם את ניסים מתחוללים בשמים שקדרו והפכו למרקע רקיע.

אדום מרעיש

לימים סיפר השליח הקדוש: הגעתי אל הארמון והקשתי באבן על שער הברזל. מי שם? פרץ קול עבה ומתגלגל מתוך הבית. זה רבי לייב שרה'ס שליחו של ה-בעל שם טוב הקדוש ומילה לי אליך כבוד אדוני הפריץ. בפנים הבית נשמע קול צחוק מסתולל ובא כרעם, מיד אפתח לפניך ולכבוד הבעל שם-טוב את השער... כהרף רגע נתמלאה החצר עדת זאבים רעבים משתוללים בתאווה, לשונם משתלחת כלהבת אש, רוק טירוף נוטף מפיותיהם ושיניהם זיקוקים באדום מרעיש. השער הכבד חרק והשרשראות משכו אותו כדי פתח צר מאוד... השליח הנפעם נכנס פנימה אל הגיהינום. מיד עטו עליו הכלבים והוא פסע פסיעה אחת קדימה וצעק מנהמת ליבו, הנה, קחו לכם! וזינק מעליהם, התרומם באוויר, רץ בכל כוחו אל דלת הבית שהדיפה זרזיפי אור. עננים קטנים הניעו את הרבי על מזחלת והביאו אותו אל הפתח. הוא היכה בדלת ונכנס פנימה אל החום. הכלבים הזדחלו כנחשים בעקבותיו.

איך נכנסת? נדהם הפריץ המרושע ופער פה מלא שיניים שחורות ורקובות מעלות צחנת מתים. הרבי ניער את האבק מעל מעילו, הסיר מעליו את עקבות הפחד, הציץ ללא מורא בפניה של המפלצת ואמר, בעזרת השם. השם, השם, השם הזה שלכם, מלמל הפריץ, מה רצונך ומה רצון רבך הבעל שם? ראוי שתדע מי אני, אמר השליח, ולמה אני ניצב מולך. הנני רבי לייב שרה'ס, שליחו של הבעל שם טוב הקדוש. זכתה אמי הצדקת שאשא את שמה עד עולם. בצעירותה, כשהייתה בת שלוש-עשרה, התאהב בה בן הפריץ וביקש לשאתה לאישה, לקחת אותה עמו לפריס. כדי שלא תיוותר פנויה אפילו רגע אחד נוסף נישאה מיד למי שהיה מלמדם של אחיה, יהודי בא-בימים בשם רבי יוסף שנעשה אבי. כך הקריבה את חייה כדי לגדל את יתומיה כיהודים. אז מה? נהם הדוב בדמותו של הפריץ שטוף הזימה.

יהודים מפוחדים

זה כוחה של אימא יהודייה שהסית את הכלבים ממני ושלח אותם לעזאזל. מחר יום הזיכרון לנשמתה ועלי לומר קדיש. המוכס היהודי שאסרת שייך למניין שלנו ואני זקוק לו בבית הכנסת. כידוע לך מילדותך, ישראל ערבים זה לזה. באתי בשם הבעל שם טוב לבקש שתתיר אותו מאסוריו.

בתחת שלך! התפרץ הפריץ בצחוק רב וטפח על בטנו.

שיהיה, אמר רבי לייב שרה'ס ומשך בכתפיו, אך דע לך ושנן היטב, ישראל ערבים...

להאכיל את הכלבים

השכם בבוקר הגיע השליח אל בית הכנסת ונכנס פנימה אל האפלולית שהדיפה עליבות ועוגמת נפש. הוא הניח את קופסת התפילין לפניו והתעטף בטלית. בשתיקה התבוננו בו באי הבית. כמה יהודים נעדרו כי חששו שהפריץ בזעמו הנורא ישלח את המשטרה שלו לשרוף את הבית על באיו. השליח הרים את עיניו וחייך לעבר הנאספים שהמתינו למוצא פיו. עוד מעט מתחילים, הוא אמר ונטל את ספר התהילים שלו. ברחוב נשמע קולם של סוסים צוהלים וכמה יהודים מפוחדים נכנסו פנימה בבהלה. הפריץ בדרכו לכאן, אמר אחד מהם. כעבור רגע נכס פנימה הפריץ, מתנדנד מצד אל צד כחבית שיכר מלאה למחצה, בעקבותיו המוזג החבוש. מתחילים, אמר השליח וניצב לפני התיבה. כשהגיע ל'קדיש' עצר, הסב פניו אל הפריץ וקרץ בעיניו. הפריץ הרכין את ראשו וידיו רעדו. שניהם אמרו קדיש. כשזחלו המלים לאיטם על גופו נשל עור הנחש שלו והתגלתה נשמת יהודי מפרפרת בתוך אגרופי רשע שאותם התיר שליחו של הבעל שם טוב בלהבת אש קדושה שנשבה על פני החיה הרעה. עור הזיקית שלו התחלף ועיניו התגלגלו. נאחז הפריץ במסעד הספסל וגנח, שמע ישראל אדוני אלוהי... נפל ארצה ויצאה נשמתו. דממה נוראה עטפה את הבית. הובילו את גופת הפריץ למרכבתו שבתוכה ישבו בני משפחת המוזג ממתינים לאות מפיו של השליח. יחי הבעל-שם-טוב, צעק המוזג היהודי ודמעות של שמחה פרצו מעיניו ושטפו את רחובות העיר וביביה שהתקדשו.

לימים סיפר השליח רבי לייב שרה'ס: לפני שיצאתי לדרך לחש לי הרבי הקדוש, הבעל שם טוב, 'אל תשכח להאכיל את הכלבים'. ידוע שזה מנהגו של עולם וחשבתי שהוא מתכוון לפריץ הרשע ובני משפחתו תאבי הבצע. הכנתי להם חבילות של מתנות-שוחד. הכל מפואר ונוצץ. כשנכנסתי פנימה צרחה הטומאה בקולי קולות והתבלבלתי לרגע. הפריץ פער פה להאכילו. לך לעזאזל, הוא שאג, כאילו היה זה המקום הרחוק בקצה העולם ולא ביתו שלו. המשכתי לדבר אל עיניו של המכשף, דקלמתי את מחשבותיו של הרבי הקדוש, ...היהודי החבוש במרתף העינויים שלך שייך למניין של אמי הצדקת. באתי לבקש את שחררו כי מוטל עלי לומר מחר עם שחר קדיש לאמי. עליה כבר סיפרתי לך. בתחת שלי, הוא הגיב...

רבי לייב שרה'ס נכנס פנימה אל קיתונו של האדון הפריץ, ללא היסוס הניח ידו על כתפה של המפלצת... ולחץ בכל כוחו. כשנגע רבי לייב שרה'ס בכתפו של האיש חלף זעזוע עמוק בהר-גופו ועיניו האדומות והמחרידות נעצמו. כמו ירדו תריסים על עולם הרשע ומלואו. האיש הנמיך לרגע את ראשו וגנח. הוא אמר, המפתח על השולחן, והצביע לעבר הכוננית שבחדר. נטל הרבי את המפתחות וירד למרתף. נכנסו הכלבים לקול שריקתו של הפריץ וליקקו את נעליו של הרבי.

לימים סיפר רבי לייב שרה'ס: התפחדתי עד מאוד באותו רגע כי הנעלים היו עשויות עור יקר ומעובד של אייל צפוני אביר וחשבתי לתומי שהכלבים מרככים אותו בלשונם ועוד רגע יבלעו הכל עם הרגלים.

שאלו הסקרנים שבקהל, איך זה שהכלבים לא טרפו את כבודך בחצר הגדולה? צחק רבי לייב שרה'ס ואמר, בזכות אמי הקדושה שרה. זכור לכם שהרבי יעץ להאכיל את הכלבים ואני לתומי סבור הייתי שמדובר בבני אדם שהפכו כלבים ומפלצות. באה אלי אמי בחלומי וציוותה עלי להצטייד בחתיכות בשר כדי להאכיל את הכלבים בחצר. רצתי בכל הכוח והשלכתי את חתיכות הבשר אחורנית, מעבר לכתפי, אל הכלבים הזועמים ועד מהרה השתתקו, זללו ושבעו...

ברני, אחינו באמריקה, עדין אתה משליך את חתיכות הבשר לאחוריך, נהנה לראות את הכלבים קופצים שוצפים וחוטפים בתאווה לוחמנית? הסטת את מבטך לעברם, האם אתה נהנה מזה? נראה לך שזו המטרה של היהודי - להאכיל את הכלבים עד שביעות רצונם המלאה?

הרבי הקדוש לייב שרה'ס רץ קדימה, לא הציץ לאחוריו - רק קדימה לעבר המטרה. שליחותו - לשחרר את היהודי הכלוא, להציל נפש בישראל. למה עצרנו פה עם הכלבים, ברני? הלוא תמשיך לרוץ אל המטרה, להניח את ידיך היהודיות המזוהמות על כתפו של העולם המחורבן?

הערה: לתוך הסוגריים שבכותרת ניתן להכניס כל שם העולה/יורד לדעתכם