|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
מלון "סמיראמיס" אחרי הפיצוץ [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]
האמת על מלחמת העצמאות: פלישת צבא ההצלה - פרק 5

היהודים מפוצצים בית מלון ערבי בירושלים

פיצוץ מכונית תופת על-ידי יחידה של לח"י בבית ה"סראיה" ביפו ומיטוט רוח התושבים, חודש אחרי פרוץ המלחמה; פיצוץ בית המלון הערבי "סמיראמיס" בשכונת קטמון בירושלים על יושביו, על-ידי יחידה של ארגון ה"הגנה"; דיון בין דוד בן-גוריון לנציב העליון סר אלן קנינגהם על האסטרטגיה העברית במלחמה ועל תפקוד מערכת הביטחון הבריטית
22/04/2016  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   האמת על מלחמת העצמאות: פלישת צבא ההצלה   |   תגובות


פוצץ וברח

במאבק האלים נגד הבריטים. לפני 1947, השתמשו ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, בטקטיקה של "פוצץ וברח", שהתאימה למלחמת-מחתרת ושמשכה את התעניינות העולם (פיצוץ מרכז השלטון הבריטי במלון "המלך דוד" ביולי 1946 בידי אצ"ל, היה הדרמטי שבמבצעים האלה). הטקטיקה הזאת לא התאימה למלחמה ולמאבק המדיני אחרי החלטת החלוקה.

אחת המטרות המדיניות-אסטרטגיות של היהודים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות הייתה להוכיח לממשלות-המערב שיישום החלטת או"ם לא יצית מלחמה במזרח-התיכון. משימותיהם היו למנוע את המלחמה, להגביל את התנגדות הערבים למסגרת של "מהומות" (אינתיפאדה), ולמנוע התרחשויות דרמטיות, כדי שפקידי הממשל האמריקנים לא יסתמכו עליהן בדרישתם לעיין מחדש בעתידה של ארץ-ישראל. במלחמה נגד הערבים נחשבו אפוא הסנסציות לגורם מזיק. משימת הערבים הייתה הפוכה. כמו היהודים לפני 29 בנובמבר שאפו הערבים, אחרי תאריך זה, לעניין את העולם במתרחש בארץ-ישראל ולתפוס את הכותרות הראשיות בעיתונים ובחדשות-הרדיו. "המלחמה הקולנית" ליכדה את ערביי ארץ-ישראל נגד היהודים, והגבירה את מעורבותן הצבאית של מדינות-ערב במלחמתם.

המגמה המדינית-אסטרטגית הזאת של הפיקוד היהודי העליון נידונה לכישלון, עקב טעמים אחדים, ואחת מהן הייתה קיומם הנפרד של אצ"ל ולח"י ובשל אי-תיאום מבצעי עם ארגונים אלה. הקיום הנפרד הזה נמשך במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, והסתיים רק כשהוקמה המדינה, בעלת אמצעי- אכיפה ממלכתיים.

ה"הגנה", שהתכוננה ללוחמה חצי-סדירה וסדירה, נהפכה ממחתרת – לצבא מיליציוני ברמה די נמוכה, אחרי 29 בנובמבר. לא כן אצ"ל ולח"י. במלחמת העצמאות לא היו בידיהם, אלא הכלים שבהם השתמשו במאבק נגד הבריטים, והם עשו שימוש בטקטיקת "פוצץ וברח", בניגוד למדיניות של הנהגת הישוב. שתי תוצאות היו לתופעה זאת: במקרים מסוימים אימצה ה"הגנה" את שיטות הארגונים הפורשים, בלי לשנות את האסטרטגיה הבסיסית שלה. וכך נקלעה לסתירות פנימיות וחיצוניות והעניקה לגיטימציה לפעולותיהם של ארגונים אלה (כמו שקרה בימי "המאבק"); והערבים למדו מהיהודים והשיבו על פיצוציהם הדרמטיים בפיצוצים דרמטיים עוד יותר, שקיפחו חיי רבים ושהזיקו למאבק המדיני היהודי.

בסוף דצמבר 1947 זרקו אנשי אצ"ל שני מטעני חומר-נפץ ליד שער-שכם בירושלים. התוצאה המידית הייתה חסימת הדרך לרובע היהודי בעיר העתיקה על-ידי הבריטים. בוויכוח עם השלטונות הבריטיים בעניין זה לא היה לנציגי הסוכנות פתחון-פה.

פיצוץ ה"סראיה"

באזור תל אביב הייתה יפו יעד הפיצוצים של אצ"ל ולח"י. מפקדיהם של ארגונים אלה לא ידעו על הסכם אי-ההתקפה בין שתי הערים,1 ואילו ידע, ספק אם היו מכירים בו. בדצמבר 1947 ניסו חברי לח"י להחדיר מטען חומר-נפץ לנמל-יפו ולשבש את יצוא ההדרים של הערבים. הם הסתירו בתיבת-משלוח חומר-נפץ ומנגנון השהיה, וכיסו אותם בתפוזים, עצרו על הכביש משאית ערבית עמוסה פרי-הדר, "חקרו", כביכול, את הנהג, ואגב "חקירה", החליפו בחשאי אחת מתיבות המשאית בתיבת חומר הנפץ, ושלחו את הנהג לדרכו. התיבה התפוצצה לפני שהגיעה המכונית לנמל, בשל טעות בתכנון או בשל תקלה. כך הוזהרו הערבים.2

היעד העיקרי של הלח"י ביפו היה בית ה"סראיה",3 משכנם של משרדי "הוועדה הלאומית" הערבית. חבר לח"י, חכמוב ("ריגולטו"), ששלט בערבית והכיר את מנהגי הערבים, חדר ליפו, בדק את השטח, והציע להחדיר מכונית עם חומר-נפץ, מוסווית כמשאית פרי-הדר, בנסיעה לאחור אל הסמטה הצרה שבין ה"סראיה" לבנק "ברקלייס", ולהניח את המטען בצד השמאלי של המשאית, הצד הפונה את היעד.

חכמוב נהג את משאית-הנפץ אל היעד, אך בסמטה שבה היה עליו להחנות אותה הוצבו שני עמודי-ברזל, והכניסה אליה נחסמה. אילו החנה את המשאית ברחוב הראשי, מול חזית הבניין, היה צידה הימני מופנה אל בניין ה"סראיה" ולא השמאלי. נהגי המוניות ברחוב הצפוף דרשו ממנו, בצעקות, לנסוע קדימה ולא לחסום את התנועה. באין ברירה הקיף חכמוב את כיכר-השעון וחיפש מקום חניה. נהג מכונית פרטית חשד בו ועקב אחריו, ומשאית ערבית, שחנתה בסמוך לבית-קפה, חסמה את דרכו. כשניסה לעקוף אותה עלה על המדרכה, ואחד מיושבי בית-הקפה התרגז], הרים שרפרף וחבט בו. חכמוב ירה בו באקדח, חילץ את משאיתו מפקק-התנועה, וברח לשדרות המלך ג'ורג' (כיום שדרות ירושלים). מכוניות רבות רדפו אחריו. הזקיפים הערבים ששמרו על מבואות יפו טעו לחשוב שבעלי המכוניות הרודפות הם יהודים הרודפים אחרי ערבי, עיכבו אותם באיומים בנשק, וחכמוב הצליח לברוח לתל אביב.

ב-4 בינואר 1948 חדרו ליפו חכמוב וחברו אלישע איבזוב ("אבו-דורה"). השניים גילו שינויים נוספים בסידורי הביטחון שליד ה"סראיה", והנתונים החדשים הובאו בחשבון. באותו יום שבו שניהם ליפו. גשם ירד והרחובות היו ריקים. הם החנו את משאיתם מול ה"סראיה", ירדו ממנה, כמחפשים מחסה מהגשם, וכשהתרחקו כמה מאות מטרים שמעו את קול הפיצוץ. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו חזרו השניים לתל אביב, ומאחר שדיברו ערבית רהוטה, לא חשד בהם איש. כשהגיעו אל עמדות-ה"הגנה" שעל גבול שתי הערים, הזדהו ועברו בשלום.4 בפיצוץ זה נהרגו עשרים ושמונה ערבים ורבים נפצעו. מספר בתים מסביב ל"סראיה" ניזוקו. מחלקת-הידיעות של לח"י (מחלקה ו') האזינה לשיחות-טלפון מיפו, ביום הפיצוץ והקליטה אותן.

עיתונאי שטלפן למערכת העיתון "א-דיפע" בשלוש שלושים וחמש אחרי-הצהריים: "אינני יכול למסור לך פרטים מדויקים. עדיין מעבירים פצועים באוטובוסים. חושבים שיש הרבה אנשים תחת המפולת. החייל המשוחרר, בעל המספרה, נמצא תחת המפולת, יחד עם המספרה שלו. מסכן. אין חנות אחת בכל הרחוב שדלתה לא נעקרה. בעלי החנויות מתכוננים להוציא את כל רכושם מהחנויות, שלא נשארו בהן דלתות וחלונות."

איש המערכת: "יא שייח', עוד שתי פצצות כאלה ולא יישאר זכר ליפו! איפה כל השמירה שלנו?"

העיתונאי: "שאל את הד"ר הייכל,5 יימח שמו וזכרו. הוא קיבל רשות להחזיק חמישים איש חמושים לשמירה על העיר. עשרים וחמישה איש שלח לשמור על ביתו, ועשרים וחמישה הואיל להפקיד על כל העיר. חבל שלא פוצצו את ביתו של הדיקטטור המנוול, או את ביתו של רפיק תמימי.6

איש המערכת: "מה קרה למשרדי 'הוועדה הלאומית"?

העיתונאי: "יימח שמם וזכרם. מלאך-המוות אינו פוגע בביתו ובעצמו. הכלבים יצאו משם חיים. הלוואי שהיו הם נהרגים במקום המורה... עכשיו עלינו להיזהר מאוד, שלא יפציצו את המערכת שלנו. זה לא רחוק מן המציאות, אחרי הפיצוץ שהיה היום."

שיחה בין עלי דבאג (בביתו) ובין רפיק תמימי (בביתו) בשעה 4 אחרי-הצהריים:

דבאג: "איפה נפגשים האנשים הערב?"

תמימי: "במועדון האורתודוקסי. מה נשמע? מה קרה במשרדי הוועדה?"

דבאג: "בנס יצאנו חיים. התקרה נפלה עלינו. למזלנו התקרה עשויה קרשים והגג רעפים. אסעד נפצע קל, וחג' מחמוד שריף נפצע קשה. אחרים, ששהו במשרדים, נפצעו קל משברי-הזכוכיות. פרטים מדויקים אינני יכול לספר לך, מפני שהייתה מהומה וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו, ברח. כולנו התפזרנו. אינני יודע דבר על חברים אחרים. אתה חושב להתקשר עם המופתי?" תמימי: "אינני יודע מה לעשות. מה דעתך? להתקשר אתו?"

דבאג: "בוודאי. עליך להודיע לו על המקרה וגם ללחוץ עליו שישלח עזרה מהירה, יש כל-כך הרבה הרוגים ופצועים, ותהיה לנו עבודה רבה מאוד, להגיש עזרה למאות אנשים."

תמימי: "אילו בתים נהרסו עוד?"

דבאג: "אגף שלם של בנק 'ברקלייס', אגף שלם של 'בנק-האומה' ועוד שלושה בתים בקרבת מקום. גם מחסני אבו-לבן נהרסו, והסחורה עלתה באש. נודע שבתו של אבו-לבן נהרגה."

תמימי: "איך הצליחו הפושעים? איך לא הבחינו בהם?"

דבאג: "אינני יודע."

שיחת טלפון מראש "הוועדה הלאומית" ביפו, רפיק תמימי, לחג' אמין אל-חוסייני, בקהיר, בשעה 5.45 אחרי-הצהריים: "הפושעים היהודים באו בשתי מכוניות לתוך יפו, בתלבושת צבאית בריטית, בשעה 13.30. מכונית אחת מלאה חומר-נפץ, נעצרה בין 'בנק-האומה' ובין 'ברקלייס-בנק'. הנהג עזב אותה, הלך לג'יפ שחיכה לו ליד בית-הסוהר ונסע בו לכיוון תל אביב. אחרי דקות מספר התפוצצה המכונית, ושני הבתים משני עברי המכונית נהרסו כליל. גם בית 'הוועדה הלאומית' ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ויותר ממאה פצועים, וכחמישה-עשר איש עדיין קבורים תחת המפולת. המצב ביפו בכי רע. קשה לתארו. בין הפצועים קשה חג' אבו-לבן." המופתי: "מדוע לא באת הנה עד עכשיו?"

תמימי: "שלחתי את הדרכון שלי בדואר לוועד הערבי העליון, ונראה שהוא אבד, יחד עם כל הדואר והחפצים שנשדדו מהרכבת, ולא הגיע אליהם. יהיה עלי לחכות עוד חמישה-עשר ימים." המופתי: "לא. עליך לבוא קודם."

תמימי: "אשתדל להקדים. רציתי עוד לומר לך שהמאזן שלנו ירוד, ואני מבקש לסדר לנו משהו. לתקן את המאזן."

המופתי: "כבר שלחתי. אולי תקבלו זאת מחר, או לכל המאוחר מחרתיים."

תמימי: "כן? תודה, זה דרוש לנו מאוד. מפני שעכשיו יש לנו תפקידים רבים."

המופתי: "טוב, יהיה בסדר."

תמימי: "יש הוראות?"

המופתי: "לא. לילה טוב."7

בדוח שהגיש אחרי שבועיים לנציב העליון ציין מושל-המחוז הבריטי שבהלה אחזה בתושבי יפו אחרי הפיצוץ, פקידים פחדו לשבת במשרדים והשירותים העירוניים שובשו. הבריטים סגרו כמעט את כל מבואות יפו, פרט לכביש ירושלים ולכביש המוביל למנשיה. כמה ממנהיגי הערבים התנגדו לאמצעי-זהירות זה, מסיבות פוליטיות. אך השלטונות כפו אותו עליהם.8

בגלל פיצוץ ה"סראיה" בוטלה פעולה שתכננה ה"הגנה" ביפו, למרות הסכם אי-ההתקפה בין שתי הערים. מסתערבי הפלמ"ח קיבלו הוראה לחסל מנהיגים ומפקדים ערבים,9 ומפקדם, דני אגמון, תכנן לפוצץ את בית "הוועדה הלאומית", בעת שתהיה בו ישיבת הוועדה. הבית נבדק, מכונית-התופת הוכנה, ואז פעל לח"י. "בגלל פיצוץ ה'סראיה' נדחה המבצע, ואחר-כך בוטל," העיד אגמון.10

פיצוץ "סמיראמיס"
גברת קליל דג'אני הייתה קבורה תחת הריסות מלון "סמיראמיס" שלושים ושלוש שעות. יחידות הנדסה של הצבא הבריטי חילצו אותה [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]
▪ ▪ ▪

בסוף דצמבר 1947 ביקר בירושלים מישאל שחם, האחראי לשיירות מטעם המטה הכללי. הוא ומצא בה אווירה של ייאוש. הוא דיווח: "רק שלוש מאות אנשי חי"ש היו מאומנים, וגם הם לא קיבלו אימון-אש. יהודים בורחים. היהודים מטלביה רצו לעזוב."11 הפיקוד-העליון מינה את שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים, כדי שייזום בה פעולות בקנה-מידה גדול. עד אז מילא תפקידים בכירים ב"הגנה", והיה מפקד נפת תל-חי ומפקד גליל הדרום. ב-1946 חיסל במו ידיו ערבי מצפת, שאנס בחורה יהודייה, שלוש שנים לפני-כן. מעשה זה חולל סערה, אך איש לא נתפס.

ראש מפקדת-ה"הגנה", ישראל גלילי, קיווה ששחם יטיל מורא על הערבים בירושלים. בידיעת בן-גוריון קרא גלילי למישאל שחם ללשכתו, הסביר לו את משימתו, ונתן לו איגרת אל ישראל עמיר:

שליחותו המיוחדת של שחם, כתוב באיגרת, היא לבלום את הבריחה מהשכונות המעורבות, ולפעול לפתיחת הדרך אל הרובע היהודי בעיר העתיקה. גלילי הדגיש שהשליחות היא בידיעת בן-גוריון. הוא רצה שעמיר יתייחס אל שחם ברצינות ויעמיד לרשותו אנשים ואמצעים.12

בישיבת הפורום המורחב של הפיקוד-העליון, ב-1 בינואר 1948, דיווח יגאל ידין: "בירושלים... הארגון היה נתון במצב של התגוננות ולא במצב של התקפה. זה ידוע. אי-לכך נשלח איש נוסף לפיקוד הירושלמי, בתור ממלא-מקום מפקד-המחוז, והוא יטפל בכל ניהול הכוחות הפועלים ויאפשר למפקד מחוז ירושלים לטפל יותר בבעיות אזרחיות. זה האיש הטוב ביותר להרים את ירושלים. מדובר במישאל. הוא היה אחראי קודם לתחבורה. הוא יעשה את הנדרש ממנו. הוא נסע מכאן עם הוראות מפורשות מאתנו. חיזוק זה... צריך ויכול לתקן את המצב. מובן שזה מותנה בעוד דבר, שתישלח תגבורת נוספת בחימוש ובציוד."

בן-גוריון הציע למנות בירושלים "ועדת-קבע לענייני ביטחון וממשלה, ובה שלושה אנשים: פזית,13 עדינה14 ומישאל." הוא הסכים להצעת גולדה מאיר, לצרף לוועדת-הקבע את יחזקאל סחרוב (סהר), ומינה את גולדה מאיר לראש-הוועדה. אחרי שקלא וטריא נבחרו חברי הוועדה: יחזקאל סהר, אליהו ששון, ומפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר.15

שחם הניח את השיירות לעוזריו, עלה לירושלים והראה לעמיר את הפתק מגלילי. לדבריו אמר לו עמיר: "עשה", ושחם ביקש ממנו לכנס מיד את מטה-המחוז. בפגישה זאת נאמר לו שיהודים ברחו מקטמון ובורחים מטלביה, והוא הביע את דעתו: דרושה מכה נגדית. כשנפגש עם ראש המודיעין לענייני ערבים במחוז, יצחק נבון, ועם קצין-המבצעים, ציון קליימן (אלדד), שאל: "איפה המפקדות של הערבים?"

נבון השיב (לפי שחם): "אחת בעיר העתיקה ושתיים בקטמון. במלונות 'קלארידג" ו'סמיראמיס'."

- "לאיזו מפקדה יש משקל רב יותר?"

- "ל'סמיראמיס'. שם מפקדת המתנדבים העירקים." את המידע הזה קיבל נבון ימים אחדים לפני כן מפקודיו, שלמה גילה ומשה פיאמנטה."

- "נעיף את 'סמיראמיס'," אמר מישאל.

אלדד הסתייג: "אם נתחיל בפיצוץ בתי-מלון ובנייני ציבור מאוכלסים, הם יגיבו באותה דרך, ואנחנו רגישים יותר."

שחם התעלם מההסתייגות.

בית-המלון שדינו נגזר לפיצוץ עמד בלב קטמון – שכונת-עשירים ערבית, מאוכלסת בצפיפות ושמורה היטב. ובדרך אליו היו כמה מחסומים.

"מי מסוגל לבצע משימה כזאת?" שאל שחם.

"גדוד 'מוריה', המתארגן בפיקוד זלמן מרט," ענה ציון אלדד.

"אתם מעלים באוויר את 'סמיראמיס'," אמר שחם למרט. "יחידה במדים בריטיים יוצאת לקטמון בשלוש מכוניות קטנות. אחת לפורצים, אחת לחבלה, ואחת לכוח-ההבטחה. עוברים את המחסומים בשקט או פורצים אותם. חודרים למלון ומעלים אותו באוויר עם כל מה שיש בו. המכוניות תחזורנה מיד, והחבלנים ייסוגו ברגל דרך עמק-המצליבה לרחביה. בדוק את העניין."

"מפקדת ירושלים שיתפה אתי פעולה בלב חצוי," סיפר שחם. "בתחילה אמרו שאין די חומר-נפץ, ושמה שיש מיועד לפיצוץ בית המועצה המוסלמית בשכונה האמריקנית. החרמתי חומר-נפץ זה. אחר-כך אמרו שאין מכוניות, אמרתי למרט שייקח אחת ממכוניות המטה, ושאם לא יעשה זאת, אחְרים מכוניות של תושבי-העיר היחסנים. בירושלים לא היו רגילים לסגנון כזה. פחדו שאקח מכוניות של פקידי-הסוכנות ושתהיה אי-נעימות. נמצאו מכוניות, ונקבע מועד: יום ב' 5 בינואר." קצין פיקודי של המודיעין (קמו"ד),16 הממונה על דרום העיר, מרדכי גיחון, אסף מידע על דרכי-הגישה אל המלון ועל הכוחות הערביים והבריטיים שבשכנותו. מפקדת המחוז העבירה את המידע לגדוד "מוריה". בביתו של המנתח, פרופ' ג'וזף, ברחביה. תכננו את המבצע – המג"ד זלמן מרט, מפקד פלוגת-הסטודנטים של גדוד "מוריה"; יואל קרסני, שהיה גם קצין החבלה החטיבתי, וקצין-החבלה הגדודי יצחק בר. אחת ממכוניות-הפשיטה הוחרמה, סמוך לשעת היציאה, מהקבלן דיסקין, ללא ידיעתו.

בלילה שבין 5 ל-6 בינואר השתוללה סופת ברקים ורעמים בירושלים וגשם כבד ירד. האנשים ברחו מן הרחובות אל הבתים המוסקים. הזקיפים לא נשארו ליד המחסומים, ולוחמים מפלוגת הסטודנטים, בפיקוד יואל קרסני, הגיעו במכוניות אל בית-המלון באין מפריע. בבית שממול התאכסנו אנשי חיל-האוויר המלכותי הבריטי. שומר הבניין, שניגש אל נהגי שלוש המכוניות לשאול לזהותם, נורה ונהרג. בשעה 1.17 אחרי חצות הניח מפקד חוליית-הפריצה, אברהם גילה, את מטען-החבלה ליד דלת-הכניסה העבה של בית-המלון. המטען התפוצץ והדלת התלקחה ונעקרה מציריה. תוך-כדי חילופי-יריות חדרו לבניין החבלנים, בפיקוד יצחק בר, והצמידו תרמילי-מטענים אל תומכותיו. הפתיל הרועם וקופסאות-הגפרורים היו רטובים מן הגשם. יצחק בר חתך שלושים סנטימטרים מן הפתיל, שלח את האנשים החוצה, הביא כפיס-עץ מהבהב מהדלת החיצונית, שעדיין בערה, והדליק בו את הפתיל. ארבע דקות אחרי תחילת הפעולה נשמעה התפוצצות אדירה וחצי מבית-המלון התרומם באוויר. בר, שהתרחק רק עד גבול ההדף, עף למרחק עשרים מטרים, לתוך זרועות חבריו. כל התוקפים חזרו לרחביה דרך עמק-המצליבה, אחרי שצלחו כמה זרמי מים חזקים, עד גובה החזה.

שחם, שהשתכן בבית פרופ' אליעזר סוקניק17 ברחוב רמב"ן ברחביה, שתה תה בחברת כלתו של בעל הבית, כרמלה ידין, אשתו של ראש אגף-המבצעים, ואמר לה: "עוד מעט תשמעי." נפשו כמעט יצאה עד שנשמע סוף-סוף קול-הפיצוץ.

עשרים ושישה אנשים נהרגו בהתפוצצות, ורבים נפצעו. אחד ההרוגים היה סגן-הקונסול הספרדי, מנואל איינדה סאלאזאר, שהתארח במלון "סמיראמיס". מסמכים ערביים ובריטיים מעידים שמפקדי המתנדבים העירקים לא לנו בבית-המלון "סמיראמיס" בלילה ההוא, ושכל ההרוגים לא היו שייכים לכוחות הלוחמים; לעומת זאת דיווח הש"י שאחד ההרוגים, איסמעין זעיר עבדו, בן עשרים, עובד במחלקת-המים של העירייה, היה מאנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בהודעה מטעם שלטונות המנדט כתוב שאסמעין זעיר עבדו היה בן חמש-עשרה. ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, אמר שארבעה קצינים עירקים זוהו בין ההרוגים.18

"לפי החוק או לא לפי החוק"
הודעת לח"י אחרי פיצוץ ה"סראיה" ביפו [צילום: ארכיון מלחמות ישראל של אורי מילשטיין]
▪ ▪ ▪

בן-גוריון ישב רוב הזמן בתל אביב. גולדה מאיר הייתה "האיש החזק" בירושלים. הפיקוח המדיני שהטילה גולדה מאיר על ה"הגנה" בירושלים גבר אחרי תקרית 21 בדצמבר. ביום ההוא ירו אנשי-ה"הגנה", בפיקודו של צבי סיני, באוטובוס ערבי בכביש רמאללה-לטרון, הרגו ארבעה נוסעים והעלו באש את האוטובוס. ישראל עמיר ננזף, מפני שלא קיבל אישור סופי לפעולה זאת, והרמטכ"ל יעקב דורי הורה לו לשאול לפני כל פעולה בעצתה של גולדה מאיר, ולקבל את אישורה.19

כשנודע לגולדה מאיר על פיצוץ "סמיראמיס" סברה שאצ"ל או לח"י עשו זאת, ושלא עליה חובת התירוצים, אך כשסיפר לה יחזקאל סהר שיד ה"הגנה" הייתה בדבר, קראה אליה את ישראל עמיר, שאמר לה כי זה המבצע של שחם. גולדה ידעה ששחם נשלח לירושלים, אבל לא עלה על דעתה שלא ישאל בעצתה. מיד קראה לו, והוא בא ללשכתה והצדיע לפניה, כאיש צבא. להלן דיווחו של שחם על שיחת ארבע-העיניים ביניהם:

גולדה: "מה פתאום פוצצת את המלון?"

שחם (מראה לה את הפתק שנתן לו גלילי): "את רואה?"

גולדה: "עם מי התייעצת? ומדוע בחרת לפוצץ דווקא את מלון 'סמיראמיס'?"

שחם: "התייעצתי עם מפקדת ירושלים, וסיכמתי שנעיף את 'סמיראמיס"

גולדה: "היו לך הצעות אחרות?"

שחם: "כן, מלון 'קלארידג"."

גולדה: "רק זה חסר לנו. ב'קלארידג" מתאכסן הקונסול הצ'כי.20 אני דורשת שלא תעשה שום פעולה בירושלים בלי אישורי."

שחם: "גולדה, לא קיבלתי פקודה להיזקק לאישור שלך."

גולדה: "אני דורשת ממך לשלוח מברק בשמי לבן-גוריון."

שחם: "בבקשה (מוציא דפדפת). מה לכתוב?"

גולדה: "בן-גוריון, אני דורשת ממך לתת למישאל הוראה לא לעשות שום פעולה בלי הסכמתי. ואני דורשת ממך לבוא מיד לירושלים."21

ביום ב' 5 בינואר, קיבל בן-גוריון דוח קודר מאוד מאברהם האפט, איש דגניה ב', על המצב בחיפה, וביחוד בנמל. "היהודים בנמל אינם יכולים לעבוד בלילה מפחד הערבים," הודיע האפט. בן-גוריון החליט לנסוע לחיפה, "לבדוק את מצב הנמל, את היחסים בין היהודים לערבים, ואת תוכנית הגנת-הצפון." בו בערב קיבל שיחת-טלפון מלשכת הנציב העליון בירושלים: סר אלן קנינגהם מבקש להיפגש אתו מיד. הוא השיב כי יתפנה רק בעוד יומיים, אך ראש הלשכה של הנציב העליון הודיע לו שאין לדחות את הפגישה. בן-גוריון ביטל אפוא את נסיעתו לחיפה ועלה לירושלים ב-6 בינואר.22

לפני שנפגש עם הנציב, סר בן-גוריון ללשכתו שבבית הסוכנות, ושם סיפרה לו גולדה מאיר על פיצוץ בית-המלון בלי ידיעתה ובלי ידיעת ישראל עמיר. מיד קרא בן-גוריון לשחם.

"מה ההוראות שקיבלת?" שאל בטון חמור, בלי הקדמות.

"לבצע פעולות שיפסיקו את בריחת היהודים מהשכונות המעורבות, להביא לכך שהערבים יברחו מהן ולפתוח את הדרך לעיר העתיקה, וזאת אני מבצע," השיב שחם. "אחרי פיצוץ 'סמיראמיס' בורחים הערבים מטלביה. גם משייח' ג'ראח החלו לברוח."

- "לא קיבלת הוראות. עם מי להתייעץ ?" שאל בן-גוריון בחריפות.

- "עם ישראל עמיר ועם רודי.23 בעניין המלון התייעצתי עם שניהם שלשום, ביום א', בשעה 8 בערב. לפני שבוע הייתי פה (בירושלים) ומצאתי הלך-רוח של ייאוש. יהודים בורחים... אחרי ההתפוצצות הערבים החלו לברוח"24

בן-גוריון הפסיק את השיחה ונסע לארמון-הנציב שבשכונת-תלפיות. הנציב העליון, סר אלן קנינגה, אמר לו כי יזם את הפגישה הדחופה אחרי שאצ"ל זרק מטעני-נפץ בשער-שכם ולח"י פוצץ את בניין ה"סראיה" ביפו: על-סמך שיחותיהם הקודמות סבר שאפשר למנוע פעולות כאלה, אבל עתה, אחרי שאנשי ה"הגנה" פוצצו את "סמיראמיס", השתנה המצב. "הרי אינכם מצפים שהממשלה תכיר בגוף שמבצע פשעים כאלה. אם ה"הגנה" תמשיך בכך, תמצא את עצמה במלחמה נגד הבריטים. אני רוצה לדעת אם זאת מדיניות חדשה של ה"הגנה". אנחנו לא נוכל להצטדק על מותו של הקונסול הספרדי. אתה מצטער?"

בן-גוריון: "לא אענה על השאלות, אבל אני מוכן להסביר, וייתכן שאיאלץ לשתוק ולהעביר לחבריי רק מה שאשמע ממך."

הנציב העליון: "ענה לי אם אתה מצטער על מה שקרה אתמול בירושלים." הוא היה נרגז מאוד, כמעט נעלב. כאילו בגדו בו.

בן-גוריון: "תוכל להעמיד אותי למשפט. שם יציגו לי שאלות, ואענה על השאלות כמיטב ידיעתי. פה לא אענה לך. אשמע בכבוד מה שיש לך להגיד לי, ואעביר זאת לחבריי. אם אתה רוצה לשמוע אותי, מוכן אני לדבר."

הנציב העליון: "איננו רוצים להסתבך. איננו רוצים לפגוע ביהודים ואיננו רוצים לפגוע בערבים. עלינו לשמור על כולם, אבל מעשים כאלה יביאו אותנו לידי כך!" (כלומר, לפגיעה ביהודים ובערבים).

בן-גוריון: "היכול אני לדבר?"

הנציב העליון: "דבר."

בן-גוריון: "אזכיר לך שיחתנו כאשר באת מלונדון. האם לא אמרת לי שבמקרה של התנגשות יהודית-ערבית תגנו עלינו? אני הבינותי זאת בשתי דרכים, או הממשלה שומרת על חוק וסדר, ואין לנו עניין להפריע לחוק וסדר, או הממשלה אינה מתערבת, ואנחנו נגן על עצמנו. אתם התערבתם. מה המצב כיום? הנה, העיר העתיקה," והוא נתן לנציב תזכיר על התקפות הערבים בעיר העתיקה. "אין ביטחון בדרכים. בחורינו מלווים התחבורה, ואתם חיפשתם נשק אצל המגנים. עשו חיפוש, אסרו בחורות, לקחו נשק, אחר-כך ירו עליהם בבית-דגן, ואחר-כך חיפשו אצלם עוד פעם נשק." הנציב העליון: "אינך יודע ששחררו את הבחורות והחזירו את הנשק?"

בן-גוריון: "שמעתי על שחרור הבחורות, אבל לא שמעתי עד כה על החזרת הנשק. עניין הנגב: לערבים התוקפים נתנו ללכת עם הנשק, אבל האנשים שלנו, שבאו להגן, אותם לקחו למשטרה ופרקו את נשקם מעליהם".25

הנציב העליון: "ניתנה הוראה לא לחפש נשק. יכול להיות מקרה, הוראה אינה מגיעה לכל מקום, ואם לא הגיעה עד אז, הרי עתה ודאי כבר הגיעה."

בן-גוריון: "אם כן, יכול אתה להבין שאם מישהו משלנו אינו מתנהג בסדר אולי גם אליו לא הגיעה ההוראה. אני בא מתל אביב. אילו שאלת אותי אתמול, או לפני שעה, על מקרה ירושלים, הייתי אומר לך שאיני יודע. בתל אביב יושבים האנשים המרכזיים, האחראים להגנה. כאשר שמעתי על המקרה שאלתי אותם, והם לא ידעו על זה כלום. עכשיו אני כבר שעה בירושלים. לא אוכל להגיד לך שאני בטוח שזה אינו מעשה ה"הגנה". גם אצלנו יכול לקרות שהוראה אינה מגיעה לכל איש, ושהאנשים המקומיים עושים על דעת עצמם. אתה הבטחת בעניין הדרכים, ביטחון התחבורה. בדרך ירושלים -תל אביב היו התקפות. אני נסעתי היום. ראיתי רק ערבים נוסעים."

הנציב העליון: "התקיפו אותך?"

בן-גוריון: "לא, אבל עד כה התקיפו את היהודים הנוסעים בדרך זו. ערבים לא הותקפו." הנציב העליון: "אין שום ממשלה שיכולה לשמור תמיד על חוק וסדר."

בן-גוריון: "אנחנו עושים כל המאמצים. זה תלוי בכם, אם נצטרך להילחם גם בכם. אגיד לך (את)המדיניות היהודית בכל הבהירות: אנחנו נגן על עצמנו, לפי החוק או לא לפי החוק. אנחנו איננו מכירים חוק, אם זה עניין הגנה עצמית. אז אין שום חוק בשבילנו. אנחנו יודעים שלשאת נשק זה, באופן טכני, בניגוד לחוק. בחורינו יישאו נשק להגנה עצמית. אם הצבא יירה עליהם, הם, עד הרגע האחרון, יגנו על עצמם. אין לנו שום חוק ושום הגבלה... זה לא שנת 1936. אז היו התקפות טרוריסטיות: עכשיו הוכרזה מלחמה. הוכרזה מלחמה על-ידי באי-כוח המדינות הערביות, באסיפת האומות המאוחדות. מלחמה זו מתנהלת על-ידי המופתי. אתם מעמידים פנים כאילו אינכם יודעים. אנחנו איננו רוצים לפגוע בערבים. כשחזרת מלונדון אמרת לי שלצערך ההשפעה של המופתי גברה, (אבל) גם עכשיו רוב העם הערבי אינו רוצה ללכת אחר המופתי. אנחנו מאמצים את זאת. ואנחנו נגן על עצמנו."

הנציב העליון: "האם אינך מכיר בזה שאם אנחנו פה יותר קל לכם?"

בן-גוריון: "אני לא בטוח. אולי כן, אולי להפך. אנחנו יכולים לפתוח את הדרך ירושלים – תל אביב. אנחנו יכולים לפתוח את הדרך לעיר העתיקה, אבל אם אתם תילחמו נגדנו בעניין זה, אנחנו מחוסרי-אונים. לא שאין לנו רשות להילחם בכם, אלא שאין לנו תקווה לנצח את הצבא הבריטי. המדיניות שלנו היא הגנה עצמית. איננו רוצים לתקוף ערבים. איננו רוצים להסתבך אתכם, אבל אם תכריזו עלינו מלחמה, לא תהיה לנו ברירה. לא נלך ככבשים לטבח."

הנציב העליון: "אני מכיר בהגנה עצמית."

בן-גוריון: "אני רוצה לשאול אותך שלוש שאלות: האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא תחפשו נשק אצל המגנים?"

הנציב העליון: "ניתנה הוראה בעניין זה, ויש להניח שהיא הגיעה עכשיו לכל המקומות."

בן-גוריון: "האם דרך תל אביב -ירושלים תהיה פתוחה?"

הנציב העליון: "הנה, באת היום בדרך זו."

בן-גוריון: "אנחנו רוצים בחזרה את הנשק שנלקח בנגב. זה ציוד לארבעים איש. ואתה יודע שאלה בחורים יקרים, אנשי ההתיישבות וה"הגנה", הם לא הלכו להרוג אלא להגן."

הנציב התחמק מתשובה על השאלה השלישית, ושאל שוב: "אתה מצטער על מה שקרה בירושלים?"

בן-גוריון: "לא אענה. עניין זה לא נעשה על דעת האנשים המרכזיים האחראים ל"הגנה", ובעניין הגנה עצמית לא קיים חוק בשבילנו שאוסר זאת."

הנציב העליון: "תמיד סייעה הממשלה ליהודים להגן על עצמם, אבל אסור לחרוג מגבולות מסוימים. אם אהיה בטוח שה"הגנה" תפסיק את המעשים הפראיים, יהיה אפשר לקדם את שיתוף-הפעולה. אנחנו עושים הכול למניעת מלחמה בארץ-ישראל, ולא פעם ירו בריטים בערבים כדי להגן על יהודים. אם תקימו מדינה ותמשיכו בשיטה הזאת, יהיה לכם קשה מאוד לעמוד מול הביקורת של מועצת-הביטחון."26

בן-גוריון פרש מהנציב העליון בהרגשה שהפעם לא הייתה השיחה ידידותית. בו ביום דיווח עליה לחברי הנהלת הסוכנות, והורה לשחם לא לפעול בלי אישור מגולדה מאיר. אחר-כך נפגש עם זלמן מרט, שסיפר לו כי בכל צפון מחוז-ירושלים – מהר-טוב עד עטרות – יש מאה שלושים ושישה מגויסים. "אילו היה חיל-המשמר יעיל, היה הכוח המגויס מספיק," העריך מרט, "אבל החי"ם27 אינו יעיל. בירושלים דרושה דינאמיות, יש לעבור מעמדה לעמדה, ולכך אין החי"ם מוכשר."

יו"ר "ועדת המצב", דב יוסף, ויו"ר ועד-הקהילה, חיים סלומון, סיפרו לבן-גוריון על המצוקה הכלכלית בירושלים ודרשו ממנו אלפיים לא"י. בלילה שמע בן-גוריון חילופי-צרורות של מכונות-ירייה, ולמחרת בבוקר דן עם יועציו בשאלות כספיות ומדיניות. בשעה 9.30 בבוקר חזר לתל אביב. "עד לטרון לא פגשנו מכונית, לא יהודית ולא ערבית," רשם ביומנו. "משום מה נסענו הפעם דרך מסמיה. במפנה בית-דגן ובאבו-כביר (יש) צבא. הדרך נמשכה שעתיים וחצי."28

ה"הגנה" כארגון טרוריסטי

למחרת התפרסמה בעיתונים הודעתה של הנהלת הסוכנות היהודית שבה קבעה שהיא "מצטערת מעומק-הלב על קיפוח חייהם של אנשים חפים מפשע, אולם עם זאת אין היא יכלה אלא להדגיש את השתוממותה על ששום דברי גנאי לא באו מחוגים רשמיים בקשר למסע הרצח נגד היהודים החפים מפשע". כמו במקרה של החייל מחברון בעת כתיבת שורות אלה, לא הפיצוץ עצמו הטריד את בן-גוריון וחבריו, אלא התגובה הבריטית, שעלולה להזיק למעמדו של היישוב היהודי וליוקרתו שלו, וליוקרתם של גולדה מאיר וחבריה בעיני חלקים מן הציבור היהודי, ובדעת הקהל בעולם.

פרופ' יהודה לפידות שבמלחמת העצמאות היה ממפקדי אצ"ל בירושלים, ובהתקפה על דיר יאסין פיקד על כוח אצ"ל, אחרי שהמפקד הראשון נפצע, כתב: "בתחילת חודש ינואר 1948 חל מפנה במדיניות ה"הגנה", שאימצה את דרכם של האצ"ל ולח"י ופתחה בשורה של פעולות תגמול יזומות נגד מטרות ערביות."29 מכאן, שראשי היישוב וארגון ה"הגנה" שביקרו קשות את אצ"ל כטרוריסטים, הפכו בעצמם לכאלה, מה שמלמד שהביקורת היה תעמולתית ולא ערכית.

ולקח נוסף: ראשי היישוב ומפקדי ה"הגנה" לא הבינו את אבני היסוד של הצבא והמלחמה (וראשי המדינה וצה"ל עדיין אינם מבינים כיום). הם לא הבינו שטרור היא דרך מלחמה מקובלת לאורך כל ההיסטוריה, שמטרתה להטיל אימה כדי לכפות את רצונך על אויבך. משה רבנו הטיל אימה על פרעה מלך מצרים ב"עשר המכות", טיטוס הטיל אימה על יהודים בחורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, וכפה עליה לוותר על עצמאות טריטוריאלית, למשך 2000 שנה; ארה"ב הטילה אימה על יפן, כשהטילה, בסוף מלחמת העולם השנייה, שתי פצצות אטום על הערים הירושימה ונגסאקי, וארגון אל-קאידה הטיל אימה על ארה"ב כשפוצץ את בנייני התאומים בניו-יורק ואת בניין הפנטגון בוושינגטון ב-2001.

A LA GUERRE COMME A LA GUERRE

____

[בשבוע הבא: גולדה מאיר מונעת יוזמות של מישאל שחם במחוז ירושלים; לוחמי אצ"ל מפוצצים חביות תופת בירושלים; ערבים מתכננים לפוצץ אמבולנס תופת בחיפה והיהודים מנטרלים אותו על-ידי פיצוץ מכונית תופת מסמוך אבו-שעם.]

הערות

1. ראה, סדרת הפרקים הקודמת.
2. יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, הוצאת חוג ידידים, 1978, עמ' 616-615.
3. ממזרח לכיכר-השעון: בית השלטון העותומני לפנים. סראי – ארמון בטורקית.
4. שם, שם, עמ' 618-616: נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, שם. עמ' 436-435.
5. ראש עיריית יפו. שהסכים להסדר אי-ההתקפה עם היהודים.
6. ראש "הוועדה הלאומית" ביפו.
7. מכון ז'בוטינסקי, תיק מס. 52/2.
8. CO 587/3853 דוח דו שבועי של מושל מחוז לוד, 17 בינואר 1948.
9. תוכנית "זרזיר", ראה להלן.
10. ראיון עם דני אגמון ב-12 בנובמבר 1981.
11. יומן דב"ג, 6 בינואר 1948.
12. שם, שם; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם. עמ' 190: סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
13. גולדה מאיר.
14. אליהו ששון.
15. א"צ, דיון בענייני שם, 1 בינואר 1948.
16. אנשי הש"י היו כפופים לראש הש"י הארצי ולראש הש"י המחוזי, שסייע למפקד-המחוז, אך לא היה איש מטהו ולא היה כפוף לו. קציני המודיעין היו שייכים למחוזות, לחטיבות ולגדודים וכפופים למפקדיהם. במקרים אחדים היו יחסי תחרות בין אנשי הש"י ובין קציני המודיעין. ולא היה תיאום ביניהם.
17. אביו של קצין המבצעים של ארגון ה"הגנה" והרמטכ"ל בפועל באותה עת, יגאל ידין.
18. 537/3855 CO, יומן הסי.איי.די. מיום 5 בינואר 1948; דוח מודיעין דו-שבועי של הנציב העליון, ב-16 בינואר 1948; 371/68638FO בעיות ביטחון בארץ-ישראל בין 30 בנובמבר 1947 ל-18 בינואר 1948; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, שם. עמ' 191-190; ארכיון יד בן צבי, עדות של יהושפט הרכבי שהיה סגן מפקד פלוגת הסטודנטים בזמן פיצוץ מלון "סמירמיס": סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם; ראיון עם יצחק בר ב-18 ביולי 1978; שיחת טלפון עם זלמן מרט ב-27 ביולי 1978; הראיון הנ"ל עם ישראל עמיר: הראיון הנ"ל עם יצחק לוי; סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו ארבל.
19. ארכיון צה"ל, תיקי חטיבת עציוני.
20. שחם לא ידע דבר על היחסים המיוחדים בין הישוב העברי ובין ברית-המועצות וצ'כוסלובקיה ועל עסקת הנשק. שכבר הוחל במימושה, כפי שיסופר להלן.
21. סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם.
22. יומן דב"ג, 5 בינואר 1948.
23. אמנון זעיר. חבר קיבוץ גן-שמואל שהקים את חטיבת "עציוני" הירושלמית.
24. יומן דב"ג, 6 בינואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם; יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר, הוצאת יצחק בן צבי 1986, עמ' 97; ארכיון ציוני מרכזי, ישיבת וועד הביטחון 13 בינואר 1948.
25. ראה הסדרה הקודמת, פרשת קרב עימארה.
26. ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים של הנהלת הסוכנות, כרך 45/2, מס. 21. ישיבה מ-6 בינואר 1948; מסמכי סר אלן קנינגהם, סנט-אנתוני קולג', אוקספורד.
27. חיל המשמר, מגויסים יהודים מבוגרים.
28. יומן דב"ג, 6-7 בינואר 1948.
29. יהודה לפידות, בלהב המרד, אתר מכללת הרצוג, דעת, ללימודי יהדות ורוח.

תאריך:  22/04/2016   |   עודכן:  22/04/2016
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
היהודים מפוצצים בית מלון ערבי בירושלים
תגובות  [ 9 ] מוצגות   [ 9 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
חבר קיבוץ יגור
23/04/16 21:34
2
יהודה דרורי
24/04/16 01:11
 
מגיב ותיק
24/04/16 01:42
 
הביטחוןו
26/04/16 08:27
3
פועה
25/04/16 09:21
 
חבר קיבוץ יגור
26/04/16 14:27
 
פועה
27/04/16 09:12
 
חבר קיבוץ יגור
27/04/16 20:13
4
מושיקו
25/04/16 11:57
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  האמת על מלחמת העצמאות: פלישת צבא ההצלה
חדירת גדוד הירמוך הראשון, הסורי, דרך עבר הירדן לא"י; מידע מודיעיני שמשימת גדוד הירמוך הראשון היא להרוס את קיבוץ טירת צבי הנמצא בעמק בית שאן; קרב טירת צבי; הסתיים שלב במלחמת העצמאות והתחיל שלב חדש הנמשך בגלגולים שונים עד טרור הסכינים היום: להקיז את דמם של היהודים-ישראלים, כדי שייחלשו מאוד וכך למנוע את הקמת המדינה, ולימים לחסל את מדינת ישראל
15/04/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
הכנות גדוד "הירמוך הראשון" של צבא ההצלה לכבוש את הקיבוץ הדתי "טירת צבי" והכנות חברי הקיבוץ וארגון ההגנה לקראת ההתקפה; פיצוץ גשר שייח חוסיין, על נהר הירדן בעמק בית שאן ליד קיבוץ מעוז חיים, כדי למנוע מיחידות "צבא ההצלה" לצלוח דרכן מעבר הירדן לארץ-ישראל
08/04/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
התקפה צבאית ראשונה בתש"ח על קיבוץ יחיעם בגליל המערבי; הקמת מפלגת מפ"ם השמאלנית תוך כדי קרבות כדי להיאבק על השלטון במדינה העתידה לקום; סירוב חברי קיבוץ להתפנות למרות היותם מבודדים בסביבה ערבית; חקירת שבוי סורי; דיונים בפיקוד היהודי העליון איך לנהוג ביחס לחדירת צבא ההצלה לארץ ישראל; משרד החוץ האמריקני מציע לסגת מן התוכנית להקים מדינה יהודית בא"י
01/04/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
המנהיגים הערביים מבקשים למנוע את הקמתה של המדינה היהודית, אך המפקדים הצבאיים חוששים מכוחם הצבאי של היהודים; הסתייגות ראשי מדינות ערב מהקמת מדינה פלשתינית בארץ-ישראל; "צבא ההצלה" שהקימה הליגה הערבית חודר לארץ כבר בחודש המלחמה הראשון ומתכונן לכבוש ולהשמיד עד היסוד את קיבוץ יחיעם המבודד בגליל המערבי
25/03/2016  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
מנחם רהט
מנחם רהט
כבר יש חרדים מתפכחים אשר מודים בפה מלא שטענות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא וכדומה, אינן מוסריות ומנוגדות לדעת גדולי הדור הקודם, שחייבו גיוסו של כל מי שאינ...
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il