בפרספקטיבה היסטורית, אפילו של 54 שנותיה של המדינה, כל עליה ועליה מהווה עיטור עז חדש לא רק לעולים אלא לארץ עצמה. על אחת כמה וכמה חובה לאומית היא לזכור את אלה שהיו הראשונים: השנה, עם ישראל - העם הזה המורכב כל כך, בו חיים על חד הויכוח יהודים שיצאו את הגולה, אולם חלק ממנה נשאר בתוך תוכם - חוגג 120 שנה מאז העליה הראשונה, הלא היא עליית יהודי רומניה.
איש לא מתכוונן לארגן חגיגות פורמליות, גם לא כינוסים והצהרות; אפילו אין כוונה, לפחות עד היום, להזכיר בנפרד את חללי מערכות ישראל יוצאי רומניה. אין ספק כי השקט הזה סביב היובל הינו אופייני לעליה שהתאקלמה לחלוטין, שלא רואה ולא מרגישה צורך להתבלט, כי היא בבית. ובבית מתנהגים בצורה הטבעית ביותר.
אפילו האיזכורים הבודדים שהיו בשנה שעברה על האסון "סטרומה," על קריאת יער ליד ירושלים על שם יהודי דורוהוי שבצפון רומניה, אפילו איזכורים מקומיים אלה לא היה בהם שום ניסיון ולו הצנוע ביותר, של הבלטה, אלא יותר של צעקה חונקת הגרון.
לפני כחודש, באחד העתונים בשפה הרומנית, מזכיר לנו העיתונאי פלתיאל סגל כמה נתונים בהם עלינו להיזכר:
בחודש מרס 1882 יצאה מרומניה לארץ ישראל משלחת של יהודים, במטרה לוודא את תנאי החקלאות כאן. המשלחת אמורה להיפגש עם דוד שוב, שעלה ארצה שנה לפני כן. חודשיים לאחר מכן, במאי 1882, התקיים בעיר יאסי שברומניה הכינוס הכללי של תנועת ההתיישבות בארץ ישראל, בו השתתף גם לאורנס אוליפנט, איש פוליטי וסופר אנגלי, שנהפך לפעיל במפעל הבאת היהודים ארצה. מאוחר יותר, אותו אוליפנט יארח בביתו את נפתלי עינבר, גם הוא יהודי שנולד ברומניה, מחבר השיר שהפך להימנון כל יהודי בעולם - "התקווה". בחודש אוגוסט אותה השנה יצאה מעיר הנמל הרומני גאלאץ קבוצה של 228 עולים, המהווים למעשה את העליה הראשונה עליה לומדים בכל בית ספר בארץ, אולם שאינה מוזכרת בסידרה הדוקומנטרית "עמוד האש", של חיים יבין, מלפני מספר שנים.
בתאריך 10 לאוקטובר 1882, לפני 120 שנה, ניקנו אדמות בטנטורה וב-6 בדצמבר 1882 התחיל עיבוד האדמות הללו שנקראו זכרון יעקב, ובצפון - ראש פינה.
ידוע כי עד היום ניתן למצוא בישובים אלה עקבות של החלוצים, הלא הן בלתי נמחקים מההסטוריה שלנו. שלא לדבר על כך שאפילו הריקוד הלאומי שלנו, ההורה, הינו יבוא מרומניה, שהובאה ארצה בין מעט החפצים של העליה הראשונה.
במהלך 120 השנים ועד היום, עולי רומניה נקלטו בצורה הטבעית ביותר, וזאת בגלל שכולם באו הביתה, והרגשה זאת לא נולדה ברגע האחרון, אלא היתה חייה בתוכנו, כחלק בלתי נפרד מהתפילות.
מעולם, עולי רומניה לא חשבו שנכון הוא "לעזור" להם בכך שהכל יהיה כתוב גם ברומנית: הם הבינו כי זאת דרך בלתי טבעית לגדל את הדורות הבאים כישראלים גאים. עד כדי כך נקלט הפלג הזה של יהדות הגולה, שכל המוסדות שהוקמו בארץ, חלקם כפרגוד פוליטי, חלקם כקרן לעזרה לעולה, הפכו עם השנים למרכזי תרבות המארחים סופרים ומוזיקאים יהודים יוצאי רומניה לצד אומנים צברים או יוצאי ארצות אחרות. בין מוסדות אלה, האיגוד התרבותי הבינלאומי של יהודי יוצאי רומניה הפך למוקד לאלפי יהודים יוצאי רומניה, הרואים בו את הקשר עם העם החי כאן. התאחדות עולי רומניה, עם כל הסיכסוכים האופיניים לאכלוסיה מתעייפת מעול הזמן, שינתה את אופיה והפכה גם היא את סניפיה למרכזי תרבות בערים הגדולות והקטנות כאחד.
איגוד הסופרים הישראלים הכותבים רומנית, הינו המעיין המזרים אל ליבם של קוראיו את התזונה לשמירת הזכרונות, תוך שילוב מדהים של הישראליות המוצהרת והמוכחת של הכותבים, המורגשות בכל ספר, בכל שיר, בכל מאמר.
אפילו הכישלון בהקמת מפלגה "רומנית", הינו הוכחה לכך שעולי רומניה לא מרגישים שיש להם אינטרסים אחרים, שונים מהאינטרסים של כל העם. עולי רומניה, צאצאי העליה הראשונה, נמצאים במפלגות השונות וזה נותן עוד הרגשה של קליטה נפשית מוחלטת.
אנשים מפורסמים יוצאי רומניה מקשטים את החברה הישראלית בכל מגזריה: קצינים בכירים, סופרים ומשוררים הכותבים בעברית, היסטוריונים, מנצחי תזמורות, אנשי תעשיית המדע, חברי כנסת, אנשי קולנוע ותיאטרון, כדי לצטט רק חלק מהתחומים, וכולם הגיעו לאן שהגיעו בשקט, בנחישות, בעבודה עצמית, ברגש העצום של השייכות, בלעדיו כלום לא עוזר, לא מפלגה "אתנית", ולא הקמת גני ילדים בהם לא מדברים עברית.
לפני מספר שנים, תיאר שמעון פרס את העליה מרומניה שלאחר מלחמת העולם השניה (ולא "עליה רומנית" ) כאוכלוסיה ממושמעת ושקטה שהגיעה אל האולם לאחר שהסרט כבר התחיל, מתיישבת איפה שמשיבים אותה, ללא שאלות, ללא דרישות, ללא תלונות, הכל כדי לא להפריע, ובבוא העת לקום ולעשות משהו למען עצמה כחלק מהכלל.
_____________________
נ.ב.: בחיפושים בספרים ומאמרים, מצאתי שבאותן השנים של העליה הראשונה, הגיעו ארצה גם יהודי תימן הראשונים. המעניין הוא שגם עליה זאת הינה שקטה וללא דרישות, שגידלה את בניה ואת בנותיה עד היום, כדי להפוך מהר לישראלים גאים.
